בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערר לפי סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (מס שבח ורכישה) התשכ"ג 1963- (להלן: "החוק") על החלטת פקיד השומה מיום 11.9.13.

לטענת המבקשים, אשר לא היו מיוצגים בהליך בוועדת הערר, סברו הם ביום קבלת ההחלטה הדוחה את בקשתם בטענה כי זו הוגשה "בחלוף המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה" וכי "לא ניתן להאריך את המועדים הקבועים בסעיף 9 לחוק, כי בכך נסתם הגולל ולא ידעו כי בידם להגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט אשר מוסמך להאריך מועד הקבוע בחיקוק. לטענת ב"כ המבקשים, רק סמוך למועד הגשת הבקשה קיבלו המבקשים יעוץ משפטי לפיו ניתן להאריך את המועד הקבוע בחוק, ולפיכך הגישו המבקשים רק ביום 27.1.14 את הערר. עוד טוען ב"כ המבקשים בסעיף 2 לבקשתו כי נפל פגם בהחלטת פקיד השומה שכן במועד הגשת הבקשה, ביום 15.07.2013 טרם הגיע מועד החיוב הקבוע בסעיף 9 הקובע כי ניתן לקבל פטור בתוך שנתיים מקניית הדירה שכן הנכס נקנה ביום 15.8.11. עוד טוענים המבקשים לפגם נוסף בהחלטת פקיד השומה שדחה את בקשתם מבלי ליתן להם זכות טיעון בפניו. לטענת המבקשים בשנים האחרונות חלה הגמשה בבחינת ה"טעם המיוחד" להארכת המועד והדגש הינו על בחינת מאזן האינטרסים של הצדדיים, כאשר במקרה זה אינטרס המשיב כמעט ואיננו נפגע.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אין הצדקה לקבלת הפטור שכן היה על המשיבים למכור את דירתם בחלוף שנתיים מיום רכישת הדירה. יום רכישת הדירה הינו יום החתימה על הסכם המכר בתאריך 16.8.11 בעוד המשיבים מכרו את דירתם רק ביום 27.10.13. עוד נטען כי ההשגה שהגישו המשיבים ביום 15.7.13 על השומה שהוצאה ביום 24.1.12 הוגשה אף היא באיחור ניכר של כשנה וחצי, שכן היה על המבקשים להגישו תוך 30 יום ממועד הוצאת השומה ולכן טוען המשיב כי בפועל אין מדובר ב"החלטה בהשגה" שכן כאמור לא ניתן להשיג בשלב זה על החלטות המנהל. לטענת המשיב גם לגופו של ענייו לא ניתן להיעתר לטענתם כי יום מסירת החזקה בדירה הוא המועד הרלוונטי שכן הסדר זה חל רק לגבי רוכשי דירות מקבלן. עוד מציין המבקש כי גם הבקשה לבית המשפט הוגשה בחלוף 4 חודשים מיום מתן ההחלטה וכי אין בטעם שהציגו המבקשים (העדר ייצוג) כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד שכן ממילא לא עמדה למבקשים זכות להגיש השגה בחלוף המועדים הקבועים בחוק.

המבקשים בתגובה טענו כי אין בתשובת המשיב כל התייחסות לסמכות בית המשפט להאריך את המועדים הקבועים בחוק. בעניין זה טען בא כוחם כי יש לתת משקל לתכליתו החברתית של החוק ולמטרתו להקל על רוכשי דירות למגורים להתמודד עם מחירי הדיור. המבקשים טענו האיחור במכירת דירתם נבע מרשלנות עו"ד שהביאה לכך שהמבקשים גילו כי דירתם אינה רשומה על שמם ולכן התקשו במכירתה וכאשר ראו כי חולפת תקופת השנתיים הגישו בקשה להארכת המועד לפקיד השומה. עוד הזכירו המשיבים כי גם הפגם בהליך שהוכרע ללא מתן זכות שימוע יש בו בכדי להעיד על סיכויי הערעור.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי היטב בחומר שהובא בפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת להתקבל.

סעיף 88 לחוק קובע כי המועד לערור על החלטת המנהל בדבר שומת מקרקעין בפני וועדת הערער הינו 30 יום. על פי תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי דין בפני ועדות ערר), התשכ"ה 1965- יחולו על סדרי הדין בפני הוועדה תקנות סדר הדין האזרחי ( למעט רשימה סגורה).

נקודת המוצא לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היא כי נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד או זמן שנקבע בחיקוק וכי על המבקש הנטל להוכיח את קיומו. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, נעוץ בקיום נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נובעים מבעלי הדין עצמם או באי כוחם, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים).

הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית (בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, דינים עליון 2010 (69) 1478).

בענייננו, מתקיימות מספר נסיבות שיש בהצטרפותם יחד כדי "טעם מיוחד". בגדר נסיבות אלה, הבאתי בחשבון את תכלית החוק המכוונת להקל עם מי שמבקש לרכוש דירה למגוריו שלו ושל בני משפחתו בשונה ממי שמבקש לרכוש דירה להשקעה. (ראו והשוו:" 3185/03 מנהל מס שבח מקרקעין מרכז נ' פלם פ"ד נט(1) 123 (2004)) את העובדה שעל פי טענת המשיבים נקלעו הם לקושי במכירת הדירה שלא באשמתם וכי סברו הם בתום לב כי ניתן להגיש בקשה להאריך את מועד הפטור בתוך תקופת הפטור. בעניין זה יוער, כי טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים כשלעצמן טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ, 15.11.09; בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשל"צ נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209). לפיכך, טעות (שבדין), לעניין טיב הליכי התקיפה של החלטה שיפוטית איננה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת מועד, או הצדקה לאיחור בהגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 187/02 רפאל טהלר נ' אריה וייס, 28.1.2002). עם זאת, נקבע כי "... אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת המועד" (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 29.1.2002. לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, 22.4.2009).

בענייננו, מאחר ואינטרס הסתמכות המשיב איננו נפגע באופן קשה, ולאור טענותיהם של המבקשים בדבר הפגמים שנפלו בהליך, ומבלי לנקוט עמדה בטענות אלה, נראה אין לומר שההליך נעדר סיכוי.

בנסיבות אלו, לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועמדתי על סיכויי הערר, ובשים לב לתכליתה של החקיקה הרלוונטית הנני מורה על הארכת המועד להגשת ערר.

הנני נעתר אפוא לבקשה. המבקשים יוכלו להגיש את הערר עד יום 10.4.14.

ניתנה היום, כ"ד אדר ב תשע"ד, 26 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.