1. בתביעה שבפניי מבוקש לפסוק לתובעת פיצוי כספי בסך של 50,000 ₪, כך במקור, כפיצוי ללא הוכחת נזק, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"; החוק") בשל לשון הרע שהוציאה הנתבעת על התובעת, כך לפי הטענה.

טענות התובעת

1. עיקרי טענות התובעת הינם כדלקמן-

הנתבעת עבדה כסייעת בגן ילדים שאותו ניהלה התובעת במשך שנה ועשרה חודשים עד לאירוע נושא התביעה.

ביום 2.7.2009 הודיעה בתה הקטינה של התובעת לתובעת שאחד הילדים בגן, אילאי (להלן: "הקטין"; "הילד"), היכה אותה באצבע באמצעות ספר. הקטין הינו נכדה של הנתבעת.

התובעת בתגובה ניגשה לקטין הרימה אותו ממזרון עליו ישב, הושיבה אותו על מזרון במתקן נדנדה, וצעקה שאינה מסכימה להתנהגות הזאת.

הקטין יצא מהחדר בריצה לכיתת הגן ושם הרים כיסא ואיים לזרוק אותו.

התובעת לקחה ממנו את הכיסא, תוך שהקטין המשיך להתפרע.

הנתבעת התערבה, הרימה אותו ונאבקה בו כשהוא משתולל ומתפרע.

תוך כדי מעשה ניסתה הנתבעת ליצור קשר עם רונית אלכביר, שהינה בעלת משפחתון וחברה של התובעת ושל הנתבעת, אשר בשעות הבוקר של אותו היום ביקרה בגן ועלה בידה להרגיע את הקטין.

הנתבעת לא סיפרה בחקירתה במשטרה שהתקשרה לרונית אלכביר, ובכך הסתירה מידע חשוב מהמשטרה, ויתכן שאם מידע זה היה בפני המשטרה, רונית אלכביר הייתה מוזמנת לחקירה, ויתכן שלתובעת הייתה מיוחסת עבירה אחרת מזו שיוחסה לה, אם בכלל.

לאור הקושי להשתלט על הקטין, הנתבעת התקשרה לבנה, שהינו אביו של הקטין, כדי שיבוא לקחתו מהגן.

התובעת פנתה אל הקטין בניסיון נוסף להרגיעו, הרימה אותו בחיבוק, שטפה את פניו והכינה לו בקבוק שתיה, עד לבוא אביו לגן.

התובעת הודיעה לאביו של הקטין על שהתרחש, והוא ובנו התנצלו בפניה.

בשעות הערב של אותו היום פנה אביו של הקטין, בנה של הנתבעת, לתחנת משטרת באר שבע והגיש תלונה כנגד הנתבעת.

ביום 29.4.2010 הוגש כתב אישום כנגד התובעת.

ביום 9.1.2013 זוכתה התובעת באופן מוחלט מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

בית המשפט ציין בהכרעת הדין לגבי קיומן של סתירות רבות בעדותה של הנתבעת ופגמים באמינותה.

עילת כתב התביעה הינה הוצאת לשון הרע על התובעת על ידי הנתבעת, כדלקמן-

באמצעות מסירת גרסה שקרית לבנה, אביו של הקטין, שהביאה לכך שהאב הגיש תלונה במשטרה כנגד התובעת, ובהמשך אף הוגש כתב אישום כנגדה, דבר שהעלה צל כבד על יושרה והתנהלותה של התובעת כגננת ומטפלת בילדים.

בחקירתה במשטרה מסרה הנתבעת גרסה שקרית ומלאת סתירות, תוך שהטילה על התובעת את מלוא האחריות לסימנים שהיו על ידיו של הקטין, כנראה מתוך כוונה להגן על עצמה, שכן יתכן שבמאבקה להרגיע את נכדה המתפרע היא זו שגרמה לסימנים שהיו על גופו, כאשר בהכרעת הדין צוין שאין לשלול את האפשרות שהסימנים נגרמו בשל אחיזתו על ידי הנתבעת- סבתו- בניסיון להרגיעו.

חקירתה של הנתבעת בבית המשפט, במסגרת ההליך הפלילי, לדברי בית המשפט "מעוררת תמיהות, תהיות, ואי נוחות וזאת בשלום המעטה".

ההאשמות שהעלתה הנתבעת כנגד התובעת הן שקריות, מסולפות, ואינן נכונות, ובגדר הוצאת לשון הרע.

הנתבעת ניסתה להפעיל מעין סחיטה על התובעת כדי לקבל פיצויים בגין סיום עבודתה בגן, למרות שלא הייתה זכאית לכך מכורח הנסיבות.

לאור ה"אירוע" והגשת כתב האישום, נפגעה תדמיתה של התובעת באופן מהותי, היא הוצגה כלא אמינה, והתנהלותה ויושרה המקצועי הוטלו בספק. לתובעת נגרמו הוצאות רבות בניהול ההליך הפלילי, ולפגיעה חמורה בשמה. הגשת כתב אישום כנגד התובעת הביא לאבדן הכנסה והריסת המוניטין שבנתה במשך שנים כמנהלת ובעלת גן פרטי. האירוע אכן התרחש אך לא כפי שתואר והובא בפני המשטרה ובית המשפט, והעבירה שבה הואשמה התובעת "תקיפה הגורמת חבלה של ממש", אינה רלבנטית וגרמה לפגיעה חמורה בתובעת. התובעת נפלה קרבן לעלילת שווא של הנתבעת, אשר הטעתה את הרשויות, וכתוצאה מכך הביאה לפגיעה בשמה הטוב של התובעת.

טענות הנתבעת

1. עיקרי טענות הנתבעת בכתב ההגנה, הינם כדלקמן-

ביום 2.7.2009 הייתה הנתבעת עדה למעשה אלימות מצידה של התובעת כלפי הקטין שהינו נכדה.

הנתבעת לא פעלה נגד אלימות זו וחשה בושה על כך.

בעקבות המקרה הקטין היה נסער ונדרש פרק זמן ממושך להרגעתו, ובהמשך הנתבעת ביקשה מבנה, עודד, אביו של הקטין, לסור לגן הילדים. עודד הגיע לגן, שוחח עם התובעת, ויצא מהגן עם הילד תחת הרושם שהתנהג באופן לא ראוי והחליט להענישו.

מאוחר יותר באותו היום התקשרה הנתבעת לבנה עודד, ושוחחה עם רעייתו, יסמין, שמסרה לה שהקטין קיבל עונש על התנהגותו בגן. הנתבעת ביקשה מיסמין שתשאל את הקטין על מה שקרה בגן, והוא השיב כי התובעת הרביצה לו. הנתבעת ביקשה מיסמין שהקטין יבצע הדגמה, והוא הדגים זאת. בהמשך עודד הצטרף לשיחה, בדק את הקטין ושאל את התובעת לפשר הסימנים בגופו, ובו במקום החליט להגיש תלונה במשטרה.

ביום 5.7.2009 נערכה לקטין חקירה. ביום 7.7.2009 הנתבעת הוזמנה למתן עדות בתחנת המשטרה בבאר שבע. ביום 22.1.2012 הנתבעת העידה בבית המשפט. ביום 1.2.2012 עודד העיד בבית המשפט. ביום 9.1.2013 ניתנה הכרעת דין המזכה את התובעת.

ביום 1.10.2013 דחה בית המשפט את בקשת התובעת לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80.(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

לנתבעת עומדת הגנה סעיף 13.(5) לחוק איסור לשון הרע על עדותה במשטרת ישראל שהייתה שלב מקדמי להגשת כתב האישום.

לנתבעת עומדת הגנת סעיף 13.(9) לחוק, שהינו בבחינת הגנה מוחלטת, לגבי עדותה במשטרה. הנתבעת לא יזמה את הגשת התלונה במשטרה, והיה עליה ליתן עדות במשטרה כאשר נדרשה לכך.

לנתבעת עומדת הגנת סעיף 15.(8) לחוק שמכוחו הוחרגה הגשת תלונה לרשות מוסמכת בתום לב מתחולתו של פרסום לשון הרע.

עדותה של הנתבעת במשטרה ניתנה בתום לב, ומתוך אמונה סובייקטיבית באמיתות הדברים.

הנתבעת לא סיפרה לעודד שהקטין הוכה אלא היה זה הקטין עצמו שסיפר זאת להוריו, ובכל מקרה גם אם בגרסת הנתבעת לאירועים בגן, כפי שנמסרו בסוף היום למשפחתה, יש משום לשון הרע, הרי שחלה על פרסום זה הגנת עניין אישי כשר לפי הסעיף הנ"ל לחוק, מכיוון שמדובר בנכדה של הנתבעת.

לנתבעת עומדת הגנת סעיף 15.(2) לחוק, מכיוון שהיחסים בין הנתבעת לבין הורי הנכד הטילו עליה חובה מוסרית וחברתית לעשות את הפרסום.

הנתבעת הכחישה באופן מובחן את הטענות שהועלו במסגרת כתב התביעה, למעט האמור בסעיפים 1-5, 10, 12, 13, 14, 15, 16, ו- 17 בכתב התביעה, תוך שטענה שלא הרימה את הנכד ולא נאבקה בו. הנתבעת לא מסרה למשטרה שיצרה קשר בטלפון עם רונית אלכביר מכיוון שמסרה עדות במשטרה חמישה ימים לאחר האירוע, ולא ראתה בעניין זה פרט משמעותי, וגם התובעת עצמה לא הזכירה עניין זה בחקירתה במשטרה.

מהלך הדיון

1. דיון הוכחות נערך בפני ביום 22.6.2014, וסיכומי טענות הצדדים נשמעו בפני בעל- פה ביום 17.7.2014.

דיון והחלטה

1. עניינה של תביעה זו הינה הוצאת לשון הרע שהוציאה הנתבעת, לפי הטענה, על התובעת, כדלקמן-

"במסירת גרסה שקרית לבנה- אביו של הילד אילאי, הביאה לידי כך שהאב הגיש תלונה נגד התובעת ובהמשך הוגש כתב אישום כנגדה..." (ס' 18.ב. לתביעה). "בנוסף לכך, גם במסירת הודעתה במשטרה, מסרה הנתבעת גרסה שקרית ומלאת סתירות ... " (ס 18.ג. לתביעה). "חקירתה ועדותה של הנתבעת בבית המשפט לדברי כב' השופטת "מעוררת תמיהות, תהיות, ואי נוחות וזאת בלשון המעטה.." (ס' 18.ד. לתביעה). "התובעת תטען כי האשמות שהועלו נגדה על ידי הנתבעת הן שיקריות, מסולפות, ואינן נכונות, שכל מטרתן הייתה 'לשון הרע' ..."(ס' 18.ה. לתביעה).

1. יוצא אפוא שהפרסומים המיוחסים לנתבעת, המהווים הוצאת לשון הרע על התובעת, כך לפי הטענה, הינם הודעת הנתבעת לבנה עובר להגשת התלונה במשטרה, והגרסה שמסרה במשטרה.
2. התובעת מצאה לנכון לצרף לכתב התביעה את כתב האישום שהוגש כנגדה , וכן את הכרעת הדין המזכה.
3. התובעת נסמכה בכתב התביעה, בתצהירה, ובסיכומיה על קביעות שונות שנעשו על ידי בית המשפט במסגרת הכרעת הדין בהליך הפלילי, וכך גם הנתבעת במסגרת סיכומי טענותיה, אלא שאינני סבור שיש מקום ליתן משקל כלשהוא לקביעות אלה, במסגרת ההליך הנדון בפני.

הלכה פסוקה היא שהכרעת דין מזכה בהליך פלילי אינה יכולה לשמש כראיה בהליך אזרחי, ו"נמצא כי הראיה פסולה הינה: שכן קביעותיו העובדתיות של השופט הפלילי- המבוססות על עדים שזה ראה ושמע- הן לגבי השופט האזרחי בבחינת עדות שמיעה, ומסקנותיו של השופט הפלילי, הנובעות מקביעותיו, הן לגבי השופט במשפט האזרחי בבחינת חוות דעת ... מסקנה זו מחייבת את הנאשם במשפט הפלילי, כיוון שהיה צד בו, אך אם אין בה כדי להביא לידי מניעות, לא נודעה לדבר כל חשיבות מחוץ למסגרת אותו משפט. במשפט השני, האזרחי, צריך הדין להיחתך לפי דברי העדים שהעידו בפני אותו שופט ועל סמך המסקנות שאליהן הגיע הוא, באותו משפט, ולא משהו אחר- ואפילו יהא זה שופט אחר..." (ע"א (עליון) 158/53 מ. טננהולץ ואח' נ' ו. פופולוביץ, וערעור נגדי. פסקה 5. 7.12.1954). כן נקבע כי הכרעת דין מזכה בהליך פלילי אינה יכולה להוות ראיה במשפט אזרחי מכיוון שנטל ההוכחה בהליך פלילי הינו מעל לספק סביר, ואילו נטל ההוכחה במשפט אזרחי הינו לפי הטית מאזן ההסתברות, ויכול שבהליך פלילי יובאו ראיות כנגד נאשם שיש בהן כדי לחייבו בהליך אזרחי, אך לא להרשיעו בהליך פלילי (ע"א (עליון) 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל. פסקאות 39-43. 2.4.2012). "לפי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, רק פסק-דין פלילי מרשיע יכול להוות ראיה במשפט אזרחי ... " (ע"א (עליון) 488/83‏ ‎בן ציון צנעני‎ ‎נ' מאיר אגמון. פסקה 5. 13.12.1984). "הלכה פסוקה היא, כי במסגרת סעיף 42א יתקבלו כראיה לכאורה בהליך האזרחי רק אותם ממצאים ששימשו להרשעה, להבדיל מהממצאים והמסקנות אשר שימשו לזיכוי החלקי. ראו ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 142; וכן דברי י' קדמי בספרו על הראיות, חלק שני, בעמוד 771: "מקום שפסה"ד במשפט הפלילי מרשיע בחלק מן העבירות נושא כתב האישום- יתקבלו מתוכו כראיה במשפט האזרחי רק הממצאים והמסקנות המתייחסים להרשעה, להבדיל מאלו שעליהן מבוסס הזיכוי החלקי" (ע"א (עליון) 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן עמיר. פסקה 9. 25.11.1998; פורסמו במאגרים משפטיים).

לאור האמור לעיל, לא מצאתי לנכון ליתן משקל לאותן הטענות שהעלו הצדדים, ובמיוחד התובעת, על פי הקביעות שנעשו במסגרת הכרעת הדין המזכה.

1. התובעת טענה בכתב התביעה ובתצהירה, כי הנתבעת מסרה גרסה שקרית לבנה, ובעקבותיה הגיש תלונה למשטרה.
2. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כדלקמן-

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו".

סעיף 2 לחוק הנ"ל, שכותרתו "פרסום מהו", קובע כדלקמן-

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

1. עיון בכתב התביעה ובתצהיר התובעת מעלה שהיא לא מצאה לנכון לפרט בכתב התביעה, או במסגרת תצהירה, מהי אותה גרסה שקרית, שנמסרה על ידי הנתבעת לבנה, ואשר מהווה, לטענתה, הוצאת לשון הרע, אשר בעקבותיה הוגשה על ידו התלונה במשטרה, וככל שכך היו פני הדברים לאורך ההליך המשפטי ועד לסיומו, יכול שרק מטעם זה היה מקום לשקול את דחייתה של טענה זו, אלא שהנתבעת מצאה לנכון להתייחס לתוכן הודעתה לבנה, עובר להגשת התלונה על ידו למשטרה, ומכאן שיש לברר האם תוכן הודעתה אכן מהווה הוצאת לשון הרע.
2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, וביתר פירוט בתצהיר מטעמה, כי במועד האירוע הייתה עדה לאירוע של אלימות מצידה של התובעת כלפי נכדה, אלא שלא הגיבה משום שאחז בה מעין שיתוק. בהמשך הנתבעת ניסתה להרגיע את הנכד, שהיה נסער בשל האירוע, ובסופו של דבר התקשרה לבנה, עודד, כדי שיבוא וייקח את הילד מהגן, ואכן בנה הגיע לגן, שוחח עם התובעת ולקח את הילד. אחר הצהריים של אותו היום התקשרה בטלפון לבנה, ולשיחה השיבה כלתה, יסמין, שהילד בעונש בשל התנהגותו בגן. הנתבעת הצהירה- "ביקשתי מיסמין שתשאל את הנכד מה קרה בגן והנכד השיב לה כי התובעת הרביצה לו. ביקשתי מיסמין שתשאל את הנכד כיצד זה קרה באופן שידגים לה, וכך היה. השיחה ביני לבין יסמין הסתיימה. מיד ובסמוך התקשר אלי עודד ואמר לי שהנכד סיפר לו כי התובעת היכתה אותו ואני אישרתי את הדברים. בעקבות כך הגיש עודד תלונה במשטרה עוד באותו יום..." (סע' 11-17).
3. הבן, עודד, ורעייתו, יסמין אישרו בתצהיריהם את גרסתה של הנתבעת לגבי השתלשלות העניינים.
4. הנתבעת נחקרה בחקירה נגדית על גרסתה הנ"ל בתצהירה, ולא מצאתי כי נתגלו סתירות בעדותה לגבי גרסתה זו.
5. יסמין העידה בחקירת הנגדית כי- "הגעתי הביתה בארבע, הילד היה בחדר, מרים חמותי התקשרה אלי זה היה בסביבות השעה ארבע וחצי או רבע לחמש, היא שאלה אותי מה שלום הילד, אמרתי לה שהוא בסדר והוא בחדר שלו בעונש. ש. איך ידעת שהוא בעונש? ת. דיברתי עם בעלי עוד לפני הגעתי הביתה. ש. המשיכי? ת. שאלה אותי האם דיברתי עם הילד, אמרתי לה שלא דיברתי איתו ואז עם הטלפון פתוח וניגשתי אל הילד, שאלתי אותו מה קרה, הוא פשוט אמר לי שסיגל הרביצה לו. חמותי אמרה לי שאשאל אותו מה היא עשתה ושידגים, הוא פשוט הדגים, הוא אחז לי את שתי הזרועות בחוזקה וניער אותי. אז הרמתי את החולצה כדי לראות מה יש וראיתי שיש שם סימנים. לשאלת בית המשפט, חמותך הנתבעת פה לא אמרה לך באותה שיחה מה היא ראתה, האם שאלת אותה מה היא ראתה, אני משיבה, שאחר כך שדיברתי עם הילד ניתקתי את הטלפון. כל ההתנהלות שלי עם חמותי הייתה לאחר השיחה עם הילד. בשיחה הראשונה שלי עם חמותי לא שאלתי אותה מה מקור המידע שלי (צ"ל- "שלה"- מ.ה.) על כך שהרביצו לילד. לאחר מכן אימתתי את הדברים עם חמותי, היא התקשרה אלי ... יותר מאוחר לאחר שהתקיימה שיחה עם הילד בנוכחות בעלי, התקשרנו לחמותי ששוחחה עם בעלי, אני לא יודעת מה היה תוכן השיחה ביניהם" (ע' 11; הדגשת שלי- מ.ה.).
6. הבן עודד העיד בחקירתו הנגדית כי- "... בשלב מסוים אימי התקשרה לאשתי אולי בסביבות השעה ארבע וחצי לערך, שאלה מה קורה עם הילד, זה מה שאשתי סיפרה לי, אשתי העירה אותי וסיפרה לי תראה מה הילד מספר, הילד סיפר שסיגל הרביצה לו. הוא ציין שהיא אחזה אותו בידיים והרימה אותו על איזה שהוא שיש וניערה אותו ואמרה לו אם לא תירגע אני אזרוק אותך לחיות. אימי לא אמרה לי כלום היא שוחחה עם אשתי. עובר להגשת התלונה על ידי במשטרה אימי לא אמרה לי כלום ואני לא התקשרתי אליה. כשהילד סיפר מה קרה לו אני הרמתי לאימי טלפון ואמרתי לה תראי מה הילד מספר האם זה נכון, היא אמרה כן. לשאלת בית המשפט מה אמרתי לאימי, אני משיב, שאמרתי שהילד אמר שסיגל הרביצה לו ואני מתכוון לכך שהיא ניערה אותו על השיש ואמרה שתזרוק אותו לחיות, אבל לא אמרתי את הפרטים לאימי באותה שיחה, רק שאלתי אותה באופן כללי, האם סיגל הרביצה לו והיא השיבה שזה נכון. לא נכנסנו לפרטים" (עמ' 9-10; הדגשה שלי- מ.ה.).
7. ממסכת הראיות שבפני עולה שהנתבעת לא מסרה ליסמין, בשיחת הטלפון עמה, שהתובעת הכתה את הקטין, אלא בקשה ממנה לשאול את הקטין מה אירע בגן, והוא השיב לאמו שהתובעת הכתה אותו. הנתבעת ביקשה מיסמין שהקטין ידגים את האירוע, והוא אחז בזרועותיה של אמו וניער אותה. בהמשך סיפר הקטין לעודד שהתובעת הושיבה אותו על השיש, ניערה אותו ואמרה לו שתשליך אותו לחיות. עודד התקשר לנתבעת ושאל אותה האם התובעת הכתה את הילד, מבלי שמסר פרטים לגבי תוכן שיחתו עם הקטין, והיא השיבה בחיוב.
8. מכיוון שהתובעת לא העלתה גרסה מטעמה לגבי תוכן השיחה שהתנהלה בין הנתבעת לבין בנה, עובר להגשת התלונה במשטרה, ומכיוון שכל שעומד בפני בעניין זה הינה גרסת הנתבעת, שנתמכה בעדויות העדים מטעמה, ולא מצאתי שעדויותיהם נסתרו בחקירתם הנגדית, יוצא אפוא שכל שניתן לייחס לנתבעת, במסגרת השיחה הנ"ל, הינה אמירה כללית שלפיה התובעת הכתה את הקטין, וזאת בהמשך לדברים שנאמרו על ידי הקטין, וכאישור להם.
9. הגם שמדובר באמירה כללית, שבאה כאישור על דברים שאמר הקטין להוריו לגבי האירוע הנטען, הנני סבור שאמירה זו, כשלעצמה, מהווה פרסום של הוצאת לשון הרע על התובעת, מכיוון שהיא מציגה אותה כמי שבמסגרת תפקידה כגננת, וכמנהלת גן- ילדים וצהרון, נקטה בהתנהגות אלימה כלפי קטין הנמצא תחת פיקוחה ואחריותה, באופן שאינו מתיישב עם תפקידה כגננת ומחנכת, ובשים לב לפגיעה האפשרית במעמדה המקצועי, ובמשלח ידה של התובעת, כתוצאה מאמירה זו שבאה מפיה של סייעת בגן.
10. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את טענה התובעת (ס' 18.ב. לתביעה) שלפיה מסרה לבנה גרסה שקרית, המהווה הוצאת לשון הרע, ואשר בעקבותיה הגיש את התלונה במשטרה (ס' 73 לכתב ההגנה). ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי עומדת לנתבעת הגנת "אמת דברתי" לגבי גרסתה על התנהגות התובעת, והפנה, בין היתר, לחקירתו של הקטין בפני חוקרת הילדים (ע' 17,ש' 21-16). לא מצאתי שבסיכומי התשובה ניתנה התייחסות לטענה זו.
11. לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני, הנני סבור שעומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום, "אמת דברתי", לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, לגבי ההודעה שמסרה לבנה, שלפיה התובעת הכתה את הקטין, עובר להגשת התלונה במשטרה, מהטעמים שלהלן.
12. בסעיף 14 לחוק נקבע כדלקמן-

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

1. כאמור לעיל, ממסכת הראיות שבפני עולה שהנתבעת הודיע לבנה, בשיחת הטלפון הנדונה, שהתובעת הכתה את הקטין, כאמירה כללית, וללא הוספת פרטים נוספים לגבי האירוע.

התובעת טענה שלאחר שנודע לה שהקטין הכאיב לבתה, הושיבה אותו על מתקן נדנדה כדי להרחיק בין הילדים, תוך שצעקה שאינה מסכימה יותר להתנהגות הזאת (ס' 7 לתצהירה), ולא מעבר לכך.

יוצא אפוא שגרסאות הצדדים לגבי האירוע מכחישות זו את זו, ובשים לב לכך שעל הנתבעת להביא ראיות ולשכנע לגבי אמיתות הודעתה לבנה בשיחת הטלפון הנדונה, על מנת ליהנות מהגנת אמת בפרסום, על פי סעיף 14 לחוק, יש לבחון האם ניתן למצוא חיזוק לגרסתה זו בחומר הראיות שבפני.

1. הנני סבור שניתן למצוא סיוע וחיזוק להודעתה הנ"ל של הנתבעת בשיחת הטלפון עם בנה, ואף לגרסתה לגבי האירוע, בדו"ח תיעוד חקירתו של הקטין בפני חוקרת הילדים של המשטרה, שצורף כנספח ז' לפרשת ההגנה.
2. ב"כ הנתבעת העלה בסיכומיו טענת "אמת דיברתי", תוך שהפנה לדו"ח הנ"ל, ולא מצאתי שהועלתה התנגדות לתוכנו של המסמך או לגבי קבילותו, תוך כדי סיכומיו, או במסגרת סיכומי התשובה. לא מצאתי גם שהועלתה במהלך הדיון התנגדות לגבי הכללתו של הדו"ח הנ"ל במסגרת חומר הראיות בתיק, או שהתבקשה העדתה של החוקרת לצורך הגשתו, ובנסיבות העניין הנני סבור שיש לראותו כחלק מחומר הראיות שבפני.

(לעניין העדר התנגדות להגשת מסמך, ללא העדת עדים, והכשרת תוכנו וקבילותו, ראו- ע"א (עליון) 313/68 פלוני נ' פלוני וערעור שכנגד. פסקה חמישית. 26.12.1968; ע"א (עליון) 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר ואח' נ' מדינת ישראל. פסקה שביעית. 6.2.2006; פורסמו במאגרים משפטיים; יעקב קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע- 2009, חלק שני, ע' 909; חלק רביעי, ע' 1887).

בדו"ח הנ"ל נרשם כדלקמן-

"להלן תמצית עדותו של הקטין

לאחר היכרות ויצירת קשר הקטין נשאל במדרג השאלות לזיהוי האשמה השיב במלל חופשי כי פעם אחת לקחו אותו לצהרון והגננת של הצהרון שמה אותו בקיר ועשתה לו חזק חזק ולקחו אותו לשוטרים לבית חולים.

כשנשאל מה בדיוק קרה השיב כי החזיקה אותו חזק ושמה אותו בעונש, שמה אותו בכיסא נדנדנה (כך במקור- מ.ה.) ועשתה לו ככה (מדגים תנועות) על הקיר של הג'מבורי. הילד הסביר כי על הקיר ישנו מזרון של ג'מבורי והיא עשתה לו חזק על הקיר עם המזרון שנמצא בקיר. "והחזיקה לי את היד חזק מאוד מאוד". לדבריו- החזיקה לו את הידיים חזק "ונהיו לי הסימנים" "הסימנים האלה" (מצביעה על הסימנים באזור שתי הידיים שבקושי רב נראו) כמו כן ציין כי הסימן מתחת ליד נעלם.

לשאלתי מדוע עשתה זאת השיב "לא עשיתי שום סיבה" והוסיף שאמרה לו שיקבל הפתעה וזה הפתעה (מדגים תנועה עם הגוף).

כאשר נשאל שוב לגבי מה היה קודם השיב: כי היא אמרה שיאספו עלים "וזה היה ההפתעה שלנו".

זהות החשודה- לדבריה שמה סיגל והיא הגננת. יש לה ילדים- עדי ורותם וסבתא של אילאי עובדת אתה בגן" (הדגשות של הח"מ- מ.ה.).

בהמשך הדו"ח, תחת הכותרת "התרשמות לגבי מהימנות עדות הנחקר" נרשם- "אני מעריכה כי הקטין מדווח על אירוע אותו חווה. לדבריו מדובר באירוע חד פעמי. הקטין ידע לפרט ולדווח על התוכן הספציפי הנוגע לאחיזת הגננת בשתי ידיו. בעדותו דיווח כיצד הגננת הושיבה אותו על כיסא נדנדה- מגומי תוך שהוא מדגים תנועות עם ראשו וגופו לכיוון הקיר, שלדבריו קיר של ג'מבורי עם מזרון ולא קיר רגיל. עדותו ניתנה בצורה ברורה על אף גילו הצעיר. באשר לנסיבות לא ברור מאחר והקטין נשאל מה גרם לאחיזה אך התקשה לדווח ייתכן ומאחר ומדובר בהתנהגות שלילית שלו שקדמה לתגובת הגננת ומכאן החשש לדווח על כך, לגבי מעורבות אישית שלו" (הדגשה של הח"מ- מ.ה.).

1. מתיעוד עדותו של הקטין ניתן להבין, לכל הפחות, שהתובעת אחזה אותו בידיו ודחקה אותו לקיר, תוך שהפעילה עליו כוח פיזי, וניתן לראות בכך התנהגות אלימה כלפי הקטין, שלא ניתן להצדיקה לגופה, ואף לא בשים לב לנסיבות העניין.
2. מכיוון שמצאתי כי הודעתה של הנתבעת לבנה, במסגרת שיחת הטלפון ביניהם, עובר להגשת התלונה במשטרה, הייתה בבחינת אמירה כללית, שלפיה התובעת הכתה את הקטין, שבאה בתגובה לדברי הקטין בפני הוריו לגבי האירוע, וכאישור לדבריו, וראיתי לנכון לקבל את גרסתה שלפיה לא נמסרו פרטים נוספים מעבר לכך באותו המועד, הנני סבור כי אמירה זו מתיישבת עם תיעוד עדותו של הקטין על ידי החוקרת.
3. מהמקובץ לעיל, ובשים לב לכך שהנתבעת צריכה להוכיח את טענתה לגבי אמת בפרסום באמצעות הטית מאזן ההסתברות, כנהוג במשפט האזרחי, ובשים לב למשקלן המצטבר של הראיות שהונחו בפני, הנני סבור שהנתבעת הרימה את הנטל הרובץ עליה בעניין זה, בכל הקשור לאמיתות תוכן ההודעה שמסרה לבנה, בשיחת הטלפון הנדונה, וכי היה בהודעתה עניין ציבורי בשים לב לכך שהמדובר בהתנהגות המיוחסת לגננת האחראית על שלומם של הילדים בגן.
4. להשלמת התמונה אציין שגם אם לא הייתה עומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום, לגבי הדברים שאמרה לבנה בשיחת הטלפון הנדונה, סבורני שהייתה עומדת לה הגנת תום הלב, על פי סעיף 15.(2) לחוק.

בסעיף 15.(2) לחוק, שכותרתו "הגנת תום לב", נקבע כדלקמן-

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

"(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

בסעיף 16 לחוק, שכותרתו "נטל ההוכחה", נקבע כדלקמן-

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת אלה:

• 1. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
  2. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
  3. הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

"החזקה האמורה שבסעיף 16(א) לחוק משחררת את הנתבע מן הצורך להוכיח תום-לבו; אם הוכיח אחת מעילות ההגנה המנויות בסעיף 15 הנ"ל, מוחזק הוא כמי שפעל בתום-לב, כל עוד לא בא התובע ומוכיח היפוכו של דבר, כגון שהפרסום לא נעשה תוך מילוי החובה שמדובר בה בסעיף 15(2) הנ"ל, אלא בזדון, בכוונה להזיק ולהשמיץ. אך סעיף 16 גופו, בהמשכו, בסעיף קטן (ב), מראה כיצד ניתן לסתור חזקת תום-הלב העולה מסעיף 15(2); הוכיח התובע אחת משלוש החלופות המנויות בסעיף 16(ב), נהפכת הקערה על-פיה, והנתבע עומד מוחזק כמי שלא פעל בתום-לב" (ע"א (עליון) 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' מזל חתוקה. פסקה 4. 15.10.1969; ע"א (עליון) 5653/98‏ פלוס נ' חלוץ. 16.8.2001; פורסמו במאגרים משפטיים).

1. במקרה הנדון הנתבעת עבדה כסייעת בגן הילדים, שאותו ניהלה התובעת, והינה סבתו של הקטין, ומכאן שהייתה מוטלת עליה, לכל הפחות, חובה מוסרית ואף חברתית להודיע להורי הקטין על התנהגות אלימה שננקטה כנגדו על ידי מי מצוות העובדים במקום.
2. סבורני כי הודעתה של הנתבעת לבנה, בשיחת הטלפון הנדונה, לא חרגה מתחום הסביר, במשמעות סעיף 16.(א) לחוק, בשים לב לנסיבות העניין.

הנתבעת ביקשה מכלתה, בשיחת טלפון, לשאול את הקטין לגבי קורותיו בצהרון באותו היום, ובהמשך להודעת הקטין שלפיה התובעת הכתה אותו, ביקשה מכלתה שהקטין יבצע הדגמה של המקרה, והאחרון אחז בחזקה בזרועותיה של אמו וניער אותה (עדות יסמין, ע' 11). בהמשך נערכה שיחת הטלפון הנדונה, שבמסגרתה הודיע עודד לנתבעת שהקטין סיפר שהתובעת הרביצה לו, והנתבעת אישרה הודעה זו (עדות עודד, ע' 9-10; תצהיר ועדות הנתבעת). יוצא אפוא שהנתבעת לא מצאה לנכון במסגרת השיחות הנ"ל שניהלה עם הורי הקטין להרחיב לגבי התנהגותה של התובעת, כפי שהדבר בה לידי ביטוי במסגרת חקירתה ועדותה במשטרה, במועד מאוחר יותר, אלא ביקשה מהם לבחון את גרסתו של הקטין לאירועי אותו היום, ורק לאחר שמסר את גרסתו להוריו, אישרה את גרסתו שלפיה התובעת הכתה את הקטין.

1. מבחינת חומר הראיות שבפני הנני סבור שהנתבעת האמינה באמיתות ההודעה שמסרה לבנה בשיחת הטלפון הנדונה, במשמעות סעיף 16.ב(1) לחוק.

התובעת חזרה בעדותה על גרסתה שלפיה התובעת הפעילה אלימות כלפי הקטין. "... אני לא יכולה להסביר מה השופטת הבינה אבל מה שראו עיני זה אמת לאמיתה. ש. השופטת בית אור כותבת בהכרעת הדין, שאת לא היית במקום באירוע? ת. אני בטח שראיתי, העיניים שלי היו מספרות מה שראיתי. האם אני אפסיד מקום עבודה ואת הפיצויים שלי שאני אבקש אותם בעתיד" (ע' 6, ש' 28-31). מעדותה עולה שהאמינה בגרסתה שלפיה התובעת הכתה את הקטין. עדותה נראית לי מהימנה, ומצאתי לנכון ליתן בה אמון.

מעבר לכך, מבחינת כלל נסיבות העניין ניתן ללמוד שהנתבעת דבקה בעקביות בגרסתה לגבי האירוע בחדר הג'מבורי, וזאת במסגרת עדותה במשטרה, ובהליך הפלילי, ולא מצאתי שנפלו בעדותה סתירות בעניינים מהותיים הנוגעים לליבת גרסתה בעניין זה.

1. סבורני שהנתבעת נקטה באמצעים סבירים, טרם הודעתה לבנה בשיחת הטלפון הנדונה, במשמעות סעיף 16.(ב)(2) לחוק, מכיוון שלא פתחה ומסרה את גרסתה לאירועים, אלא ביקשה מהורי הקטין שיבחנו תחילה את גרסתו לאירועים, ורק לאחר שהקטין הודיע להוריו שהתובעת הרביצה לו, ואף ביצע הדגמה, אישרה את הדברים.
2. מבחינת חומר הראיות שבפני אינני סבור שניתן לייחס לנתבעת כוונה לפגוע באופן בלתי סביר בתובעת, ביחס לערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק, בכל הנוגע להודעתה לבנה בשיחת הטלפון הנדונה, ולכן אין מקום לתחולת האמור בסעיף 16.(ב)(3) לחוק.

"... שסעיף 16(ב)(3) עוסק בכוונתו של המפרסם. כוונה לגרום לפגיעה מעבר לסביר יכולה להתקיים בין אם הפרסום חרג מהסביר ובין אם לאו. עם זאת, על כוונת המפרסם אפשר ללמוד מהפרסום עצמו. לפיכך נפסק, כי כאשר קיימת בפרסום "הגזמה בולטת וחריפה", או הגזמה בלתי נכונה המוגשת בסגנון סנסציוני חסר טעם, ניתן יהיה ללמוד מכך על קיום החזקה שבסעיף 16(ב)(3). כמו כן נפסק, שכאשר הפרסום היה שקול, מאוזן, ונעדר הגזמה, והמפרסם עשה אותו במילוי חובתו המקצועית וללא כל עניין אישי בו, לא תעמוד לתובע החזקה שבסעיף 16(ב)(3). נראה, שיש להיזהר מהסתמכות על פרסום בלבד כראיה המלמדת על כוונות המפרסם, שכן על כוונות אלה ניתן ללמוד מראיות אחרות. כך למשל, ניתן ללמוד על כוונת המפרסם גם מיחסים מיוחדים שבין המפרסם לנפגע, כמו יחסים היכולים ללמד על נטייה לחיסול חשבונות באמצעות פרסום" (אורי שנהר. דיני לשון הרע. נבו הוצאה לאור בע"מ. התשנ"ז- 1997. עמ' 272-273).

כפי שצוין לעיל, הודעתה של הנתבעת לבנה בשיחת הטלפון הנדונה, הייתה בבחינת אישור כללי לדברים שהקטין סיפר והדגים להוריו, שהתובעת הרביצה לו, ולא מעבר לכך, ולכן אינני סבור שניתן לראות בהודעה זו, שניתנה על דרך הצמצום, וללא הוספת פרטים נוספים, הגזמה, או הפרזה, שיש בהן כדי ללמד על מניעים לא ענייניים מצדה של הנתבעת כלפי התובעת.

לא ניתן לומר, אמנם, שהנתבעת הייתה נטולת עניין אישי לגבי המקרה הנדון, שכן הייתה סייעת בגן הילדים, וסבתו של הקטין, אלא שאינני סבור שיש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי ללמד על כוונה לפגוע בתובעת, מעבר לסביר, בכל הנוגע להודעתה הנדונה, ויש לבחון את המניעים שעמדו ביסוד כוונתה, תוך בחינת כלל נסיבות העניין.

הנתבעת עבדה כסייעת אצל התובעת במשך קרוב לשנתיים. מהנתונים שבפני עולה כי היחסים ביניהן היו תקינים, ולכן האפשרות לנקמנות, או לחיסול חשבונות, הינה פחות מסתברת בנסיבות העניין.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי יש לראות בנתבעת כמי שעמדה מאחורי הגשת התלונה למשטרה, ויש יסוד לקביעה ששיחותיה על הורי הקטין, שהובילו לחשיפת גרסתו, ולאישור הדברים על ידי הנתבעת, שימשו מסד לצורך קבלת ההחלטה להגשת התלונה במשטרה, אלא שהתרשמותי הינה שההחלטה בעניין זה התקבלה על ידי הורי הקטין, והיא הוגשה על ידי בנה של הנתבעת.

ב"כ התובעת הוביל קו חקירה שלפיו הסימנים שעל גופו של הקטין נגרמו בשל אחיזתה של הנתבעת בו, בעת שניסתה להרגיע אותו, ומכיוון שחששה מתגובת בנה, האשימה את התובעת, אלא שהנתבעת הכחישה זאת, לא מצאתי תימוכין של ממש לטענה זו בחומר הראיות שבפני, ונראה שאף נזנחה בסיכומים.

פרנסת הנתבעת והשמירה על רציפות זכויותיה הייתה תלויה במקום עבודתה אצל התובעת, והדעת נותנת שהפגיעה ביחסי העבודה לא היה בגדר האינטרס שלה.

מבחינת כלל נסיבות העניין, הנוגעות לגרסה שמסרה הנתבעת לגבי המקרה, הנני מתרשם שניסתה למסור גרסה מדויקת, מבחינת ראות מבטה, ובכלל זה העידה במשטרה שהמדובר במקרה חד- פעמי במשך תקופת עבודתה בגן, במשך שנה ועשרה חודשים עד לקרות האירוע, וכי לא הבחינה במקרי אלימות נוספים מצד התובעת כלפי ילדים אחרים בגן, וכן לא הבחינה בתובעת כשהיא גוררת את הקטין על הרצפה בגן, כפי שהעידה סייעת אחרת בשם קרן (כך לפי טענת המשטרה), ולא ראתה את התובעת מרימה בחוזקה את הקטין על השיש במטבח (במענה לשאלת המשטרה).

ניתן גם לומר שהנתבעת נותרה עקבית לגבי העניינים המהותיים הנוגעים לגרסתה לגבי קרות האירועים בגן, ממועד מתן עדותה במשטרה, ובהליכים המשפטיים שלאחר מכן.

1. לאור האמור לעיל הנני סבור שעומדת לנתבעת חזקת תום הלב במשמעות סעיף 16.(א) לחוק, שחזקה זו לא נסתרה על ידי התובעת, ומכאן שהנתבעת חוסה תחת הגנתו של סעיף 15.(2) לחוק.
2. ב"כ התובעת העלה בסיכומיו טענות לגבי העדר תום ליבה של הנתבעת, וטען לתהיות וסתירות שונות שעלו, לפי הטענה, בגרסאות הנתבעת והעדים מטעמה, כגון- הדברים שהוחלפו בין הנתבעת לבנה בשיחת הטלפון. אי ידיעתם של עדי הנתבעת לגבי מערבותה של הגב' רונית אלכביר במקרה אחר שבו היה מעורב הקטין שאירע מוקדם יותר ביום האירוע. אי סבירות התנהגותה של הנתבעת שלא הגיבה מיד לאחר האירוע. האפשרות שגרסאות עדי ההגנה תואמו בהתאם לייעוץ משפטי. אי ידיעת עדי הנתבעת לגבי האירוע בחדר הג'מבורי, בשים לב לעדותם לגבי המידע שמסר להם הקטין. העלאת טענה שהעלתה הנתבעת באשר לסיבה לסגירת גן הילדים שפתחה התובעת במקום אחר אינה נכונה. בסיכומי התשובה טען שיש לראות את הנתבעת כמי שיזמה את הגשת התלונה במשטרה.

חלק מהטענות שהעלה ב"כ התובעת בסיכומיו אינן נוגעות במישרין לשאלת תום הלב, ומכל מקום לא מצאתי שיש בהן כדי לשלול את חזקת תום הלב שניתן לייחס לנתבעת לפי סעיף 16.(א) לחוק, וכן לא מצאתי לנכון לקבלן לגופן, או שיש במשקלן המצטבר כדי לשנות מתוצאת הדברים לגבי ההגנות העומדות לנתבעת.

1. לא מצאתי שנפלו סתירות של ממש בעדויות הנתבעת והעדים מטעמה לגבי שיחות הטלפון שנערכו ביניהם ביום האירוע, ולגבי הדברים שהוחלפו בין הנתבעת לבין בנה, כטענת ב"כ התובעת בסיכומיו.
2. הטענה שהועלתה בסיכומי התובעת שלפיה האם, יסמין, העידה שבשיחת הטלפון שנערכה בין הנתבעת לבנה, נמסרו פרטים לגבי האירוע, אינה מתיישבת עם עדותה שלפיה- "... יותר מאוחר לאחר שהתקיימה שיחה עם הילד בנוכחות בעלי, התקשרנו לחמותי ששוחחה עם בעלי, אני לא יודעת מה היה תוכן השיחה ביניהם ... ש. את היית לידו את הבנת שהיא הסבירה לו מה קרה? ת. זה היה תוכן השיחה. לאחר אותה שיחה שבעלי קיים עם אימו, הוא לא אמר לי לגבי תוכן השיחה. ש. יושב לידך בעלך ושומע מאימא שלו מה קרה ואת לא שואלת אותו מה קרה? ת. אני יודעת מה קרה, אני דיברתי עם הילד שלי" (ע' 11, ש' 18-28).
3. התובעת טענה בכתב התביעה שהנתבעת לא מסרה למשטרה שהתקשרה לגב' רונית אלכביר שמוקדם יותר ביום האירוע הייתה בגן והרגיעה את הקטין, הגם שיכול והיה בכך כדי להשליך על נקיטת ההליך הפלילי כנגד הנתבעת, ובא כוחה טען בסיכומיו שעדי הנתבעת לא היו מודעים למעורבותה של הגב' אלכביר. לא מצאתי לנכון ליחס לטענות אלה משקל ממש. אינני סבור שמעורבותה של הגב' אלכביר, טרם האירוע, וניסיונה של הנתבעת להתקשר אליה, לאחר קרות האירוע, בניסיון להרגיע את הקטין, הינם רלבנטיים לצורך בירורה של תביעה זו שהוגשה לפי חוק איסור לשון הרע, ולכל היותר המדובר בעניין צדדי, הנמצא ברקע הדברים, שאינו נוגע ישירות לפרסומים הנטענים. מעבר לכך, מהנתונים שבפני עולה שהתובעת הייתה מודעת למעורבותה של הגב' אלכביר, וככל שסברה שהמדובר במידע בעל ערך הייתה יכולה למסור אותו למשטרה. הטענה שלפיה היה במידע לגבי מעורבותה של הגב' אלכביר כדי להשליך על נקיטת ההליך הפלילי כנגד התובעת, הינה בבחינת השערה, ועדות סברה, ולכן אין מקום ליתן לה משקל כלשהוא.
4. ב"כ התובעת טען בסיכומיו שעדי הנתבעת, הורי הקטין, לא ידעו על התקרית בחדר הג'ימבורי, ויש בכך כדי לגרוע ממשקל עדותם, אלא שלא מצאתי לנכון לקבל טענה זו.

האם, יסמין, העידה שהקטין סיפר לה שהתובעת הרביצה לו, והדגים זאת בכך שאחז בחוזקה בזרועותיה וניער אותן. מעיון בעדותו של הבן, עודד, בהליך הפלילי (העתק הפרוטוקול צורף לתצהירו), עולה שידיעותיו לגבי גרסת הקטין הינם מדברי הקטין ומחקירתו במשטרה. בחקירתו העיד שהקטין סיפר לו, עובר להגשת התלונה במשטרה, שהתובעת ניערה אותו על השיש במטבח הגן, ואמרה שתזרוק אותו לחיות, ומתיעוד חקירת הקטין על ידי חוקרת הילדים, עולה שהופעל עליו כוח פיזי על ידי התובעת בחדר הג'ימבורי (נספח ז' לכתב ההגנה). בעדותו בפני חזר עודד על גרסתו בעניין זה והעיד "הילד אמר לי. וחקירת שוטרת שחקרה את הילד" (ע' 10, ש' 21). יש לציין שעודד היה הפעיל מבין בני הזוג, בכל הנוגע להגשת התלונה במשטרה, צילום הסימנים על גופו של הקטין, לקיחתו לבית החולים, וליווי הקטין לחקירה במשטרה.

1. ב"כ התובעת העלה טענה לגבי אי סבירות התנהגותה של הנתבעת שלא הגיבה מיד לאחר שהייתה עדה לנקיטת אלימות על ידי התובעת כנגד נכדה, כך לשיטתה.

אין מחלוקת שהנתבעת לא הוכיחה את התובעת בדברים מיד לאחר שחזתה בהתנהגות אלימה שהאחרונה נקטה כלפי הקטין, שהינו נכדה, כך לשיטתה. הנתבעת טענה שהייתה בהלם ואחז בה מעין שיתוק, ובהמשך, כאשר התובעת יצאה מחדר הג'ימבורי ואמרה שאין לה אויר והקטין עשה לה קוצר נשימה, השיבה "... בטח הוצאת עליו את כל העצבים שלך.." (עדותה במשטרה), ובהמשך ניגשה לקטין וניסתה להרגיעו, והתקשרה בטלפון לבנה ובקשה ממנו שיבוא לקחת את הקטין מהגן, ורק לאחר שחזרה לביתה, בשעות אחר הצהריים, התקשרה לכלתה וביקשה ממנה לשמוע את גרסתו של הקטין לגבי אירועי היום.

אינני סבור שהתנהגותה של הנתבעת הייתה בלתי סבירה, בשים לב לנסיבות העניין. הנתבעת הועסקה על ידי התובעת במועד האירוע, ומעבר לכך שהייתה מעסיקתה, שימשה כגננת הראשית בגן ובצהרון, והדעת נותנת שהיוותה אוטוריטה מקצועית, ולא ניתן לשלול את האפשרות שהנתבעת לא חשה בנוח לבוא בדברים עם התובעת בסמוך לאירוע, ויכול שהייתה זקוקה לשהות לצורך שקילת תגובתה לאירוע שאותו חוותה. הנתבעת לא נקטה בשיהוי בלתי סביר וכבר באותו היום בשעות אחר הצהריים, יצרה קשר עם הורי הקטין וביקשה לבדוק את גרסתו.

1. התובעת טענה כי עדותה של הנתבעת במשטרה הייתה שקרית ורצופת סתירות, ומהווה הוצאת לשון הרע עליה.
2. הנתבעת העידה במשטרה שבמועד האירוע, לאחר שבתה של התובעת התלוננה שהקטין נתן לה מכה באצבע באמצעות ספר- "... סיגל רצה מהר לכיוון גמבורי צעקה עליו אני לא מסכימה יותר להתנהגות זאת, תפסיק עם ההתנהגות הזאת ואני עדיין ממשיכה לשמוע אותה צועקת, אני מהר ניגשתי כשבידי היו מזרונים ביד ומה שראיתי, ראיתי שהיא מרימה את אילאי וזורקת אותו על מזרן של גמבורי ... אני רוצה לתקן ולומר שהיא זרקה אותו לעבר קיר מזרון והוא מההדף נפל על רצפה ואז הוא התרומם והיא שוב הרימה אותו עם שני הידים וזרקה אותו על הקיר של הגמבורי אני הייתי בהלם ..." (עדותה במשטרה מיום 7.7.2009, ע' 1). ובהמשך- "... מה שראיתי סיפרתי בוודאות שהיא פשוט זורקת את אילאי ומטיחה אותו על הקיר פעמיים בחדר גמבורי..." (ע' 2).
3. עדותה של הנתבעת במשטרה, כשלעצמה, מהווה הוצאת לשון הרע על התובעת, מכיוון שיש בפרסום כדי לפגוע בתובעת, לבזותה בעיני הציבור, לגרום להתנכרות הציבור כלפיה, וכן לפגוע בעיסוקה, במשלח ידה, ובמקצועה כגננת.
4. עם זאת, הנני סבור שעומדת לנתבעת לגבי עדותה במשטרה הגנת סעיף 13.(9) לחוק.

בסעיף 13.(9) לחוק נקבע כדלקמן-

"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

ההגנות שנקבעו במסגרת סעיף 13 לחוק, על תתי סעיפיו, הוכרו בהלכה הפסוקה ובספרות המשפטית כהגנות מוחלטות.

"בסעיף 13 מעניק המחוקק משקל מכריע לשיקולי כללים- ציבוריים ... אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון... מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות"... ".

אורי שנהר. דיני לשון הרע. נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז- 1997. ע' 191.

בעניין שנדון ב-ע"א (עליון) 211/82‏‎ ‎לאה ננס‎ ‎נ' ד"ר סוזי פלורו (20.2.1986; פורסם במאגרים משפטיים), נקבע, בין היתר, ש"עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין", וכן הושאר בצריך עיון לגבי הגופים העונים להגדרת "רשות מוסמכת" בדבר החקיקה הנ"ל (פסקה 11).

הפסיקה הכירה כ"רשות מוסמכת", הבאה בגדרו של דבר החקיקה הנ"ל, עירייה (ע"א (עליון) 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ), ובנסיבות מסוימות יכול להיות מעמד רלוונטי גם לדברים שנאמרו במסגרת ישיבת מועצת העיר (ע"א (עליון) 241/60 תיק נ' קריניצי), וכך גם לדברים שנאמרו בפרוטוקול של וועדת מכרזים (ת"א (אשדוד) 49456-08-10‏ ‏ רונן טבקול נ' ארקדי ברובר). פרסום במכתב שהוציא שוטר על חברו לעבודה, על פי הוראת הממונה עליו, זכה להגנת הסעיף הנ"ל לחוק (ת"א (י-ם) 19635-04-11‏ ‏ אליהו בוטבול נ' יעקב שושנה). לגבי הרבנות הראשית לישראל נקבע שהינה רשות מוסמכת כמשמעותה הסעיף הנ"ל לחוק, ופרסומים שנעשו עשה על-פי הוראתה, או ברשותה כדין, חוסים תחת הגנתו (ת"א (י-ם) 5485/02 מיכאל חזוט נ' יצחק פחה). כן נקבע שדברים שנאמרו בפני קצין בודק של משטרת ישראל, בהתאם לנוהל המסדיר את מינויים של קצינים בודקים, חוסים תחת הגנת הסעיף הנ"ל לחוק (ת"א (מסעדה) 11285-04-10‏ ‏משה זפרני נ' מנחם בנימין; פורסמו במאגרים משפטיים).

משטרת ישראל הינה הגוף האמון במדינה על עריכת חקירות בעניינים שונים ומגוונים (ראו לדוגמא- סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982), ובכלל זה, לגבי האירוע הנדון, והינה בגדר "רשות מוסמכת" במשמעות דיבור זה בסעיף 13.(9) לחוק.

הנתבעת זומנה למתן עדות במשטרה, לאחר חקירתו של הקטין, ובמסגרת חקירה שנערכה על ידי המשטרה בעניינה של התובעת, ועדותה ניתנה לפי בקשת חוקר המשטרה, על פי סמכותו הקבועה בדין, ובמענה לשאלות שהופנו אליה על ידו, ולפיכך ניתן לראות בעדותה כ"פרסום שהמפרסם ... רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור", במשמעות הסיפא של הסעיף הנ"ל לחוק.

1. ב"כ הנתבעת טען שעומדת לנתבעת גם הגנת סעיף 15.(8) לחוק לגבי עדותה במשטרה.

בסעיף 15.(8) לחוק נקבע כדלקמן-

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

מהנתונים שבפני עולה שהתלונה הוגשה על ידי בנה של הנתבעת ולא על ידה, ולכן סבורני שאין זה מן ההכרח להידרש לדיון לגבי תחולתו של הסעיף הנ"ל בחוק.

עם זאת, וככל שהיה מקום להידרש לכך, הנני סבור שהנתבעת הייתה חוסה תחת הגנת הסעיף הנ"ל בחוק, מכיוון שהתלונה הוגשה למשטרת ישראל שהינה הרשות המוסמכת לקבלת התלונה, ולחקירת האירוע, ולעיל קבעתי שהנתבעת פעלה בתום לב, ובכלל זה שהאמינה באמיתות הגרסה שמסרה לגבי המקרה.

1. לסיום אציין שככל שהתובעת כיוונה בטענותיה בכתב התביעה לכך שעדותה של הנתבעת בהליך הפלילי הייתה נגועה בהוצאת לשון הרע, הרי שעומדת לנתבעת הגנת סעיף 13.(5) לחוק, המתפרסת על דברים שנאמרו תוך כדי דיון בבית המשפט, והנמנית על ההגנות המוחלטות, שבמסגרת סעיף 13 לחוק.

התוצאה

1. התוצאה הינה שהתביעה נדחית.
2. בשים לב לתוצאה התובעת תישא בשכר טרחת ב"כ הנתבעת בסכום כולל של 5,940 ₪.
3. ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
4. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ה, 26 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.