1) עניינה של התביעה הנו בעיקר, דרישת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 7,400 ₪ על רקע השכרת יחידת נופש (להלן: "היחידה") באילת, לתובעת, במהלך חג הפסח 2013.

2) בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

טענות הצדדים

3) התובעת טוענת בתביעתה, בין היתר, כי בעקבות פרסום של הנתבע להשכרת יחידה כאמור בין התאריכים 24.3-13-31.3.13 בהם חל חג הפסח 2013, בתמורה לסך 4,200 ₪, יצרה התובעת קשר עם הנתבע וסיכמה עמו לשכור את היחידה וכי לעניין התשלום היא תעביר לו זאת בשני תשלומים לפני מועד ההשכרה. התובעת טוענת כי ביום 12.2.13 ביצעה הפקדה ראשונה על סך 2,000 ₪. לעניין התשלום השני, הסכום הופקד ביום 14.3.13. התובעת טוענת כי לאחר ביצוע ההפקדה, יצרה קשר עם הנתבע, אשר הודיע לה להפתעתה, כי כבר השכיר את היחידה לשוכר אחר וכי לטענתו, משלא יצרה עמו קשר בכל התקופה שלאחר ההפקדה הראשונה, הוא הסיק שהעסקה עמו בוטלה. התובעת טוענת כי הנתבע אף הודיע כי ישיב את התשלום ששילמה התובעת לאחר ניכוי "קנס" בשיעור 15%. התובעת טוענת, כי בלית ברירה נאלצה לחפש יחידת נופש אחרת. יחידה כאמור נמצאה ועלותה הייתה 5,500 ₪. נוכח הניכוי האמור, נאלצה התובעת לפנות לנתבע באמצעות עורכת-דין ובו פורטו נזקי התובעת עקב הפרת פסק הדין. על המכתב האמור השיב הנתבע, במכתבו מיום 9.7.13 ובו הוא נבצר בעמדתו לעניין הניכוי. התובעת טוענת כי נגרמה לה עוגמת נפש עקב ביטול החוזה באופן חד-צדדי.

כאמור, התובעת העמידה את תביעתה על סך 7,400 ₪ כאשר סכום זה כולל סך של 4,100 ₪ ששילמה לנתבע, סך 1,300 ₪ שהוא ההפרש בין עלויות היחידה האמורה ליחידה ששכרה בפועל, ועוד 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט ועגמת נפש.

4) לעומת גרסה זו של התובעת, הנתבע טוען להגנתו, בין היתר, כי דין התביעה נגדו להידחות. הנתבע טוען כי יחידת ההשכרה הוצעה תמורת סכום 4,100 ₪. לפי הסיכום, היה על התובעת להעביר את הסכום האמור בשני תשלומים, כאשר התשלום הראשון על סך 2,000 ₪ יועבר כבר באותו יום והתשלום השני יועבר לחשבון תוך שבוע ימים. הנתבע מאשר כי התובעת עמדה בהתחייבותה לעניין התשלום הראשון שהופקד בחשבונו כאמור ביום 12.2.13. משלא הופקד התשלום השני לאחר כשבוע ימים כמוסכם, ניסה הנתבע להגיש את התובעת אך ניסיונותיו לא צלחו. על כן, ככל שהתקרב המועד לביצוע העסקה, נראה כי התובעת "נעלמה" וכי אין בכוונתה למלא את המשך התחייבותה לפי ההסכם, ולכן בכדי שלא ייגרם לו נזק, משלא שמע מהתובעת ולא קיבל את יתרת התשלום כמוסכם, החליט להשכיר את היחידה לאחר ביום 5.3.13. הנתבע טוען כי ההפקדה השנייה נעשתה על-דעת התובעת בלבד תוך הפרת ההסכם. הנתבע שב וטוען כי משלא שמע דבר מהתובעת מאז ההפקדה הראשונה, משזו לא עמדה בהתחייבותה להעביר לו את יתרת התשלום לאחר שבוע מיום הסיכום, וכן משניסיונותיו להשיג אותה לא צלחו - הסיק כי ההסכם בטל ולכן פעל כפי שפעל. הנתבע טוען כי כשבוע לפני המועד הרלבנטי להשכרת היחידה שוחחה עמו התובעת וביקשה את כספה בחזרה ואז הוא הודיע לה כי מגיע לו פיצוי הולם. לאחר מכן, הוא השיב על פניה של עורכת-הדין מטעם התובעת. הנתבע טוען כי עד מועד קבלת כתב התביעה לא נמסר לו לאן להעביר את הכסף לתובעת. הנתבע סבור כי דין התביעה נגדו להידחות תוך חיוב התובעת בהוצאותיו.

הדיון בבית המשפט

5) בדיון בבית המשפט הודיע הנתבע כי כבר שלח לעורכת-הדין מטעם התובעת שטר על סך כל הסכום ששולם לו על-ידי התובעת (סך 4,100 ₪) אך השטר טרם נפדה [שורות 30-32, עמוד 2 בפרוטוקול] (להלן: "ההודעה מטעם הנתבע"). בהתייחסה להודעה האמורה של הנתבע, העידה התובעת: "לא קיבלתי שיק של 4,100 ₪. עו"ד רק כתבה לי מכתב היא לא עוה"ד שלי..." [שורה 1, עמוד 3 בפרוטוקול].

דיון והכרעה

6) לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי בי-דין מטעמם וממכלול החומר הקיים בתיק ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בדיון לפניי והתרשמתי מדבריהם, נחה דעתי, כי בדין לדחות את התביעה, כפי שיוטעם להלן ובשים לב להוראת תקנה 15(ב) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי הדין), התשל"ז-1976, לפיה הנימוקים לפסק הדין יובאו באופן תמציתי.

7) אין מחלוקת כי ההסכם בין הצדדים לעניין השכירות של היחידה ואופן ביצוע התשלומים, נכרת בעל-פה. בעוד התובעת טוענת כי סוכם בין השאר, לשלם לתובע בשני תשלומים עובר למועד ההשכרה [סעיף 2 בכתב תביעה], הנתבע טוען כי לפי הסיכום שהיה, התשלום הראשון יהיה מידי והתשלום השני יתבצע כעבור שבוע ממועד ההסכם [סעיף 2 בכתב ההגנה]. התובעת העידה בדיון כי כלתה יודעת על הסיכום בין הצדדים והיא זו אשר נשלחה על-ידה לביצוע ההפקדה [שורה 3, עמוד 2, שורות 6-7, עמוד 3 בפרוטוקול]. בהקשר זה הנתבע העיד: בזו הלשון: "הנקודה החשובה הייתה שעם הכלה סיכמנו, אני והיא, שבאותו יום היא תעביר...." [שורות 13-14, עמוד 2 בפרוטוקול].

ברם, הכלה לא נכחה במשפט ולא העידה מטעמה של התובעת אף שפרטי ההסכם, שהם במחלוקת, הם ליבת התביעה. לפי ההלכה הפסוקה, חזקה על בעל דין שלא יימנע מהבאת ראיה שיש בה כדי לקדם את עניינו. משכך, בהימנעו של בעל הדין מהבאת ראיה כאמור, חזקה היא כי הבאת אותה ראיה הייתה פועלת דווקא לרעתו [ראו ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד(1) 239; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651. עוד נפסק כי אי העדת עד רלבנטי מעוררת חשד שבעל הדין אשר נמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה [ראו ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מ"ז(2) 605, וע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד ל"ח(1) 736)].

8) על כן, לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, באשר לפרטי ההסכם בין הצדדים, אני מבכר את גרסת הנתבע לפיה ההסכם כלל את ההתחייבות של התובעת לשלם לנתבע את התשלום הראשון באופן מידי, והתשלום השני יתבצע לאחר שבוע ימים מיום ההסכם. לא רק שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את טענותיה העובדתיות לעניין פרטי ההסכם לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, אלא שגם עדות הנתבע בנושא זה הותירה רושם חיובי והעדות עקבית [ראו מכתבו של הנתבע מיום 9.3.13 (תוארך במקור - 9 ביולי 1913) אשר נשלח לעורכת הדין מטעם התובעת]. לא זו בלבד, עדות הנתבע לעניין פרטי ההסכם, הנה הגיונית שכן לא מצאתי הסבר מניח את הדעת, לא כל שכן הסבר עסקי-כלכלי, שהשוכר בכגון-דא, לא יקבע מועדים מפורשים בהסכם לתשלום התמורה, זאת גם בשים לב להנחה והאפשרות לפיהן עולה הביקוש לעניין יחידות כגון היחידה המושכרת במיוחד לקראת תקופות החגים.

9) אשר על כן, משלא מילאה התובעת את התחייבותה בהתאם למוסכם ולא העבירה את יתרת התשלום על סך 2,100 ₪, שהיא כמחצית מדמי השכירות של היחידה, וזאת עד שבוע ימים מיום ההסכם, רשאי היה הנתבע לראות בהתנהגות האמורה הפרה יסודית של ההסכם ורשאי היה לראות בכך ביטול של ההסכם, על כל המשתמע מכך, ולנהוג כפי שנהג לעניין השכרת היחידה לאחר ולו כמתחייב מעיקרון הקטנת הנזק.

10) לעניין הניכוי של 15% - איני נדרש עוד לדון בנושא זה ולא בנושא הפיצוי ההולם נוכח הפרת ההסכם, זאת לאור הודעת הנתבע לפיה כבר שלח לעורכת-הדין מטעם התובעת שטר בגובה הסכום המלא ששילמה התובעת.

11) על כן, משבוטל ההסכם בשל ההפרה מצד התובעת, ובשים לב להודעת הנתבע דלעיל לעניין משלוח השטר בסך 4,100 ₪, דומה כי אין כל עילה תחת התביעה, ובכל מקרה לא הוכחה עילה כזו, ולכן דין התביעה להידחות.

12) עם זאת, לאור הודעת התובעת לפיה לא קיבלה את השטר שנשלח על-ידי הנתבע, וכן לאור הודעת הנתבע לפיה השטר ששלח טרם נפדה, מוטב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים וישתפו פעולה ביניהם, כדי להסדיר נושא זה על-מנת שבסופו של דבר, יושב הסכום המלא של 4,100 ₪ לידי התובעת. הצדדים יעשו כן, עד ולא יאוחר מיום 19.11.14.

סיכום

13) לאור האמור, ובכפוף לאמור בסעיף 12 בפסק הדין, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, בשים לתוצאת ההליך ודחיית התביעה מחד גיסא, אך מאידך גיסא, בשים לב לכך שלמצער עד מועד הדיון, טרם קיבלה התובעת לידיה את הסך ששילמה ובהקשר זה לא נעלמה מעיני בית המשפט בקשת התובע בפסקה החמישית במכתבו מיום 9.7.13 וכן דבריו בדיון [שורה 29, עמוד 2 בפרוטוקול] לעניין כתובת להעברת תשלום, התובעת תישא בהוצאות משפט בסך 300 ₪ אשר ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום.

על-פי הוראת תקנה 16 בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי בירושלים תוך חמישה-עשר יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ה, 26 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.