1. לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופטת כרמלה האפט) מיום 12/12/13 בת.א. 38885-09-12.

הערעור הוא על פסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, שניתן בהסכמת הצדדים ולאחר שהתקבלה גם חוות דעת מומחה מטעם בית משפט באשר לליקויים שנטענו.

2. התביעה על פי כתב התביעה המתוקן (מוצג ה' למוצגי המערערים) עמדה על סך 86,304 ₪ בגין נזקים שנגרמו לדירת המשיבים בשד' ירושלים 86/20 אשקלון (להלן: "הדירה"), לרבות עוגמת נפש וזאת על פי הרכיבים כדלקמן:

א) עלות תיקונים: 59,304 ₪.

ב) עוגמת נפש, טרחה, הצורך לפנות לעו"ד ומומחים, הפסד ימי עבודה וכו': 15,000 ₪.

ג) עלויות פינוי לבית מלון איחסון והובלה (בעת תיקון הליקויים): 12,000 ₪.

הדירה נרכשה מהחברה הקבלנית – המערערת 1. הקבלן המבצע היתה המערערת 2.

בית משפט קמא חייב את המערערות לשלם למשיבים סך 80,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ + מע"מ.

3. המערערות טוענות, כי פסק הדין חורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעות הסכומים שנפסקו.

בין היתר מהסיבות הבאות:

בית משפט פסק 80,000 ₪ מתוך סכום תביעה של 86,304 ₪ כאשר לא התחשב בכך שהדירה נמכרה לצד ג' וכי המשיבים סרבו לאפשר למערערות לבצע התיקונים בעצמן.

כמו כן לא הופחת מסכום התביעה סך 12,000 ₪ שנדרש בגין הוצאות פינוי מהדירה.

משמכרו המשיבים דירתם לצד ג', ממילא אין לפצותם בגין הוצאות שייגרמו להם כאשר יצטרכו לתקן את הליקויים בדירה בכוחות עצמם.

נטען, כי בית משפט לא לקח בחשבון את העובדה שהמערערות חשופות לתביעה מצד ג' -רוכשי הדירה מהמשיבים, שכן המערערות מחויבות לבצע תיקונים בריצוף עפ"י חוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973, ומאידך – כבר חויבו בפיצוי כספי בגין רכיב זה למשיבים.

המערערות טוענות כי לכל היותר, בית משפט היה צריך לחייב אותן בסכום שלא יעלה על 25,000 ₪ ובא כוחן מדגיש, כי בהחלטת בית משפט קמא מיום 6/10/13 כתבה כב' השופטת:

"אני נותנת להסכמת הצדדים תוקף של החלטה.

הצדדים יסכמו טיעוניהם בכתב ויוכלו לצרף לסיכומים מספר מסמכים עיקריים תומכים.

כמו כן, יוכלו לצרף עד שני תצהירים שאף הם לתימוכין בטענות.

הובהר לצדדים כי בית המשפט יחפש את הפיתרון המידתי תוך שקילת סיכונים וסיכויים בטענות שני הצדדים, ינחה את עצמו על פי חוו"ד המומחה תוך מתן משקל לטענות הצדדים בעניינה, ובסופו של יום לא יקבל את התביעה במלואה ולא ידחה אותה במלואה אלא יחתור לפיתרון מידתי והרמוני".

ב"כ המערערות טוען, כי פסיקת סך 80,000 ₪ מתוך סכום של 86,304 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט בשיעור שנפסק, אין פירושו פתרון מידתי תוך שקילת סיכונים וסיכויים.

4. המשיבים טוענים, כי דין הערעור להידחות.

מדובר בפסק דין על פי על פי סעיף 79 א' שניתן בהסכמת הצדדים ללא הנמקה, והוא מידתי וראוי.

המשיבים מדגישים, כי בסיכומים שהם הגישו לבית משפט שלום, הם הראו כי מגיע להם פיצוי בסך 109,144 ₪ לפני הוצאות ושכ"ט ואילו המערערים בסיכומיהם בפני בית משפט קמא לא טענו לעניין הסכום שתבעו המשיבים בסיכומיהם.

לפיכך, בית משפט היה רשאי לראות את התמונה הכוללת של הנזקים שאירעו למשיבים ומשנפסק סך 80,000 ₪ הרי שמדובר בפסיקה של חלק בלבד מהסכום המבוקש.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את השלמת הטיעונים בעל פה, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל בחלקו:

א) נקבע לא אחת, כי מי שנתן הסכמתו להליך של מתן פסק דין על דרך של פשרה אינו יכול להתנער מבחירתו לאחר שתוצאת ההליך לא השביעה את רצונו. (ראה לעניין זה: רע"א 4721/97 שרה כהן נ' גורג' אוזן ואח'.)

קיימת אמנם אפשרות עקרונית להגיש ערעור על פסקי דין לא מנומקים שניתנים מכוח סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, אך על מנת שבית המשפט יתערב בפסק דין שכזה, חייבות להתקיים נסיבות קיצוניות שבהן נראה על פני הדברים שבית המשפט חרג באופן קיצוני מגבולות הסבירות והמסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו. (ראה לעניין זה: רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרא קבלנים בע"מ נ' סגל פ"ד נח (6) 894).

ב) אני סבורה, כי במקרה דנן יש מקום להתערבות מסוימת של ערכאת ערעור בפסק הדין אשר ניתן.

אינני מקבלת את טענת ב"כ המערערים ולפיה לכל היותר בית המשפט היה צריך לפסוק סכום שלא יעלה על 25,000 ₪.

התביעה הוגשה על סך 86,304 ₪, בית המשפט היה מוסמך על פי שיקול דעתו לפסוק חלק מסכום התביעה, והודיע מראש, כי לא יקבל את התביעה במלואה ואף לא ידחה אותה במלואה, ולא ניתן היום כחוכמה לאחר מעשה, לחזור מההסכמה ולקבוע כי הסכום אשר נפסק הוא באופן כללי גבוה מהסכום שהמערערים ציפו כי ייפסק בפסק דין.

למרות זאת, כאשר מעיינים ברכיבי התביעה ניתן לראות, כי במקרה דנן לא ניתן היה לפסוק סכום של 80,000 ₪ מתוך סך 86,304 ₪ אף אם מקבלים את מלוא טענות התובעים – המשיבים.

ג) אצא מנקודת מוצא ולפיה, עלות התיקונים היא כנטען בכתב התביעה המתוקן במלואו:

59,304 ₪. אצא לצורך הדיון מנקודת מוצא ולפיה הרכיב של עוגמת נפש, הפסד ימי עבודה, טרחה, הצורך לפנות לעורכי דין ומומחים, שהוא רכיב אשר קשה לכמתו בסכום מדויק, אף הוא התקבל במלואו על ידי בית משפט קמא בסך 15,000 ₪, גם אז עדיין לא מגיעים לסכום של 80,000 ₪.

במקרה דנן, לא ניתן בשום פנים ואופן לפסוק לטובת המשיבים עלויות פינוי לבית מלון, אחסון והובלת הציוד שלהם, שעה שהם כבר מכרו את הדירה לצד ג'. לא נמצאים בדירה והם לא יצטרכו לפנות שום ציוד לבית מלון ולא יצטרכו להתגורר בבית מלון בתקופת התיקונים.

יש לזכור את טענת המערערים ולפיה, הם חשופים לדרישה של רוכשי הדירה מהמשיבים, לבצע תיקונים שהם חייבים בהם על פי חוק המכר.

כלומר, מלוא סכום התביעה שיכל להיפסק במקרה דנן, לא יכל לעלות על 74,304 ₪ וזאת אם בפועל מקבלים את התביעה במלואה, שעה שבית משפט קמא הודיע מפורשות, כי בפסק הדין יבוצע איזון באופן שבו לא תתקבל התביעה במלואה ולא תידחה התביעה במלואה.

הרכיב של 12,000 ₪ בגין עלויות פינוי הפך להיות רכיב לא אקטואלי, כאשר התברר בשלב מאוחר בתיק, כי הדירה נמכרה לצד ג', ועל כן גם אישר בית משפט, להגיש תצהירים נוספים בטרם נתן את פסק דינו.

ד) ב"כ המשיבים טען, כי בית המשפט פסק סך של 80,000 ₪ מתוך סכום אשר עלה בסיכומי התובעים – המשיבים שהוא 109,144 ₪.

אלא יש לזכור דבר בסיסי והוא, כי המסגרת לפסיקת בית משפט היא כתבי הטענות המתוקנים ולא סיכומי הצדדים. בשום מסמך, לרבות פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, לא הוסמך בית המשפט לפסוק סכום אשר גבוה מסכום התביעה ובשום מקום לא הוסכם שהסכום המקסימלי הוא 109,144 ₪ ולא הסכום אשר נכתב כ"סכום תביעה" בכתב התביעה המתוקן.

מושכלות יסוד היא כי כתבי הטענות מגדירים את המחלוקת.

כתב התביעה המתוקן הוא על סך 86,304 ₪ וברור שלא ניתן היה לפסוק 109,144 ₪. אין צורך לטעון בעניין זה לשינוי חזית כאשר הטענה עולה לראשונה בסיכומים.

בית משפט קמא הגדיר יפה את המסגרת שעל בסיסה הוא מוסמך ליתן פסק דין על פי סעיף 79 א', ולא סוכם בשום שלב שהוא, כי הסכום המקסימלי עולה על סכום התביעה בכתב התביעה.

ה) בסעיף 18 ב' לכתב התביעה המתוקן הגדיר ב"כ המשיבים את הפיצוי הנדרש על סך 15,000 ₪ בגין רכיב "עוגמת הנפש" כ"בגין עגמת הנפש, אי הנוחות, טרחה מיוחדת, הצורך לפנות לעורכי דין ומומחים בנוגע למחדלי הנתבעות, הפסד ימי עבודה, ניקיון, מניעת הנאה מהדירה שרכשו וזאת בסך של 15,000 ₪".

יש לזכור, כי בית משפט פסק בנפרד הוצאות ושכר טרחת עורך דין, ונראה כי גם קבלת רכיב "עוגמת הנפש" במלואו, כאשר בנפרד מוסיפים החזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין, הוא בגדר פסיקה מופלגת לטובת המשיבים.

ו) לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני סבורה, כי יש להפחית מהסכום שנפסק סך 12,000 ₪.

ב"כ המשיבים ציין בפני, כי אם מפחיתים 12,000 ₪ מתוך הסכום שנפסק ולא מתוך סכום התביעה, אזי מקבלים המשיבים סך 68,000 ₪ (80,000 ₪ פחות 12,000 ₪) ולא 74,304 ₪ (86,304 ₪ פחות 12,000) ולטעמו אין לבצע הפחתה שכזו.

אני סבורה, כי זו הפחתה ראויה אשר לוקחת בחשבון את מכלול הנסיבות שכן מלכתחילה, לא היה מקום לפסוק את מלוא סכום התביעה בסך 86,304 ₪ על פי קביעת בית משפט קמא עצמו ועל פי הסכמת הצדדים.

6. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, מתוך הסכום אשר פסק בית משפט קמא על סך 80,000 ₪ יש להפחית 12,000 ₪.

יתר רכיבי פסק הדין יישארו בעינם.

ב) לאור התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בכך, שב"כ המשיבים הסכים להפחתה של 12,000 ₪ ואילו ב"כ המערערים הוא זה שעמד על מתן פסק דין לגופו של עניין, לא אחייב בהוצאות וכל צד ישא בהוצאות ההליך שלפני.

ג) הערבון יוחזר למערערות באמצעות בא כוחן.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.