1. עתירה לביטול דרישות לתשלום ארנונה שנשלחו לעותר ולביטול הליכי גבייה הננקטים כנגדו. במוקד הדיון ניצבת השאלה האם יש לראות בעותר כמחזיק בנכסים.

רקע

2. העותר, תושב באקה אל גרביה, היה המחזיק בשני נכסים בתחומי היישוב; נכס אחד שימש כבית מגורים לעותר ובני משפחתו (להלן: בית המגורים), ואילו הנכס הנוסף היה בבעלות אביו והועבר לעותר (להלן: הבית הנוסף).

לגרסת העותר הוא בנה את בית המגורים בשנת 1999. בשנת 2000, בעקבות שוד, נאלץ לעזוב את בית המגורים ושב להתגורר בו בשנת 2002. עוד טוען העותר, כי בשנת 2003 התגרש מאשתו ועזב את בית המגורים. מאז שנת 2003 מתגוררת בבית גרושתו הגב' אסמהאן מואסי. הנכס הנוסף, כך לגרסתו, היה שייך לאביו וזה העבירו לחזקת בנו של העותר, ראמי אבו חוסין.

3. העותר טוען בעתירתו כי בעת שעזב את אשתו ועבר להתגורר ביישוב אחר, בכפר ערערה, הודיע לעירייה על שינוי המחזיק בבית המגורים. בעתירתו לא מתייחס העותר לרישומו כמחזיק בבית הנוסף. העותר מבהיר כי אין בידו אישור בכתב על מסירת ההודעה אולם הוא זוכר כי הודיע על שינוי המחזיק בבית. למרות הודעה זו, כך נטען, המשיכה המשיבה לחייב את העותר בתשלום ארנונה בגין שני הנכסים.

4. בשנת 2007 שלח העותר מכתב, שנוסח לטענתו בעזרת אחרים, בו הוא מודיע למשיבה כי אינו מחזיק בנכסים החל מיום 28.2.2006 (נספח "ב" לעתירה). המכתב מוען למחלקת המים אולם המשיבה קיבלה את האמור במכתב ושינתה את שמות המחזיקים, החל מיום 1.1.2007 למי שהחזיקו בפועל בנכסים, דהיינו לשמה של הגרושה, הגב' מואסי, ולשמו של הבן ראמי אבו חוסין.

5. המשיבה מבהירה כי לא ידעה על שינוי המחזיק עד קבלת המכתב משנת 2007. על-כן, נדרש העותר לשלם ארנונה עבור שני הנכסים עד ל- 31.12.2006. המשיבה טוענת כי עד ליום 31.12.2006 נצברו בגין שני הנכסים חובות ארנונה בסך של 94,238 ₪ (כערכם ליום 16.3.2014). דרישות הארנונה נשלחו לעותר לכתובות הנכסים ולא סולקו, ועל-כן החלה המשיבה לנקוט כנגדו בהליכי גבייה. עוד נטען כי במשך השנים, בין 2003 – 2005, שולם סך של 15,000 ₪ על חשבון החובות. כמו כן, נטען כי על מנת למנוע נקיטת הליכי גבייה ועיקולים, שילם העותר תשלום של 183 ₪.

6. עוד מתברר כי כבר בשנת 2011, פנה העותר באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד גולדברגר, למשיבה, ובה דרש לקבל מסמכים, תוך שהוא מציין כי העותר לא החזיק בנכסים "במשך תקופות ארוכות". העותר גם ביקש לעכב את הליכי הגבייה אולם בקשתו זו נדחתה.

בעקבות כל אלו ומאחר שהליכי הגבייה נמשכו, הגיש העותר את עתירתו בתיק זה.

הטענות

7. העתירה הוגשה על ידי העותר באמצעות הסיוע המשפטי. בעתירתו טען העותר כי אינו מחזיק בנכסים משנת 2003 וכי הודיע על שינוי המחזיק לעירייה. לחילופין, טען כי העירייה ידעה על שינוי המחזיק והפנה לאישור שקיבל ממנהל העירייה ביום 27.1.2010, בו נאמר כי העירייה מאשרת שהעותר אינו מתגורר בתחום היישוב משנת 2003. העותר טוען גם כי חובות הארנונה התיישנו וכי המשיבה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה כנגדו.

8. במהלך הדיון בתיק זה ביקשו הצדדים לבחון הסדר, לרבות הגשת בקשה למחיקת החובות על פי נוהל מחיקת חובות ברשויות מקומיות (חוזר מנכ"ל 5/2012). הדיון בהליך התעכב זמן רב, אולם מתברר כי הסדר לא הושג ובקשת העותר למחיקת חובות לא נדונה בשל מחדלו בהצגת מסמכים נדרשים. לפיכך, הגיעה העת לדון בעתירה לגופה.

הכרעה

9. כפי שיפורט להלן, דין העתירה להידחות.

הטענה העיקרית שמעלה העותר הינה כי החל משנת 2003 אינו מחזיק בנכסים וכי שלח הודעה לעירייה. אין בפניי שמץ ראיה על משלוח הודעה כאמור. העותר לא המציא שום מסמך המעיד כי שלח הודעה ואפילו לא המציא מסמכים המעידים כי אכן עזב את בית המגורים ועבר להתגורר ביישוב אחר. להיפך, ממכתבו של העותר משנת 2007 (נספח "ב" לעתירה) עולה כי העותר הודיע למחלקת המים כי עזב את בית המגורים רק ביום 28.2.2006. גם לגבי הנכס הנוסף הודיע כי אינו מוחזק על ידו רק מתאריך זה. המשיבה קיבלה את הפנייה ביום 27.6.2007 ותיקנה את רישומי המחזיק החל מיום 1.1.2007. כל עוד לא הודיע מחזיק בנכס על השינוי רשאית העירייה להמשיך ולחייבו (ראו עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ, פסקה 8 (5.7.2011); ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991)). חבותו של המחזיק מסתיימת רק עם מתן ההודעה ולא עם הפסקת ההחזקה (שם וכן ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012)).

10. מכתב מנכ"ל העירייה משנת 2010 לפיו העותר אינו מתגורר ביישוב משנת 2003, אינו רלבנטי לשאלת ההחזקה בנכס, שהרי המושג "מחזיק" לצורך חיוב בארנונה, עשוי להיות שונה ורחב יותר ממושג המגורים (ראו לעניין הגדרת המחזיק בנכס בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פסקאות 25-19 (16.3.2008); ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 344-343 (1985); רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002)).

11. גם הטענה כי העירייה ידעה שאינו מחזיק בנכסים לא הוכחה. לא מדובר בנכס ידוע ומוכר שלגביו יש לצפות כי העירייה תדע על שינוי מחזיק גם ללא הודעה. אין גם טענה או ראיה כי בדרך אחרת כלשהי נמסר למשיבה או נודע לה שהעותר עזב את הנכס.

12. גם טענת ההתיישנות דינה להידחות. אין חולק כי המשיבה נקטה בהליכי גבייה ואף שולמו תשלומים על חשבון החוב. העותר ידע על דרישת החוב, גם לטענתו, כבר בשנת 2006, עת שלח את המכתב למחלקת המים וגם בשנת 2011. הליכי הגבייה שננקטו כנגד העותר החלו כבר לפני שנים רבות, לפחות מתחילת שנת 2011. הואיל ומדובר בחוב שהצטבר עד לשנת 2007, הרי ברי שהחוב לא התיישן.

סוף דבר

13. בשים לב לכל האמור, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיבה הוצאות בסך של 2,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ו, 25 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.