בפניי בקשה לביטול הצו שניתן על ידי לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת (להלן: "החוק") ביום 3.2.14, האוסר על המבקש להיכנס לסניף בנק לאומי בעכו (להלן: "הסניף") וליצור קשר עם מי מעובדיו. הצו ניתן בהעדר המבקש, אשר לא התייצב לדיון שנקבע במעמד הצדדים.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

המבקש טוען כי לא קיבל זימון לדיון. דא עקא כי מאישורי המסירה שהוגשו עולה שהזימון הומצא למבקש כדין. לפיכך אין מקום לבטל את הצו מחובת הצדק.

נותר, איפוא, לבחון אם יש מקום לבטל את הצו על פי שיקול דעת. אני סבורה כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

כידוע, בבחינה אם יש מקום לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד על פי שיקול דעת, ניתן משקל בכורה לסיכויי ההצלחה של מבקש הביטול. במקרה זה הבקשה אינה מצביעה על סיכויי הצלחה. אדגיש כי הליך זה אינו המסגרת לבחון אם המשיב פועל כדין בעכבו את כספי התרומות שגויסו עבור בתו של המבקש. כל מטרתו של הליך זה היא לבדוק אם המבקש נקט הטרדה מאיימת. מהבקשה עצמה עולה שהתשובה הינה חיובית.

בסעיף 2 לבקשה מציין המבקש שביום 6.9.13 הגיע לסניף וצעק לכל הנוכחים לצאת כי הוא עומד לשרוף את עצמו. מעשה זה מהווה הטרדה מאיימת לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק. לבקשה אף מצורף מכתב הפותח במילים "גברת חנה", שבו מציין המבקש שידליק את עצמו באמצעות דלק וגפרורים.

בסעיף 9 לבקשה מציין המבקש כי הוא מסתובב ליד סניפי בנק לאומי ברחבי הארץ.

לאלה מצטרף תוכנה של הודעת הדוא"ל ששלח המבקש לדוברות הבנק ביום 28.1.14, שהוגש בדיון וסומן מב/3.

המבקש לא הצביע, איפוא, על סיכויי הצלחה אם יבוטל הצו, אלא נהפוך הוא – האמור בבקשה מחזק את הצורך בהמשך תוקפו של הצו.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.

למען הסר ספק אבהיר כי הצו אינו מונע מהמבקש להחנות את רכבו בחניית נכים הנמצאת ליד הסניף. הצו אוסר על המבקש להיכנס לסניף, להטריד את עובדיו, ליצור עימם קשר, לאיים עליהם, לבלוש אחריהם ולארוב להם.

ניתנה היום, ט"ו אדר ב תשע"ד, 17 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.