לפני בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה בסך 25,000 ₪ או לחילופין, לחיובו בהפקדת סכום משמעותי אחר לשם הבטחת הוצאות המבקש מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

1. עיקרי התובענה
2. התובענה עניינה עסקה שנכרתה ביום 01.02.2006 למכירת רכב משומש תמורת 48,000 ₪. במסגרת התובענה נטען כי המשיב קיבל את החזקה ברכב טרם החתימה על ההסכם, בו התחייב המבקש להעביר את הרכב על שמו של הראשון תוך שבוע מהעברת התמורה.
3. ביום 15.03.2006 נחתם בין הצדדים נספח להסכם, לפיו שולם סך של 10,000 ₪ על חשבון התמורה וכן נקבע כי סך התשלום שנותר עומד על סך של 29,000 ₪ לאחר הערכה מחודשת של ערך הרכב.
4. בכתב התביעה טוען המשיב כי ביום בו הוסכם על העברת הבעלות גילה כי לא ניתן לבצעה עקב עיקולים הרובצים על הרכב למס הכנסה, מע"מ ולכביש אגרה. המשיב טוען כי פניותיו החוזרות ונשנות למבקש כי יפעל להסדרת העיקולים, לא סייעו ומשכך דרש מהאחרון להשיב את כספו בצירוף עלות התיקונים שבוצעו ברכב, אולם זה סירב.
5. המשיב טוען כי ביום 21.01.2007 הגיש המבקש תלונה למשטרת ישראל בגין גניבת הרכב וביום 16.02.2007 נעצר המשיב על ידי משטרת ישראל. במהלך חקירת המשטרה הודיע המבקש כי התלונה שהגיש שקרית ושכל מטרתה היתה השבת הרכב לידיו. המשיב טוען כי משטרת ישראל המליצה לימים לסגור את התיק בעילה של העדר אשמה פלילית.
6. נוכח האמור, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, ב"ש 1266/07, במסגרתה נפסק שהרכב יוחזר לידיו. בעקבות זאת הגיע ביום 22.07.2007, לקבל את הרכב, אולם אז נודע לו כי הרכב שוחרר על ידי המבקש מספר חודשים קודם לכן, ללא סמכות וללא הסכמתו של המשיב. לאחר שהמשיב פנה למשטרה, הושב הרכב לידיו, אך עם פגמים שונים: טכניים, מכאניים ופגמים חיצוניים. לפיכך הוכנס הרכב למוסך, בהסכמתו של המבקש, שהתחייב לשאת בעלות התיקונים, התחייבות בה לא עמד ושבגינה הגיש המוסך תובענה לסכום קצוב נגד הצדדים, ובעקבותיה אף נפתח תיק הוצל"פ 02-38982-10-3.
7. לטענת המשיב, במהלך ניהול התובענה נמחק המבקש מכתב התביעה כנגד הסכמתו להעברת הבעלות ברכב על שם המוסך, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המשיב, כאשר ביום 27.06.2013 ניתן פסק דין כנגד התובע בו נקבע כי עליו לשלם למוסך סך של 10,000 ₪ בגין הרכב. כמו כן, נטען כי ביום 03.07.2008 הגיש המבקש תובענה על סכום קצוב נגד המשיב בלשכת ההוצל"פ בתל אביב בגין הפרת הסכם על סך של 49,306 ₪ ובגין כך נפתח תיק הוצל"פ מס' 01-70621-08-1. לימים הועבר בירורה של התובענה לבית המשפט השלום במסגרת בש"א 179687/08, שם ניתנה רשות להתגונן לעניין סכום התמורה וביחס לטענה בדבר אי הסרת העיקולים, ולימים עבר הדיון בתיק לסדר דין מהיר ב- ת.א 157233/09.
8. ביום 18.02.2010 ניתן פסק דין חלקי נגד המשיב, בו נפסק כי עליו לשלם למבקש סך של 38,248 ₪, וביום 22.06.2011 ניתן פסק דין חלקי נוסף המחייב את המשיב לשלם למבקש ס של 13,500 ₪.
9. לאור האמור לעיל, העמיד המשיב את התביעה על סך של 118,271 ₪, כאשר סכום זה כולל החזר תשלום בגין רכישת הרכב, החזרים תשלומים שונים וכן עוגמת נפש.
10. הבקשה להורות על הפקדת ערובה

טענות המבקש

1. המבקש טוען כי על אף פעילותו הנמרצת בתיק ההוצל"פ, לא הצליח לגבות דבר מהמשיב, ומשכך נתנו על ידי ראש ההוצל"פ, נגד המשיב, צווים המכריזים עליו כתובע מוגבל בבנק ונאסר עליו השימוש בכרטיס אשראי וברישיון נהיגה.
2. לטענתו של המבקש, המשיב פנה למשרד הפנים ושינה את שם משפחתו מגורשומוב לגרשון, כאשר סעיף 20 לחוק השמות, התשט"ז-1956, קובע כי מי ששינה את שמו לפי האמור בסעיף 10, לא ישוב וישנה אותו לפי אותם סעיפים תוך 7 שנים מיום תחילת תוקפו של השינוי הקודם אלא באישורו של השר. המבקש טוען כי המשיב עושה שימוש בשם משפחתו ששונה ולא בשמו החדש, על אף שטרם חלפו 7 שנים.
3. המבקש טוען כי סיכויי התביעה קלושים, בין היתר, נוכח העובדה שאין מדובר בעילה חדשה או במסכת עובדתית חדשה אלא במסכת שנדונה והוכרעה בפני שני שופטים במסגרת פסקי דין שהפכו לחלוטים ובהם נפסק כי על המשיב לשלם למבקש כספים, אותם לא שילם עד עתה, ולשם התחמקותו מהתשלום אף שינה את שמו.
4. המבקש טוען כי תביעתו של המשיב הנה ניסיון להפוך את בית משפט זה לערכאת ערעור על פסקי הדין האמורים של כב' השופטים דלוגין וטל לוי.

טענות המשיב

1. המשיב טוען כי תקנה 519 לתקנות לסדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע במקרים מסוימים, אך אין המקרה כאן נכנס לגדרם של מקרים אלו. ככלל, טוען המשיב, אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, והפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע תעשה רק במקרים חריגים, כגון במקרה בו מתגורר התובע בחו"ל ואין לו נכסים בארץ, והנתבע, אם יזכה במשפט יתקשה לגבות הוצאות שייפסקו לו, או במקרה בו התובע לא המציא מענו כנדרש או כאשר סיכויי התביעה קלושים.
2. המשיב טוען כי הטלת ערובה להוצאות עלולה לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע ולפיכך יש להשתמש בחריג זה בצמצום רב.
3. המשיב טוען כי לא מתקיימת בעניינינו עילה לחייב בהפקדת ערובה. המבקש גזל מהמשיב סכומי כסף נכבדים והותיר אותו ללא הכספים שהושקעו ברכב. המשיב מוסיף וטוען כי פסקי הדין שנתנו מתייחסים לתובענה הכספית ו/או החוזית, וזו אינה מונעת בעדו מלהגיש תובענה מתאימה על מנת להוכיח עילה נזיקית שאינה ממן העילות שנדונו, ואין היא חוסמת את דרכו של המשיב מלהגיש תובענה חדשה בגין עילות חדשות ואחרות. לפיכך, ולאור הנזק שנגרם למשיב, מעריך המשיב כי סיכוייו בזכות בתובענה טובים.
4. בתשובת המבקש לתגובת המשיב לבקשה, מוסיף המבקש וטוען כי על פי ההלכה הפסוקה, לא חסרון כיסו של התובע יהווה מקלט מפני חיוב בהפקת ערובה אלא היותה של התביעה תביעת סרק. המבקש טוען כי במידה וטענת המשיב במסגרת בקשה זו היא לחסרון כיס, אזי היה עליו לצרף לתגובה תצהיר המתייחס למצבו הכלכלי, אך תצהיר כזה, לא צורף, ולכך מצטרפת העובדה של שינוי שמו של המשיב שנועד להכשיל את הליכי הגביה כנגדו.
5. דיון והכרעה
6. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

1. מתקין התקנות הסמיך את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, אך, בהפעילו סמכות זו, על בית המשפט לנהוג בזהירות פן תנעלנה דלתותיו בפני מתדיין שידו אינה משגת, ובכך תיווצר מניעה ממימוש זכויותיו. משכך, בית המשפט מצווה לערוך איזון בין האינטרסים המנוגדים של התובע ושל הנתבע באופן בו, מחד, ידאג לתובע עני, כך שיוכל לזכות בסעד משפטי, ומאידך, ישווה לנגד עיניו גם את נתבע, שעלול למצוא עצמו, בסופו של הליך מייגע ויקר, בפני שוקת שבורה, מבלי יכולת לגבות ההוצאות שייפסקו לזכותו.
2. ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990) נפסק על ידי כב' השופט לוין לעניין זה:

".5הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)".

1. בעניינו עסקינן במשיב שהנו תובע בשר ודם (להבדיל מתובע שהוא בעל אישיות משפטית מלאכותית), אזרח ישראלי ותושב בה. כאמור, עוניו הנטען של המשיב אינו מהווה כשלעצמו סיבה להורות כי עליו להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש. נוכח האמור, בחינת האינטרסים של המבקש והמשיב העומדים על הכף, מובילה למסקנה כי יש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט, וכי בשלב זה לא עולה כי מדובר בתביעה שהיא על פניה תביעת סרק.
2. אשר על כן, הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, נדחית.
3. הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ה, 19 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.