הצדדים ועיקרי הטענות

1. לפניי תביעה ותביעה שכנגד בגין תאונת דרכים אשר ארעה בעת התובע 2 פגע מאחור ברכב הנתבעת 1, אשר נסע מירושלים לתל אביב, בכביש המוביל לכביש 6, וסטה ימינה לכביש 1.

התובעת, היא הנתבעת שכנגד, תיקרא להלן: "התובעת" ואילו הנתבעות, התובעות שכנגד, תקראנה להלן: "הנתבעות".

1. מעדותו של התובע 2 עולה כי בעת שנהג מירושלים לת"א בנתיב השמאלי סמוך לשעה 21:00, חצתה הנתבעת 1 אי תנועה מסומן, בין כביש 6 לכביש 1 וסטתה לנתיב נסיעתו. לדבריו, הגיע הרכב מאי התנועה המסומן, נכנס לנתיב נסיעתו ונעצר. נהג התובעת ניסה לעצור כמיטב יכולתו, אך לא הצליח למנוע את התאונה.
2. העד סיפר כי הנהגת אמרה לו במקום, שהתבלבלה בדרך. עוד הוסיף הנהג ואמר כי עם הפגיעה המשיך רכב הנתבעת, סטה ימינה ופגע במעקה הבטיחות בצד ימין.
3. בחקירתו הנגדית השיב העד ואמר כי נסע במהירות של 90 קמ"ש, כי היו כלי רכב נוספים בכביש וכי לטעמו התאורה במקום לא הייתה מספקת. להערכתו הבחין בנהגת כ-20-30 מ' לפניו כשנכנסה לנתיב נסיעתו.
4. מיד כשהבחין בה, בלם בכל הכוח אך כאמור לא נמנעה התאונה.
5. לדברי הנתבעת, אכן טעתה ונסעה לכיוון כביש 6 וביקשה לעבור לכביש 1. כשהבינה כי טעתה האטה את מהירות נסיעתה, הסתכלה ימינה, ייתכן ונעצרה על אי התנועה המסומן לשנייה או שתיים, מרחוק הבחינה באור קטן שהיה מבחינתה "לא רלוונטי", ונכנסה לנתיב השמאלי של כביש 1. לטעמה עבר זמן עד שפגע בה רכב התובע מאחור, כ-12 שניות. רכבה של הנתבעת הועף ימינה על מעקה הבטיחות וחזר שמאלה למרכז הכביש.
6. לטענתה לא נעצרה בנתיב נסיעתו של נהג התובעת ולא סטתה ימינה. לו סטתה ימינה, כך אמרה, הייתה נפגעת בצד ימין של רכבה. בשום שלב לא נעצרה בנתיב הנסיעה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובתמונות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, שכן האחריות לתאונה מוטלת ברובה המכריע על הנתבעת, אם כי גם לנהג התובעת יש לייחס רשלנות, בשיעור של 15%.
2. לטעמי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הסיכון הנשקף מרכב, הסוטה לדרך מהירה, כאשר הוא עושה זאת תוך חציית אי תנועה מסומן על הכביש, אשר תקנות התעבורה אוסרות לעבור, לעצור או לחנות עליו.
3. בנסיבות בהן הבחינה הנתבעת, לדבריה, ב"אור קטן", בעת שהחליטה לסטות מאי התנועה המסומן אל נתיב הנסיעה, היה עליה להמתין עד שהדרך תהא פנויה לחלוטין.
4. בעדותה הסכימה הנתבעת כי עצרה לרגע קט על אי התנועה, מכאן שלגרסתה החלה בנסיעה ונכנסה לנתיב המהיר, במהירות נמוכה ביותר, והיוותה סיכון של ממש למשתמשים בדרך, לרבות לתובע, אשר נסע במהירות בנתיב השמאלי.
5. בהחלט יתכן כי הכניסה האיטית לדרך המהירה, נחזתה בעיניו של נהג התובעת כעצירה בנתיב בו נסע.
6. לדבריה הספיקה לצבור תאוצה, ונסעה במהירות גבוהה בעת שנפגעה מרכב התובע.
7. אני מתקשה לקבל את עדותה לעניין זה. לדברי התובע, הבחין בה סוטה מכביש 6, לו אכן הספיקה לגמוע כברת דרך, לא הייתה היא מבחינה, קודם לכניסתה לדרך המהירה, ב"אור הקטן" ברכבו של נהג התובעת, ואילו נהג התובעת לא היה מבחין בה, כשהיא עוברת מכביש 6 לכביש 1.
8. דבריה, לפיהם נעצרה על אי התנועה המסומן, מחזקים אף אם את המסקנה כי לא הספיקה לפתח מהירות בטרם התאונה. עדותה לפיה הבחינה מרחוק באורות רכבו של התובע, מתיישבים, כאמור, יותר עם הקביעה לפיה קרתה התאונה מיד לאחר שסטתה מאי התנועה המסומן, לתוך הכביש המהיר.
9. בטיעוניו, ביקש ב"כ הנתבעות לשכנע אותי כי בפגיעה של "חזית אחור", דהיינו – התובע פגע עם חזית רכבו במגן אחורי של רכב הנתבעת, יש ללמד על אחריות הרכב הפוגע מאחור. כאמור, אין לי ספק כי הנתבעת התרשלה בכניסתה לכביש המהיר בעוברה על אי התנועה המסומן. בזמן בו נכנסה לתוך נתיב הנסיעה המהיר של התובע, התקרב אליה רכב התובע במידה שהקשתה עליו לעצור ולמנוע את התאונה, ולפיכך לא ניתן לטעמי לראות בתאונה, בנסיבות התרחשותה, תאונת "חזית אחור קלאסית", על כל המשתמע מכך.
10. עם זאת בבואי לבחון את שאלת רשלנותו התורמת של נהג התובעת, אני לוקחת בגדר שיקולי את העובדה כי הנהג נסע בנתיב השמאלי ולא בימני כנדרש, מבלי שנתן לכך הסבר מניח את הדעת, וכן את העובדה כי מדובר בתאונה בה פגע נהג התובעת עם חזית רכבו בחלק האחורי של רכב הנתבעת, כפי שניתן לראות בתמונות הנזק ברכב הנתבעת. פגיעה בחלק האחורי של רכב הנתבעת מתיישבת עם הטענה, לפיה הספיקה הנתבעת להתיישר בנתיב הנסיעה. ניתן להסיק כי מהירות נסיעתו של התובע הייתה גבוהה, הן מעוצמת המכה בחזית רכבו בחלק האחורי של רכב הנתבעת, הן מהעובדה כי רכבה של הנתבעת נזרק ימינה וכן מהעובדה כי הפגיעה היא בחלק האחורי ברכב הנתבעת, כל זאת כשהתובע לחץ על הבלם ככל שהיה ביכולתו.
11. דומה שאילו בחן היטב התובע 2 את תנאי הכביש היה מבחין בכניסתה של הנתבעת לכביש, כשהיא על אי התנועה המסומן. בהתאם לכך, היה עליו להאט את נסיעתו ולצפות את האפשרות כי הנתבעת תיכנס לנתיב השמאלי. לו עשה כן, יתכן והיה באפשרותו כבר אז לעבור לנתיב הימני, או לכל הפחות, כאמור, להאט את מהירות נסיעתו. הנזקים בשני כלי הרכב מלמדים על כך שלתובע 2 היה פרק זמן מסוים בגדרו יכול היה לנהוג אחרת ולצמצם במידה מסוימת את נזקי התאונה, אם לא למנוע אותה, שכן, כאמור, אין המדובר בסטייה עם חזית הרכב לתוך נתיב נסיעתו, אלא בסטייה ופגיעה לאחר ייצוב רכב הנתבעת בנתיב הנסיעה.
12. אשר על כן תשלמנה הנתבעות לתובעת 1 סך של 130,587 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום 18.3.13, אגרה כפי ששולמה, שכר העדים בסך של 1,000 ש"ח, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 11.8% מסכום הנזק כפי שנפסק. כמו כן תשלמנה הנתבעות לתובע סך של 2,824 ₪ בגין הפסד הפרמיה, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, כל זאת בתוך 30 יום.

בכל הנוגע להפסד הנחת העדר תביעות, הרי שתובע 2 יהא זכאי לפיצוי בגין הפסד זה, היה ויציג לנתבעת 2 אישורים ומסמכים מתאימים.

1. התובעת תשלם לנתבעות סך של 2,920 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 7.4.13, אגרה – כפי ששולמה וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 1,250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ה, 24 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.