לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 10,089 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 28.7.13 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בשעה 18:00 או בסמוך לכך, בצומת יקנעם, והיו מעורבים בה, רכב התובעת, בו נהגה הגב' רון גביש מיכל (להלן גם: "נהגת התובעת") ורכב הנתבע מסוג ג'יפ. ביום 14.5.15 נערכה לפניי ישיבה מקדמית, בה נשמעו עדויות הנהגים המעורבים (הגב' מיכל רון גביש והנתבע בעצמו).

בתום הדיון מיום 14.5.15, סברתי כי דין התביעה להתקבל וכי האחריות לגרם התאונה מוטלת על כתפי הנתבע. להלן נימוקיי למסקנה זו, אשר יינתנו באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

כיצד התרחשה התאונה? הצגת גרסאות הצדדים

נהגת התובעת טוענת, כי כאשר הוסע רכבה בנתיבו כדין, ולאחר שחלפה את הרמזור בצומת, הגיח רכב הנתבע מימין, סטה אל עבר נתיב נסיעתה, ובתוך כך הסב נזקים לחלק הקדמי ימני של רכבה. לטענת נהגת התובעת, הנתבע הציע לה לבוא אליו לכפר, כדי לתקן לה את הרכב. לדברי נהגת התובעת, לאחר שהסבירה לנתבע, כי מדובר ברכב השכרה, אותו יש לתקן בצורה מסודרת, ביקש הנתבע לא לתת את פרטי הרכב במועד התאונה, למעט מספר הטלפון שלו. לטענתה: "הוא הסביר לי משהו לגבי ביטוח הרכב הזה עם ביטוח של רכב אחר. לא כל כך הבנתי" (עמוד 2 לפרוטוקול). וזה קטע רלבנטי מעדות נהגת התובעת, בבית המשפט (עמ' 3 ו-4 לפרוטוקול. ההדגשות הוספו – נ' פ'):

"ש. נכון שהוא היה לפניך באותו נתיב?

ת. לא, הוא סטה לנתיב שלי וראיתי אותו מדבר בטלפון...

ש. הוא רצה לנסוע ישר?

ת. לא יודעת. אמרתי לו בפירוש לאן אתה נוסע? האם עלי אתה רוצה לעלות? התאונה קרתה כפי שתיארתי. לא מיהרתי לשום מקום".

הנתבע מצדו טוען, כי התאונה אירעה, עת הוסע רכבו בנתיבו כדין. לאחר שרכבו עבר את הרמזור בצומת, שמע פגיעה ברכבו, בחלק האחורי.

הנתבע העיד, מפורשות, כי לא ראה את רכב התובעת לפני התאונה. הנתבע הודה בחקירתו כי לא מסר לנהגת התובעת פרטים במועד קרות התאונה. וכה העיד הנתבע בחקירתו הנגדית, בבית המשפט (עמודים 7 -8 לפרוטוקול. ההדגשות שלי – נ' פ'):

"ש. לא הצלחתי להבין איך נגרם ברכב שלה נזק בצד ימין קדמי לפי גרסתך, אם אתה אומר שהנזק הוא מאחור?

ת. ראיתי את התמונות נזק שלה בחוץ. [מעיין בתמונות נזק של התובעת] אתה עו"ד בשביל מקצוע שלך זה?

ש. שאלתי שאלה פשוטה. איך יש לה נזק כזה אם אתה אומר שהפגיעה הייתה מאחור.

ת. אביא את הילד שלי בן 6 והוא יענה לך. אם היא רצתה לסטות שמאלה, אז היא נגעה בי. אמרתי לך בהתחלה שלא ראיתי.

ש. אני מבין שלפני התאונה לא ראית אותה?

ת. לא. אני בצומת יש 200 רכבים. לא ראיתי אותה.

ש. תענה לשאלות.

ת. עניתי. אני לא ראיתי את האישה הזאת, רק שמעתי בום וזהו.

ש. איך אתה יודע שהיא סטתה?

ת. עניתי לשאלה שלך, אתה הבאת לי תמונה ושואל איך זה קרה, ואני מדגים.

ש. אתה בפועל לא ראית איך ארעה הפגיעה מאחור רק שמעת מכה?

ת. נכון. עצרתי בצד מצד ימין בצומת".

דיון והכרעה

שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה, בחוות דעת השמאי מטעם התובעת, מר אברהם פינקלשטיין מיום 22.8.13, טופס הודעה ת/1, תמונות נזק ברכב התובעת ת/2, הודעת הנתבע 1, נ/1. לאחר ניתוח מכלול חומר הראיות, אני סבורה, כי האחריות לגרם התאונה רובצת לפתחו של הנתבע. להלן תמצית טעמיי לקביעה זו.

ראשית, אני מקבלת את גרסת נהגת התובעת, ומעדיפה אותה על פני גרסת הנתבע. גרסת נהגת התובעת הייתה משכנעת, הגיונית ורציפה. גרסה זו הייתה מהימנה, ככלל, ובפרט יותר מהימנה מזו של הנתבע, ככל שנדרש לצורך הכרעה על פי מאזן ההסתברויות. חשוב לציין, כי נהגת התובעת מסרה את גרסתה הראשונית, באשר לאופן התרחשות התאונה, כבר ביום 29.7.13, דהיינו, יום לאחר מועד התאונה. לעומתה, גרסתו הראשונית של הנתבע, איננה נושאת תאריך, ונראה כי נמסרה לאחר שהתובעת הגישה תביעה לחברת הביטוח שלו (מנורה חברה לביטוח בע"מ). יש לייחס משקל משמעותי לאמרת חוץ של נהגת התובעת, הגלומה בטופס ההודעה ת/1 משום שזו מקיימת את אלמנט הסמיכות למועד התאונה ואף תוכנה שופך אור על נסיבות התאונה.

שנית, אף מבחינת תוכן העדויות ראיתי לבכר את עדות נהגת התובעת על פני עדות הנתבע. נהגת התובעת ראתה את רכב הנתבע סוטה לעבר נתיב נסיעת רכבה. הנתבע, לעומת זאת, לא ראה כיצד התרחשה התאונה (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 16 -17). עדותו של הנתבע הייתה מגמתית, רצופת סתירות, מתחמקת ולא התיישבה עם מוקדי הנזק ברכבה של התובעת.

כך למשל, הנתבע לא ידע להסביר בעדותו, כלל וכלל, כיצד נגרם לרכב התובעת נזק במוקד ימני קדמי (נזק צדדי) עת הפגיעה הנטענת ברכבו, הינה מאחור (פגיעה המתאימה לתאונת חזית-אחור קלאסית).

חשוב לציין, כי הנתבע לא צילם את רכבו במועד התאונה. הנתבע הציג בבית המשפט תמונות של רכבו, אשר צולמו בחודש אפריל 2014, קרי, כתשעה חודשים לאחר קרות התאונה, מהן נגלה נזק לרכב מאחור. הנתבע לא ידע לומר בבירור אם רכבו היה מעורב בתאונות נוספות בין מועד קרות התאונה ועד בדיקת הרכב על ידי שמאי מטעמו. תחילה העיד הנתבע כי רכבו לא עבר תאונות נוספות בפרק זמן זה. לאחר מכן, חזר בו וציין שרכבו עבר תאונה בחזית. נוכח שינוי הגרסאות מצד הנתבע, מצאתי את עדותו כלא אמינה, ולא ראיתי לייסד עליה ממצא של עובדה כלשהו.

שלישית, מצאתי שלא לקבל את גרסת הנתבע כמסתברת ועדיפה על גרסת התובעת, אף בשים לב לשיהוי הניכר בו פנה הנתבע לשמאי מטעמו ולאיחור המשמעותי בצילום תמונות הנזק אשר נגרם לרכב, לפי הטענה, בתאונה.

רביעית, יש למצוא טעם לפגם בהתנהגותו השנויה במחלוקת של הנתבע לאחר התאונה. הנתבע הציע לנהגת התובעת לתקן את רכבה, על חשבונו, בכפר בו הוא מתגורר. נראה, בהיעדר טעם סביר, כי התנהגות מסוג זה מצביעה על לקיחת אחריות, בזמן אמת, לגרימת התאונה.

חמישית, אינני מקבלת את הסבר הנתבע לפיו לא מסר את פרטיו לנהגת התובעת במועד התאונה, משום שנהגת התובעת מיהרה. החלפת פרטים, ברגיל, הינה עניין פשוט, אשר איננו עולה על מספר דקות.

ניתן לסכם ולומר, כי הנתבע הציג בבית המשפט עדות הססנית ומלאת סתירות, אשר לא ניתן היה לקבל אותה כאמינה ולהסתמך על תוכנה. כך למשל, הנתבע הדגים באמצעות רכבי הצעצוע כי התאונה אירעה עת שנהגת התובעת פגעה בו מאחר, פגיעת חזית אחור קלאסית. ברם, עת הוצגו בפניו תמונות הנזק לרכב התובעת, השיב כי לא הבחין בנהגת רכב התובעת קודם לתאונה ואגב כך אינו יכול לומר כיצד התרחשה. הווי אומר נראה כי גרסת הנתבע במועד מתן עדותו (כאמור, גרסה ראשונית, לא נמסרה), הינה גרסה כבושה, הנסמכת על השערה או היסק של הנתבע, ואיננה נשענת על נתון שקלט בחושיו. זאת ועוד, הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי בצומת הנדון קיימות מצלמות המתעדות את המתרחש. לא ברור מדוע לא טרח הנתבע להביא את הסרטון המתייחס למועד התאונה, על מנת להפריך את גרסתה הסדורה, המפורטת והעניינית של התובעת. תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת בנדון זה, כי: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". בנסיבות המקרה דנן, הוכח לי, במאזן ההסתברות הנוהג בהליך אזרחי, כי השתלבות רכב הנתבע בנתיב נסיעת רכב התובעת הובילה לפגיעה ברכב התובעת אשר נסע כדין בנתיב נסיעתו.

התוצאה

לאור האמור לעיל, אני מקבלת התביעה במלואה. לכן, אני מחייבת את הנתבע, לשלם לתובעת סך 10,089 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.1.14 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת אגרת בית המשפט כפי ששולמה, שכר עדת התובעת כפי שנפסק בדיון מיום 14.5.15 ובדיון מיום 19.1.15 ושכר טרחת עורך דין בסכום של 2,500 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ה, 09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.