1. לפניי תביעה כספית ע"ס 49,159 ₪ ותביעה שכנגד כספית ע"ס 12,800 ₪, בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 31.05.2011, בין כלי רכב מ"ר 96-675-63 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג ניידת משטרה, מ-13-220 (להלן: "ניידת המשטרה") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שתערך חלוקת אחריות לקרות התאונה בין הנהגים המעורבים בה.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה ביותר לביסוס מסקנתי:

אין חולק כי ניידת המשטרה נכנסה לצומת כאשר אור אדום דולק ברמזור בכיוון נסיעתה וזאת לנוכח אירוע משטרתי אליו היא נדרשה. רוצה לומר כי כניסת ניידת המשטרה לצומת חרף אור אדום בכיוון נסיעתה הייתה מטעמי ביטחון וכדין.

מכאן, שהשאלה העומדת להכרעה אינה איזה רכב נכנס באור אדום לצומת כי אם מי נכנס לצומת לא פנוי.

התרשמתי כי נהג ניידת המשטרה לא שם לבו למתרחש סביבו בצומת. נהג ניידת המשטרה העיד כי הוא הבחין כי בשני הנתיבים השמאליים בכיוון נסיעתו של נהג רכב התובעת, הרכבים עמדו (עמ' 4, שורות 12-9 לפרוטוקול) והנתיב הימני ביותר בכיוון נסיעתו של רכב התובעת היה פנוי (עמ' 4, שורה 13 לפרוטוקול). נהג רכב התובעת העיד כי הוא זוכר כי נסע בנתיב השמאלי ביותר, הגם שלא זכר זאת בהודעתו במשטרה שהייתה בסמוך יותר לאחר התאונה.

לאור זאת, הן מעדותו של נהג רכב התובעת והן מעדותו של נהג ניידת המשטרה עולה כי הנתיב הימני ביותר בכיוון נסיעתו של רכב התובעת היה פנוי מרכבים. אם כך, המסקנה המתבקשת היא שנהג ניידת המשטרה לא הבחין ברכב התובעת וכי גרסתו לפיה הרכבים בשני הנתיבים השמאליים בכיוון נסיעתו של רכב התובעת עמדו, היא לא מדויקת.

זאת ועוד, שוכנעתי כי בכיוון נסיעתה של ניידת המשטרה, מיד לאחר שהרכבים החלו לפנות את הנתיב הימני ביותר לטובת ניידת המשטרה תוך שהם עוברים לנתיבים השמאליים, הם עברו את קו הצומת, כך שסביר ביותר להניח כי שדה הראייה של נהג ניידת המשטרה לעבר הכיוון ממנו הגיע רכב התובעת היה מוגבל, ובמקום להתקדם אט אט באמצעות ניידת המשטרה נהג ניידת המשטרה האיץ את מהירות הניידת, מבלי להתחשב במצב הרכבים בצומת ובחוסר זהירות, תוך הסתמכות יתירה על הפעלת הסירנה ואורות החירום.

הפעלת הסירנה והפעלת אורות החירום ברכב הביטחון אינם מקנים לנוהג בו בטחון מלא לנהיגה חופשית ועיוורת, על נהג רכב זה ליתן דעתו לתנאי הכביש ולרכבים אחרים בכביש, כדי להימנע מתאונה, אשר מניעתה בפני עצמה מהווה יעד בטיחותי ומשטרתי בעל ערך רב.

כמו גם, הבאתי בחשבון כי גם לעניין התקלה שהייתה בתיבת ההילוכים האוטומטית שבניידת המשטרה הייתה השפעה מסוימת לקרות התאונה, כפי שמסר נהג ניידת המשטרה בגרסתו בהודעתו במשטרה, לפיה הוא לא זוכר אם ניידת המשטרה החליקה בכניסה לצומת (עמ' 2, שורה 16 לנ/2).

משכך, אני סבור כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג ניידת המשטרה.

יחד עם זאת, איני פוטר את נהג רכב התובעת מכלל אחריות לקרות התאונה, שהרי גם עליו היה ליתן דעתו לניידת המשטרה ששוכנעתי כי הופעלו בה הסירנה ואורות החירום, ולא להיכנס לצומת בלתי פנוי, גם אם אור ירוק דולק בכיוון נסיעתו.

בעניין זה אומר כי שוכנעתי כי נהג רכב התובעת פשוט לא שמע את הסירנה המושמעת מניידת המשטרה כיוון שהאזין ברכבו למוסיקה בווליום גבוה, עד כדי שהוא בחר בראשית עדותו בבית המשפט להצטדק ולציין ביוזמתו כי "נסעתי עם מוסיקה סבירה" (עמ' 1, שורה 18 לפרוטוקול), וטרם נשאל ולו ברמיזה על כך.

כמו כן, לא ברור מדוע אם נהג רכב התובעת הבחין בניידת המשטרה, לכל המאוחר, כאשר נכנס לצומת, בעת שהיה על מעבר החצייה (עמ' 2, שורות 25-24 לפרוטוקול), מדוע לא חשב לנקוט באמצעים למניעת התאונה, כגון בלימת רכבו או הסטת רכבו באופן בטוח כמובן. אם נהג רכב התובעת היה נוקט באמצעים למניעת התאונה אפשר שהתאונה הייתה נמנעת.

אשר על כן, אני קובע כי חלוקת האחריות לקרות התאונה בין הנהגים המעורבים בה תעשה באופן שנהג ניידת המשטרה יישא באחריות בשיעור של 60% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות בשיעור של 40%.

6. לפיכך, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה והתביעה שכנגד ישולמו הסכומים הבאים:

בתביעה העיקרית:

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 29,495 ₪, שהינו 60% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בשיעור של 11.8% מהסכום המוצמד שנפסק.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

בתביעה שכנגד:

הנתבעים שכנגד, באמצעות הנתבעת שכנגד 2, ישלמו לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

6.4. סך של 5,120 ₪, שהינו 40% מסכום התביעה שכנגד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.5. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

7. הסכומים הכוללים, המנויים בסעיף 6 ישולמו תוך 30 יום.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.