1. תחילתו של הליך זה בהגשת תביעה על סכום קצוב על ידי התובעת כנגד הנתבעת על סך של 15,831.46 ₪ בגין דמי פרמיה שלא שולמו על ידי הנתבעת בגין שתי פוליסות ביטוח.

הראשונה לתקופה החל מיום 1.3.11 ועד ליום 29.2.12 (להלן: "פוליסה ראשונה") והשניה לתקופה מיום 1.3.12 ועד ליום 22.6.12 (להלן: "פוליסה שנייה").

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע התובענה וטענה באמצעות בעל המניות ומנהל הנתבעת כי אין הנתבעת חייבת כספים לתובעת מאחר ודמי הפרמיה בגין הפוליסה הראשונה שולמו במלואם ואף ביתר. התובעת, לטענת הנתבעת, גבתה ממנה באמצעות הוראת קבע בכרטיס אשראי סכום העולה על הסכום המוסכם לתשלום ולראיה, ההפרש הושב לה באמצעות חברת האשראי.

לגבי הפוליסה שניה, טענה הנתבעת כי לא נכרת כלל חוזה בטוח בין הצדדים וכי הנתבעת רכשה פוליסת ביטוח בחברת הבטוח מגדל.

כל ההתנהלות מול התובעת, טוענת הנתבעת, התנהלה מול סוכנות הבטוח, א.א. אמויאל סוכנות לביטוח (2011) בע"מ (להלן: "צד ג'") ולפיכך, הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד סוכנות הבטוח הנ"ל לשפותה בגין התביעה דנן.

צד ג' התגוננה וטענה בכתב הגנתה כי הפוליסה הראשונה כללה בחובה איחוד פוליסות קודמות בגין חבות מעבידים וצד ג' אשר טרם הסתיימה תקופתן במועד כריתתה של פוליסת הבטוח הראשונה ולפיכך, התווסף לסכום דמי הפרמיה של הפוליסה הראשונה סכום נוסף בסך 4,412 ₪ בנוסף לחיוב בסך 16,277 ₪ דמי הפרמיה בגין הפוליסה הראשונה.

עוד טענה צד ג' כי יתרת הסכום שנגבה מהנתבעת ועד לסך של 25,000 ₪ בקירוב נובע מפוליסות בטוח נוספות כגון פוליסת בטוח דירתו של מנהל הנתבעת.

צד ג' הכחישה גרסת הנתבעת וטענה כי הנתבעת הסכימה ואישרה את חידוש פוליסת הבטוח, היא הפוליסה השניה, אצל התובעת לתקופה נוספת. רק במאי 2012 בקשה הנתבעת לבטל את הפוליסה השניה אשר בפועל בוטלה לאחר שהשעבוד הרובץ עליה הועבר לפוליסה שהוצאה בחברת הבטוח מגדל.

2. לצורך בירור הסכסוך בין הצדדים, הוגשו כראיות פוליסות הבטוח שהונפקו לנתבעת.

הוצגה הפוליסה הראשונה ממנה עולה כי כינויה "מטריה בתי עסק" ובה חיוב בדמי פרמיה בסך כולל של 16,277 ₪ כולל דמי אשראי בסך 550 ₪. תקופתה החל מיום 1.3.11 ועד ליום 29.2.12.

הוצגה פוליסת בטוח המהווה תוספת לקודמתה אשר כינויה אף היא "מטריה בתי עסק" ובה חיוב בדמי פרמיה בסך כולל של 4,412 ₪ כולל דמי אשראי בסך 149 ₪. תקופתה החל מיום 1.5.11 ועד 29.2.12.

שתי הפוליסות הנ"ל יכונו מעתה והלאה: "הפוליסה הראשונה".

אופן כריתתה של התוספת לפוליסה הנ"ל במועד מאוחר יותר תוארה בסעיפים 5 ו 6 לתצהיר עדות הראשית של צד ג', מר אמויאל. גרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת ולא זכתה לכל התייחסות שהיא שכן העדות היחידה מטעם נתבעת באה לידי ביטוי רק בתצהיר ההתנגדות שהוגש בטעם הנתבעת זמן רב לפני הגשת תצהיר עדות ראשית של צד ג' ואין לה כל התייחסות גם בסיכומי ב"כ הנתבעת אשר ממשיך וטוען אך ורק לעניין עלות הפוליסה בהתעלם מהתוספת.

אשר על כן עלותה של פוליסה זו היא בסך כולל של 20,689 ₪ ולא 16,277 ₪ כנטען על ידי הנתבעת.

הוצגה פוליסת בטוח נוספת אשר כינויה אף היא "מטריה בתי עסק" ובה חיוב בדמי פרמיה בסך כולל של 21,732 ₪ כולל דמי אשראי בסך 735 ₪. תקופתה החל מיום 1.3.12 ועד 28.2.13.

פוליסה זו תכונה מעתה והלאה: "הפוליסה שניה".

הפוליסה השניה בוטלה לטענת התובעת ביום 22.6.12 בהסכמה ובעקבות הצגת פוליסת ביטוח תקפה בחברת הבטוח מגדל כמתואר בסעיף 15 לתצהירו של צד ג'. לפיכך הוקטן החיוב לסך 6,666 ₪ יחסית לתקופה בה היתה בתוקף.

שתי הפוליסות היו משועבדות לבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ.

הוצגו מספר פוליסות ביטוח אשר כונו "כלל ראשון לבטוח הדירה" לתקופה 1.11.10 ועד 31.10.12.

אין מחלוקת כי אלו פוליסות ביטוח דירה של מר אלמלם, מנהל הנתבעת, אשר שולמו מחשבונה של הנתבעת.

אין מחלוקת כי הנתבעת הכחישה עסקה בגין חלק מתשלומי הפוליסה הראשונה אצל חברת האשראי וכי זו השיבה לה סך של 8,882 ₪ בחודש פברואר 2012 (אושר סופית במאי 2012). כמו כן, הנתבעת לא שילמה דבר על חשבון הפוליסה השניה.

לטענת התובעת נותרה הנתבעת חייבת לה סך של 15,548 ₪ (סכום ההשבה מאת חברת האשראי בתוספת סכום הפרמיות החלקי בגין הפוליסה השניה).

3. הנתבעת טענה באמצעות מנהלה כי בגין הפוליסה הראשונה שילמה תשלום יתר בסך 27,146 ₪ במקום 16,277 ₪.

דהיינו, על הנתבעת להוכיח כמה שילמה עבור הפוליסה הראשונה והתוספת לה ולהראות כי שילמה יותר מהסכום הנדרש על פי הפוליסה והתוספת אשר הצדיק השבת סך של 8,882 ₪ על ידי חברת האשראי ביום 2.2.12.

לצורך כך צירף מנהל הנתבעת לתצהירו מסמך שכותרתו "כרטיס חשבון ממוין על פי תאריך ערך". לטענתו מדובר במסמך הנהלת החשבונות של הנתבעת ובעדותו בחקירה נגדית הודה כי מדובר במסמך שערך לו רואה החשבון של הנתבעת.

מסמך זה אינו קביל מאחר ולא הוגש על ידי עורכו.

אלא שמנהל הנתבעת צירף לאותו המסמך גם את פירוט חיובי כרטיס האשראי של הנתבעת כאשר השורה הרלוונטית לחיוב באותו פירוט היא: "כלל אלמנטרי הוראת קבע" וסכום החיוב בגינו.

טרחתי ועיינתי בפרוטרוט בכולם ומצאתי כי הוגשו דפי פירוט חיובי אשראי בגין החודשים החל מחיובי החודש המסתיים ב- 15.4.11 ועד חיובי החודש המסתיים ב- 15.5.12. דפי פירוט אלו תואמים את תחילת תוקפה של הפוליסה הראשונה ב- 1.3.11 כך שהתשלום בדף פירוט החודש המסתיים ב-

15.4.11 הוא התשלום הראשון על פי הפוליסה הראשונה. סכום החיוב שם הוא 1,633 ₪ והתשלום בחודש הבא אחריו בדף פירוט חיובי אשראי בחודש המסתיים ב- 15.5.11 הוא 1,636 ₪. תשלומים אלה תואמים בדיוק את הפוליסה הראשונה שהוצאה. החיוב בתשלום הפרמיות ביחד עם התוספת בגינה שתחילתה ב- 1.5.11 הוא בסך 2,200 ₪ כעולה מדף פירוט חיובי אשראי בחודש המסתיים ב-

15.6.11.

החיובים בסכומים דומים מדי חודש ממשיכים עד לדף פירוט חיובי אשראי בחודש המסתיים ב -15.1.12 בו בוצע חיוב אחרון בסך 2,218 ₪.

יתר דפי הפירוט בגין החודשים הבאים אינם רלוונטיים מאחר וניתן לראות כי אין בהם כל חיוב אלא רק זיכוי על תנאי של ארבעת החיובים האחרונים שבוצעו בכרטיס האשראי ובכלל זה החיוב האחרון בסך 2,218 ₪.

עוד יש לציין כי אותם חיובים של כרטיס האשראי מופיעים בדף הנהלת החשבונות של הנתבעת בדיוק בשורות החיוב בחודשים המתאימים למעט החיוב מ 15.1.12 שאינו בנמצא שם משום שדף הנהלת החשבונות מסתיים בדצמבר 2011. ניתן לראות בדף הנהלת החשבונות כי מופיעים בו חיובים אחרים אשר אינם רלוונטיים לפוליסת הביטוח הראשונה משום שאינם חיובים ששולמו בכרטיס אשראי כעולה מהטור השישי מימין המכונה "פרטים", למעט חיוב אחד אך מועדו 31.1.11 שאין מחלוקת שאינו מתייחס לפוליסת הבטוח הראשונה משום שעדיין לא היתה בתוקף וממילא לא צורף כלל דף פירוט כרטיס האשראי של אותו מועד.

סך כל הסכומים ששולמו על פי דפי פירוט כרטיס האשראי הוא 20,994 ₪ התואם את סכום הפוליסה הראשונה כולל התוספת וכך אף סכום כל חיובי ויזה-בבנק כמופיע בדף הנהלת החשבונות.

אקדיש מספר מילים ליתר החיובים המופיעים בדף הנהלת החשבונות של הנתבעת והם סכומים הנעים בין 367 ₪ ל- 380 ₪ אשר כונו בטור השישי מימין: "תש' כלל ביטוח". אלו התשלומים שבוצעו באמצעות שקים ומתייחסים לביטוח הדירה של מנהל הנתבעת אשר פוליסות הבטוח בגינם הוצגו.

4. עולה מהאמור לעיל, כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה להראות כי שילמה עבור הפוליסה הראשונה סכום העולה על החיוב הנדרש על פי הפוליסה והתוספת לה.

לפיכך, השבת הכספים על ידי חברת האשראי יצרה גירעון בתשלומי פוליסה זו בסך 8,882 ₪ אותם יש להשיב לתובעת.

5. לטענת הנתבעת, עם תום תקופתה של הפוליסה הראשונה בסוף פברואר 2012, לא חידשה את ביטוח בית העסק אצל התובעת ועל כן אינה חבה לה את תשלומי הפרמיה של הפוליסה השניה.

התובעת מצידה טענה, באמצעות עדותו של סוכן הביטוח, מר אמויאל, כי בפגישה שנערכה בין מנהל הנתבעת לבינו ביום 28.2.12, חודש הביטוח. כראיה, הוצג העתק הפוליסה הראשונה עליו נרשמו השינויים המבוקשים על ידי הנתבעת ומתחתם מתנוססת חתימתו של מנהל הנתבעת.

מנהל הנתבעת לא הכחיש כי התנהל מו"מ לחידוש הפוליסה בינו לבין מר אמויאל וכי אכן בקש את השינויים כפי שנרשמו על פני עותק הפוליסה הראשונה ואף חתם בסמוך להם, אך טען כי באותה פגישה דרש ממר אמויאל הסבר על חיוב יתר של 8,000 ₪ בגין הפוליסה הראשונה. בעמ' 24 לפרוטוקול שורות 31-34 מעיד מנהל הנתבעת כי הסוכן אמר לו: "בוא נקטין את הזה ונסדר את זה ונעשה ואני אסדר לך את כל העניין הזה של מה שקיבלת בחברת האשראי ואני סוגר לך את כל הסיפור וסוגר לך את הכול והנה תחתום לי פה שזה מה שאתה רוצה אני אגיש את זה לחברת הביטוח יאשרו את זה תשים לי חתימה וחותמת ונתקדם הלאה".

ומוסיף בעמ' בעמ' 25 שורה 24: "שהוא אמר שימחק לי יסדר לי יאזן לי את הכול עם כלל".

דהיינו, לטענת מנהל הנתבעת, כריתתה של הפוליסה השניה היתה מותנת בסידור הנושא של התשלום ביתר. אלא שהעניין הוסדר כאשר הושבו הכספים, המיותרים לכאורה, לנתבעת על ידי חברת האשראי.

הנתבעת לא כרתה חוזה ביטוח עם חברת ביטוח אחרת אלא רק ביוני 2012 כך שזכתה, לטענת התובעת, לכיסוי ביטוחי שהיה משועבד לבנק כל אותה תקופה מקוצרת.

עת חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת בדבר המודעות לקיומה של פוליסת בטוח בתקופה זו התחמק מתשובה (בעמ' 26 לפרוטוקול שורות 9-12) ובהמשך מטיל את האחריות לידיעה על סוכן הביטוח (שורה 18) כאשר צד ג' ראה בפוליסת הבטוח השניה כתקפה.

אין ספק כי מנהל הנתבעת ראה את נושא בטוח העסק כמוסדר ולא סבר כי פוליסת הביטוח השניה לא נכרתה באופן שאין כיסוי ביטוחי לנתבעת בתקופה זו.

6. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו כי פוליסת הבטוח השניה לא נכנסה לתוקף כאשר התובעת כלל לא ביצעה את השינויים שהתבקשו בחתימותיו של מנהל הנתבעת והוציאה פוליסת בטוח זהה לקודמתה.

יש לציין כי הנתבעת לא חידשה את הוראת הקבע בכרטיס אשראי בגין תשלומי הפוליסה השניה ואף לא נתנה כל אמצעי אחר לתשלומה.

אין די בכך כדי לשנות מהעובדה כי פוליסת הבטוח היתה בתוקף בפועל.

בקרות אירוע ביטוחי היתה התובעת מחויבת בפיצוי בגינו ולו לאור שיעבוד הפוליסה לבנק. העובדה שהנתבעת נהנתה אם כך מכיסוי ביטוחי מחייבת מסקנה כי על הנתבעת לשאת בתשלום דמי הפרמיה של אותה הפוליסה. השינויים אשר התבקשו על ידי הנתבעת נועדו להפחית מהיקף הכיסוי הבטוחי ולא הגדלת היקפו.

לפיכך, המשמעות היחידה של ביצוע פוליסת בטוח רחבת היקף מהמוסכם היא כי יתכן והנתבעת נדרשה לשלם פרמיות גבוהות יותר מאלו שהיתה נדרשת לשלמן על פי הפוליסה המתוקנת לפי השינויים שהתבקשו ותו לא. אין בכך כדי לפגוע בתוקף הפוליסה והתחייבו התובעת על פיה ומכאן חיוב הנתבעת בתשלום דמי הפרמיה.

7. נותרה לדיון הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת כנגד סוכנות הביטוח.

תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת, בין השאר:

216. "בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במקרים אלה:

(1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה;.."

ואכן בסעיף 34 להודעת צד ג' מבקשת הנתבעת כי צד ג' יחויב בשיפוי הנתבעת בכל סכום בו תחויב כלפי התובעת.

עיינתי בהודעת צד ג' ובסיכומי ב"כ הנתבעת ולא מצאתי עילה לחייב את צד ג' לשפות את הנתבעת בחיוביה כלפי התובעת. הטעם לכך הוא כי צד ג' אינו אלא שליח של חברת הבטוח כך שחיוב צד ג' בתשלום עשוי לעלות לדיון אך ורק במסגרת חיובי שליח כלפי יריבו של השולח.

על הנתבעת להראות כיצד הפרה סוכנות הביטוח את חובותיה כלפי הנתבעת באופן שהביא לחיובה כלפי התובעת בסכום התביעה ועל פי עילתה.

סעיפים 33 עד 36 לחוק חוזה הבטוח התשמ"א-1981 קובעים את מעמדו של סוכן הבטוח כשליח של המבטח (היא התובעת) כלפי המבוטח (היא הנתבעת) וכי הוראות חוק השליחות תשכ"ה-1965 יחולו על שליחות זו.

לא ראיתי כיצד מבססת הנתבעת את עילת התביעה כנגד צד ג'.

על מנת לבסס את העילה כנגד צד ג' יש להראות כי למרות חובתה של הנתבעת לשלם את עלות הפרמיות לתובעת, לא היתה חובה זו באה לעולם לולא הפרת חובה כלשהיא של צד ג' כלפי הנתבעת.

אין בהודעת צד ג' ובסיכומי הנתבעת כל פירוט איזו חובה המוטלת עליו הפר צד ג' כלפי הנתבעת ואשר גרמה לחיוב הנתבעת כלפי התובעת ומזכה את הנתבעת בשיפוי מאת צד ג'.

8. האם שילמה הנתבעת תשלומי יתר עבור הפוליסה הראשונה היא שאלת חבות שאין לה דבר עם צד ג' ופעולותיו כשליח של התובעת.

מדובר בתחשיב חוב גרידא שאין לצד ג' כל יד ורגל בו כשליח של התובעת. התשלומים שולמו ישירות לתובעת באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת.

9. כך הדבר אף בחיוב בגין תשלומי הפרמיות בגין הפוליסה השניה.

אומנם צד ג' לא העביר לתובעת את בקשותיה של הנתבעת לשינוי פרטי הביטוח אך פוליסת הבטוח הונפקה והנתבעת זכתה לכיסוי ביטוחי ובכלל זה שיעבוד לבנק.

כלומר לא נגרם לנתבעת כל נזק בכך שצד ג', השליח, לא העביר לתובעת, השולח, את פרטי השינויים שהתבקשו על ידי הנתבעת למעט חיוב יתר בדמי פרמיה בגין הפוליסה השניה אך סכומים אלו לא הוכחו בהעדר ראיה כלשהיא.

10. סוף דבר הוא כי התביעה מתקבלת במלואה והנני מורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת בתיק 01-94106-13-3 תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה לידי בא כוחה.

הודעת צד ג' נדחית.

הנתבעת תשלם לתובעת ולצד ג' הוצאות משפט בסך 3,500 ₪ לכל אחד מהם.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ה, 13 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.