10 אפריל 2016

1. הנתבעת מפעילה חנויות בגדים, בין היתר בערים כפר-סבא ונתניה. התובע הועסק על ידה, כמוכר בגדים, מיום 24.7.09 ועד לפיטוריו ביום 8.9.13, ובסך הכל במשך קצת למעלה מארבע שנות עבודה. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו ושהתבררה בפנינו בדיון מהיר.

2. התובע השתכר שכר שעתי של 28 ₪ שהועלה לאורך השנים. בחודשי עבודתו האחרונים, ממאי 2013 ועד לסיום עבודתו, השתכר 32 ₪ לשעה. בנוסף, קיבל סכומים נוספים שעל פי הנתבעת היו "בונוסים בגובה משתנה", ועל פי טענתו היוו עמלות מכירה בשיעור של אחוז אחד מהמכירות (ללא מע"מ).

במשך מרבית תקופת העסקתו עבד התובע בחנות הנתבעת בכפר-סבא. בסמוך לסיום עבודתו, הוא נקרא לשירות מילואים, שבמהלכו הוצב עובד אחר תחתיו בסניף בכפר-סבא, והנתבעת הורתה לו לעבור לחנות בנתניה. התובע טען שמדובר בהרעת תנאים, שהצטרפה לטענות נוספות שהיו לו בדבר זכויות שונות שלא שולמו לו. מכל מקום, התובע לא התחיל לעבוד בסניף בנתניה, ובמקום זאת יצא לחופשת מחלה. בסופה, הוא פוטר (מכתב הפיטורים נספח ג' לכתב התביעה), תוך ששולמו לו ביום 15.12.13 פיצויי פיטורים ורכיבי שכר נוספים ל"גמר חשבון". זאת, כנגד חתימתו על "הסכם לסילוק סופי ו/או גמר חשבון ו/או הסכם פשרה" (נספח א' לתצהיר הנתבעת).

כאמור, עם סיום עבודתו הגיש את התביעה שבפנינו. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות בדיון המוקדם שהתקיים ביום 11.1.15, ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית, והתיק נקבע להוכחות. דיון ההוכחות התקיים ביום 27.3.16 ובמהלכו נחקר התובע על תצהירו, ונחקר נציג הנתבעת מר שלמה בוכבוט. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. בתום הדיון התבקשו הצדדים להגיש תחשיבים מעודכנים לפי שיטתם לגבי רכיבי התביעה השונים. משהוגשו אלה, הגיעה העת לדון ולהכריע.

דיון והכרעה

הסכם הפשרה וסילוק

3. הנתבעת טוענת שדין התביעה להיות מסולקת על הסף, אף מבלי שייבחנו רכיבי התביעה השונים לגופם. זאת, לנוכח חתימתו של התובע על הסכם הסילוק והפשרה (נספח א' לתצהיר הנתבעת). דין הטענה להידחות. הלכה פסוקה היא כי "משפט העבודה בוחן בקפידה את תוקפם של כתבי-ויתור. עובד אינו יכול לוותר על זכות שנקבעה בחוק מגן או זכות שהוא אינו מודע לה" (דב"ע נד/229-3 חמת ארמטורות ויציקות נ' נעים, פד"ע לג 260 (30.11.98)). המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו אין לתת תוקף להסכם הסילוק והפשרה. זאת, הן לאור ההלכה שלעיל בדבר העדר תוקף לויתור על זכויות קוגנטיות, והן כיוון שמשיקולי מדיניות אין לתת תוקף לכתב ויתור עליו נדרש עובד לחתום כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים שלו, כפי שהיה כאן. נעבור אם כן לדון ברכיבי התביעה לגופם.

הפרש תגמולי מילואים

4. בכתב התביעה עתר התובע לתשלום הפרשי תגמולי מילואים בסך כולל של 2,224 ₪ בטענה שהחברה לא העבירה במלואם את תגמולי המילואים ששולמו בעדו. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתגמולים שולמו לו בהתאם לסכומים שהתקבלו על ידה מהמוסד לביטוח לאומי, המחושבים על פי אמות מידה כגון היקף משרה. לשיטתה, ככל שיש לתובע טענות בעניין, עליו להפנות אותן לביטוח הלאומי. בסיכומיה, טענה הנתבעת כי על פי טופסי המוסד התגמולים ששולמו בעד התובע שולמו בערכי ברוטו, לפני הניכויים המחויבים למס הכנסה, ביטוח לאומי, וביטוח בריאות. משכך, היא טוענת שהיא הייתה מחויבת לנכות את הסכומים אלה ולכן הסכומים המצוינים על ידי המוסד בערכי ברוטו אינם הסכומים המגיעים לתובע לתשלום. אף בתחשיב מטעמה, החברה הבהירה כי התגמולים שולמו לתובע בערכי נטו לאחר ניכויי החובה האמורים.

5. בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 נקבע כי תשלומי המעסיק על חשבון תגמול מילואים וכן תשלומי התגמולים לעובד באמצעות המעסיק דינם כדין שכר עבודה (סעיף 276(א)(3) וסעיף 280(ג) לחוק). כמו כן, בהודעות המוסד שהוגשו לתיק (נספחים ה' לתצהיר התובע), צוין במפורש כי תגמולי המילואים ששולמו למעסיק בעד העובד הם תשלומי ברוטו "לפני ניכוי של מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות", וכן צוין כי על פי הוראות החוק דין התגמול המשולם בעד העובד כדין שכר עבודה.

עם זאת, כפי העולה מתלושי השכר הקיימים, הרי שעבור תקופת המילואים נובמבר – דצמבר 2010, התגמולים ששולמו למעסיק היו 5,881 ₪, בעוד שבתלושי השכר הסכומים ברוטו הסתכמו לסך 4,582 ₪; עבור תקופת המילואים בפברואר 2012, התגמולים ששולמו למעסיק עמדו על סך 1,624 ₪, בעוד שבתלוש השכר הסכום ברוטו עמד על סך 1,026 ₪; עבור תקופת המילואים ביולי 2012, התגמולים ששולמו למעסיק עמדו על סך 1,401 ₪, בעוד שבתלוש השכר הסכום ברוטו עמד על סך 1,074 ₪. כך, שאף אם אנו מקבלים הטענה בדבר ביצוע ניכויי חובה, הרי שעדיין קיימים פערים בין הסכומים ששולמו על ידי המוסד לבין הסכומים שהועברו לעובד. הנתבעת לא התייחסה כלל לקיומם של פערים אלה בסכומי הברוטו שצוינו בתלושי השכר של התובע עבור התקופה. משכך, אנו מקבלים תביעת התובע לתשלום הפרשי תגמולי מילואים בסך כולל של 2,224 ₪.

השכר הקובע לצורך חישוב רכיבי התביעה השונים

6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם מעבר לשכר השעתי קיבל התובע עמלות מכירה, שכידוע על פי דין ככלל יש להביאן בחשבון לצורך חישוב חלק מרכיבי השכר, או שאולי השתכר "בונוסים" שאינם נחשבים כחלק מהשכר הקובע. בנקודה זו, אנו מקבלים את עמדת התובע. בתצהיר הנתבעת אמנם נטען שמדובר ב"בונוסים באופן משתנה" אך בסיכומיו הודה ב"כ הנתבעת שמדובר ב"בונוס" ששולם בכל מקרה שמתקיימת מכירה (עמ' 14 ש' 14) ודומה שאישר בכך את גרסת התובע. לזאת נוסיף שהנתבעת לא מסרה לתובע הודעה על תנאי עבודתו, ואף לא הגישה חוזה עבודה או הודעה לעובד גם במסגרת התיק. מכאן, שעל פי דין היה נטל ההוכחה עליה לסתור את טענות התובע בדבר כך שתשלומים ה"בונוס" שקיבל היו עמלות מכירה, והיא לא עמדה בכך.

אשר לגובה העמלות, התובע חישב את ממוצע העמלות לפי 12 החודשים שבין אוגוסט 2012 עד יולי 2013, תוך שהוא מציין שאמנם עבד גם בחודשים אוגוסט וספטמבר, אך היו אלה חודשים חלקיים ביותר, שבהם שהה בחופשת מחלה ומילואים, ועל כן הם אינם מייצגים. על פי חשבונו זה, ממוצע העמלות החודשי הינו 845 ₪. הנתבעת, מצידה, הגישה תחשיב הכולל את חודש אוגוסט, ומשכך הממוצע אליו הגיע נמוך מעט יותר, ועומד על 768 ₪. לדעתנו, צודק התובע בכך שאין להביא בחשבון את אוגוסט שבו שהה במילואים, ועל כן אנו מקבלים את תחשיבו וקובעים שממוצע העמלות החודשי לפיו יחושבו רכיבי השכר השונים הינו 845 ₪

הפרש דמי הודעה מוקדמת

7. מאחר שיש להביא בחשבון את רכיב העמלות גם לצורך זכותו של התובע לתשלום חלף הודעה מוקדמת, הרי שהתובע זכאי ל- 845 ₪ ברכיב זה. עם זאת, נפסוק לו רק 807 ₪, על פי הנתבע ברכיב זה בכתב התביעה.

הפרש פיצויי פיטורים

8. עמלות המכירה שקיבל התובע צריכות להיות באות בחשבון שכרו הקובע לצורך פיצויי פיטורים (עע 537-07 טל נ' אילנות בטוח בית השקעות (10.6.10)). התובע הגיש לנו תחשיב פיצויי פיטורים המתייחס לשכר בסיס לפי 186 שעות בחודש כפול 32 ₪ לשעה. תחשיב זה אינו נכון, שכן על פי דין, יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי ממוצע השכר ב-12 החודשים. על כן, נקבל את תחשיב הנתבעת בנקודה זו, לפיה השכר הקובע הינו 5,521 ₪, ולזאת נוסיף 845 ₪ בחודש עמלות, כך שיוצא לחודש 6,366 ₪, וסך הכל פיצויי הפיטורים 26,100 ₪ (הכפלת הסך לחודש ב- 4.1 שנות עבודה. מסכום זה יש להפחית את הסך ששולם (24,824 ₪), והתוצאה המתקבלת היא שהתובע זכאי להפרש של 1,276 ₪.

הפרש דמי חופשה

9. על פי ההלכה הפסוקה, על דמי החופשה להביא בחשבון גם את רכיב העמלות (עע 44355-01-12 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (28.10.14)). על פי תחשיב התובע, הוא זכאי ל- 1,939 ₪, ועל פי תחשיב הנתבעת, שחושב לפי גובה עמלה נמוך יותר, הוא זכאי רק ל- 1,094 ₪. אנו מקבלים את תחשיב התובע.

הפרש דמי חגים

10. התובע טוען שהוא זכאי להפרש דמי חגים, שכן לשיטתו יש להביא בחשבון את העמלות בחשבון דמי חגים. דין רכיב תביעתו זה להידחות, שכן בניגוד לאופן שבו מחשבים פיצויי פיטורים ודמי חופשה, עמלות אינן באות בחשבון לצורך חישוב דמי חגים (לניתוח משפטי ואסמכתאות רלוונטיות, ראו: סעש 3263-07-13 שחם נ' קסטרו (20.1.16)). על כן, רכיב התביעה הזה נדחה.

הפרש דמי תגמולים לקרן פנסיה

11. כאן שוב היה מקום להביא בחשבון את העמלות, שכן על פי הוראות סעיף 6(ב) לצו ההרחבה הכללי "השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות הוא, שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים". על כן, לכאורה היה זכאי התובע על פי תחשיבו ל- 1,431 ₪, אך נפסוק לו רק 1,339 ₪ כפי שתבע ברכיב זה בכתב התביעה.

הפרש דמי מחלה

12. לאחר שעיינו בתחשיבי הצדדים, אנו מקבלים את תחשיב התובע, הכולל כנדרש את עמלות המכירה, וקובעים שהתובע זכאי ברכיב זה ל- 581 ₪ (מעט פחות ממה שתבע ברכיב זה בכתב התביעה).

הפרש דמי הבראה

13. המחלוקת בין הצדדים באשר לרכיב תביעה זה אינה גדולה (התובע טוען שהינו זכאי להפרש בסך כמה מאות ₪). מכל מקום, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת בנקודה זה, ולפיה לא התובע לא הוכיח שעבד במשרה מלאה ולכן תחשיבו אינו נכון. עם זאת, ואף שעל פניו נראה לנו תחשיב הנתבעת כנכון, איננו מקבלים את טענתה שיש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע סך של 522 ₪ דמי הבראה ששולמו ביתר. זאת, מאחר שטענת הקיזוז הספציפית הזו לא נזכרת בכתב ההגנה, ומאחר שהלכה פסוקה היא כי טענת קיזוז היא טענת הגנה מהותית, שיש להעלותה במפורש ובמפורט כבר בכתב ההגנה (עע 14039-07-11 סולטני נ' משרד החינוך (20.12.13)).

פיצוי בהתאם לחוק הודעה לעובד

14. התובע טען שהנתבעת לא מסרה לו הודעה לעובד, ועתר לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כך לפי סעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. הנתבעת אמנם טענה בסעיף 43 לכתב ההגנה ובסעיף 8 לתצהירה שהיא מסרה לתובע הודעה לעובד, אך היא לא הגישה את ההודעה, לא כנספח לכתב הגנתה ולא במסגרת תצהיר. בהתאם לחוק, מוסמך בית-הדין לפסוק במקרה של הפרת החובה למסור הודעה פיצויים ללא הוכחת נזק עד לסך 15,000 ₪. במקרה שלפנינו, נפסוק לתובע כפי תביעתו סך של 5,000 ₪.

גמול בעד עבודה בשעות נוספות

15. כאן מלאכתנו קלה, שכן הנתבעת בתחשיב שהגישה לנו קיבלה על עצמה לשלם לתובע את מלוא הסך שתבע ברכיב זה, בסך 2,041 ₪.

החזר הוצאות משפטיות

16. התובע טען שהוא זכאי להחזר הוצאות משפטיות שהיו לו בגין ניסוח כתב התביעה (הוא הגיש את כתב התביעה בטרם היה מיוצג). עם זאת, בתחשיב שהגיש לאחר הדיון, זנח רכיב זה. בכל מקרה, הנכון הוא לדעתנו לפסוק לתובע הוצאות משפט בסך כולל, ולא ניתן לתבוע בנוסף רכיב תביעה "הוצאות משפט" כחלק מרכיבי התביעה.

לסיכום

17. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. הפרש תגמולי מילואים בסך 2,224 ₪.

ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 845 ₪.

ג. הפרש פיצויי פיטורים בסך 1,276 ₪.

ד. הפרש דמי חופשה בסך 1,094 ₪.

ה. הפרש דמי תגמולים לפנסיה בסך 1,339 ₪.

ו. הפרש דמי מחלה בסך 581 ₪.

ז. פיצוי על אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪ .

ח. הפרשי גמול שעות נוספות בסך 2,041 ₪.

כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (8.9.13) ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה רשאי כל צד להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת לא יאוחר מ- 15 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ו, (10 אפריל 2016), בהעדר הצדדים.