1. לפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עקב נזק גוף שנגרם לתובעת בתאונת דרכים מיום 27.3.12.

המחלוקת נוגעת לשאלת גובה הנזק בלבד.

הפגיעה

2. התובעת ילידת 8.12.92 נחבלה עת נהגה ברכב בצווארה ובגבה ובפנייתה לביה"ח וולפסון אובחנו אצלה רגישות מעל גבי חוליות, ולא נמצא ממצא חריג בעמ"ש גבי ומותני. פניה נוספת לחדר המיון נעשתה ביום 30.3.12 שם נמצאה רגישות במישוש עמ"ש מותני, ברך יציבה, ללא איבוד תחושה והומלץ טיפול בזריקות ומשככי כאבים.

3. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה ונפסקו לתובעת נכויות זמניות כדלקמן:

נכות זמנית של 30% מיום 6.4.12 עד ליום 30.6.12.

נכות זמנית של 20% עד ליום 31.8.12.

ונכות צמיתה של 10% בניכוי 5% בגין מצב קודם מיום 1.9.12.

הנתבעת לא חלקה למעשה על מסקנות המל"ל ולא ביקשה להביא ראיות לסתור את הקביעה הנ"ל.

הנכות התפקודית

4. עיקר מסכת ראיות התביעה היה מבוסס על עדותה היחידה של התובעת והמסמכים הרפואיים שהוגשו לרבות קביעת ועדת המל"ל ומאלו עולה כי הנכות התפקודית בגין התאונה נמוכה מהנכות הרפואית ואין פגיעה של ממש בכושר ההשתכרות.

ועדת המל"ל קבעה במסקנותיה כי:

"בבדיקה נוירו: כוח השרירים 5/5 ב-4 בגפיים, צבע, טמפ' טרופיזם בצורת הידיים והרגליים: תקינים.

החזרים דרגה 1 בכל התחנות.

מבחן הרמת הרגליים – 80 מעלות, תחושה: מוסרת על היפוסטסיה במרפק שמאל ובכף רגל שמאל.

עמידה והליכה תקינות.

בבדיקה אורטופדית: ע"ש צווארי ללא נפיחות, ללא עוות. תנועות ע"ש צווארי מלאות ותקינות לכל הכוונים.

רגישות מעל החוליות המותניות, הכפוף – 60 מעלות, יישור – 40 מעלות, סבוב 60 מעלות דו"צ, הטיה 40 מעלות דו"צ.

לא נצפו שינויים טרופיים."

לפיכך ,בגין כאבי צוואר וכאבי גב תחתון עם הקרנה לשמאל נקבעה נכותה כאמור לעיל לפי סעיף 37(7)א לתקנות הפיצויים.

5. התובעת הצהירה כי לתאונה הייתה השפעה רצינית על תפקודה, אם בפיטוריה ממקום העבודה בו עבדה, אם בשינוי מסלול חייה המתוכנן עובר לתאונה ואם בביצוע העבודה בפועל.

עפ"י עדות התובעת התקשתה לבצע עבודתה בחברת לאומי קארד, על כן פוטרה כחצי שנה לאחר התאונה.

יחד עם זאת הודתה כי חזרה לעבודתה לאחר התאונה ועבדה במשך כחצי שנה באותה מתכונת והיקף משרה, ואילו ראיה על קשייה בעבודה הנ"ל או על פיטוריה בעקבותיהם לא הוצגה כלל.

6. התובעת ביקשה לשכנע כי הגם שבפועל שכרה לא נפגע, ביצוע המטלות שנדרשו היקשה ומקשה מאוד על התנהלותה במקום עבודתה העכשווי בחברת סופרפארם. ברם, גם בעניין זה לא טרחה להציג לביהמ"ש ראיה או עדות של חבריה לעבודה, ועל כן יחול הכלל בדבר הימנעות מהצגת ראיה הפועלת לחובתה.

יוטעם, כי עדותה היחידה של התובעת לא התחזקה במאום וגם עדותה המגמתית מכוונת ניסיון להאדיר את קשייה לא העמיקה את מהימנותה.

יתר על כן, גם בתלושי השכר לא משתקף הפסד של ממש והתובעת אישרה כי היא מבצעת גם עבודה בשעות נוספות מעבר להיקף משרתה.

כאן המקום לציין, כי למרות המוצהר בתצהירה בדבר התאמת העבודה באגף הרוקחות בחברת סופרפארם לצרכיה תוך שהיא מאפשרת לה הפוגות הדרושות לה, העידה כי מצבה הביא להעברתה למח' קוסמטיקה ע"מ שתוכל לקבל הפסקות מנוחה וישיבה. גם לעניין זה לא הוצגה ראיה תומכת, ואף תיקון מאוחר לתצהיר עדות ראשית לא הוגש.

7. לא מצאתי לתת אמון בעדות התובעת שהתאונה שינתה את המסלול שהתכוונה לעסוק בו כמזכירה רפואית (שתעודת סיום לימודיה נפקדה מראיותיה) אלא שנראה כי דווקא לימודי עיצוב אופנה קסמו לה יותר, עפ"י הודאתה, והייתה נכונה להתחיל בלימודים כנ"ל ולסיימם במרץ 2014 (כפי התעודה שצורפה מיום 26.3.14) לאחר התאונה ,על אף הקושי הפיסי הצפוי במסגרתם.

כמו כן הודתה, כי לא הצליחה למצוא עבודה בתחום זה ובחרה להתחיל לעבוד בסופרפארם.

זאת ועוד, בחקירה ארוכה ומפורטת הצליחה הנתבעת להפריך את גרסת התובעת על פיה התאונה הרעה מאוד את תפקודה לעומת מצבה עובר להתרחשותה. עפ"י הצהרתה, מאדם פעיל, לרבות בסיוע בביתה למשק בית משפחתה בהיותה בכורת האחים, החלה לאחר התאונה להיתקל בקשיים רבים וסובלת מכאבים בגב ובצוואר שמחמירים במאמץ גופני.

שורת מסמכים רפואיים הצביעו על מצב תחלואתי קודם בעיקר נוכח תלונות בגין כאבי גב וצוואר שבגינן אף נקבע ע"י ועדת המל"ל, כי יש לנכות 5% מתוך 10% נכות שנקבעה לתובעת. קרי, נכותה של התובעת בגין התאונה מגעת ל-5% לצמיתות.

התובעת הקפידה במסגרת עדותה לחזור ולהדגיש כי הנכות הצמיתה היא שמכבידה עליה ביותר והרושם שעלה מדבריה היה שהיא נתפסת לרעיון המושגי של הנכות הצמיתה יותר מאשר השפעתה עליה בפועל, וכך אמרה (עמ' 7 לפרו'):

"ש. אני רוצה להבין 4 חודשים את מתלוננת, את במיון, את הולכת למיון הלוך וחזור, חוזרת, אבל את אומרת שלא היו לך בעיות גב לפני התאונה?

ת. זה היה לי בגב תחתון. היו לי כאבים, אבל לא כאבים כמו תאונה שעברתי. היו לי מדי פעם כאבים אבל לא כמו צמיתות שהיה לי אחרי התאונה. הייתי עוזרת לאמא שלי, אחרי התאונה לא יכולתי לתפקד בכלל אמא שלי אפילו עזרה לי ללבוש מכנסיים, לא הייתי עושה כלום בבית."

ועוד (בעמ' 8):

"ש. ... האם נכון כי לפני התאונה סבלת מכאבי גב שהגבילו אותך בעבודה בישיבה?

ת. כן, אבל לא לצמיתות כמו שאתה אומר."

למעשה הוכח כי למעט תקופת אי הכושר לרבות חלקיותה ,לא הייתה לתאונה השלכה של ממש על השתכרותה. היקף העבודה לא השתנה וגם שכרה, הגם שעלה בעקבות תפקוד שכנראה טוב יותר ממה שהייתה מוכנה להודות בו, לא נפגע אלא ההיפך.

מכאן שיש מקום לקבל את טענת הנתבעת בחלקה ולקבוע כי השפעת התאונה על תפקוד התובעת היה נמוך עד מאוד.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

9. אין חולק כי התובעת השתכרה עת עבדה בחברת לאומי קארד בשנת 2011 ועובר לתאונה סך של כ-3,900 ₪ ברוטו בהיותה בת 20.

כיום בהגיעה לגיל 24, היא משתכרת סך בממוצע של 6,815 ₪, ולמרות זאת ביקש ב"כ התובעת לפסוק לה לפי שכר הממוצע במשק לנוכח גילה הצעיר וכפי ההלכה בנוגע לתחשיב הנוהג במקרה כגון דא.

לעומתו טען ב"כ הנתבעת, כי בהעדר פגיעה בתפקודיות התובעת או פגיעה בשכרה, כפי שמצביע דו"ח הרציפות התעסוקתית, אין לפסוק לה פיצוי. שנית, בהעדר סיכון לשינוי או הקטנת השכר בעתיד יש לפסוק לכל היותר פיצוי גלובלי.

לא מצאתי בסיס עובדתי מוכח להפסד נטען בשכרה של התובעת בפועל לעבר, מלבד להשוואתו לשכר הממוצע אשר נקבע כרכיב המתאים לגילה של התובעת.

כאן המקום לציין, כי לא הונח בסיס לסטיה מהלכת אבו חנא (ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא (27.9.05)) בנסיבות.

יחד עם זאת, לנוכח הקביעה בנוגע לשיעור הנכות הנמוך והשפעתה על התובעת להלכה, ולמעשה יש מקום לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 60,000 ₪.

לסכום זה יתווספו הפסדי פנסיה בסך של 7,000 ₪ תוך שאני דוחה את טענת הנתבעת בדבר הנטל הרובץ על התובעת להוכיח עצם זכאותה לכך.

ב"כ התובעת טען רבות באשר לריבית ההיוון ,אך נראה כי "הלכת ההיוון" טרם שונתה ואין לסטות ממנה על פי מסד העובדות והנתונים שהוצגו במשורה ע"י התובעת ( ראה רע"א 3585/14 אבו מוך נ' המועצה האזורית חוף הכרמל ( 21.8.14)אלא יש לערוך את התחשיב עפ"י ריבית ההיוון של 3%.

עזרה לזולת, עבר ועתיד

10. התובעת הצהירה כי נעזרה בתקופת אי הכושר באמה שטיפלה בה "כמו תינוקת" בהאכלה ועזרה להתלבש. כמו כן, עבודות משק הבית אינן ברות ביצוע בעבורה, למול העבר שאז אף טיפלה באחותה קטנה.

דא עקא, שהתובעת נמנעה מלהזכיר את העובדה שהתבררה רק בחקירתה, כי אמה אינה ולא הייתה בקו הבריאות משסבלה בעברה מאירוע מוחי, ועל כן ספק אם הסיוע הנטען חרג ממסגרת הרגילה של סיוע בידי בני משפחה.

למותר לציין, כי לא אמה ואף לא אחד אחר מבני משפחתה של התובעת הובא לעדות לתמוך בגרסתה.

בהתחשב בתקופת אי הכושר ובמגבלות התובעת שהיו מן הסתם בעלות דגש חזק יותר בתקופה זו, אני פוסקת לה פיצוי בסך של 1,500 ₪.

בנוגע לעתיד, בהעדר ראיה על העסקת עזרה, גם ב"כ התובעת ויתר בסיכומיו על פיצוי.

הוצאות רפואיות

11. התובעת הצהירה, כי היא נזקקת לתרופות ומשחת וולטרן באופן קבוע בעלות של 50 ₪ לחודש.

ב"כ הנתבעת היפנה לחוק ההתייעלות הכלכלית וטען כי אין התובעת זכאית לפיצוי ובמיוחד כאשר מדובר בהוצאות שמכוסות ע"י המל"ל.

התובעת לא הציגה כל ראיה לחיזוק גרסתה, לא מרשם ולא קביעה רפואית סבירה, ועל כן אין בסיס לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל

12. התחשיב עפ"י תקנות הפיצויים ונכותה בשיעור של 5% בצירוף ריבית מעמיד לתובעת פיצוי בסך של 9,114 ₪.

אין בסיס לטענת התובעת בדבר חריגה מהתחשיב עפ"י שיעור הנכות, לא בטיפולים שביצעה ולא בהיקף הנזק עמו היא נאלצת להתמודד.

לסיכום

13. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 77,614 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 11,805 ₪ והוצאות בגין אגרת בית המשפט.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.