1. בפני בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור, בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 195 (להלן: "החוק").

2. על פי כתב התביעה ביום 10.5.10 נפגע התובע בעת שירד ממשאיתו, על מנת לפתוח שער, נחבל ונפגע (להלן: "התאונה").

3. בהתאם לפרוטוקול וע"ר 769219 מיום 22.1.12, נקבעה לתובע ע"י המל"ל, נכות בשיעור של 20%, כתוצאה מהתאונה, לפי סעיף 48(2)(ז) II, בגין פגיעה בברך ימין. כמו כן נקבע, כי

הממצא בשורש כף יד ימין אינו קשור לתאונה נשוא כתב התביעה.

4. הנתבעת עותרת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל הנ"ל. לטענתה, בתעודת המיון מיום 11.5.10, אין זכר לתלונת התובע בגין חבלה בברך ימין. על פי התיעוד בתעודה הנ"ל, ציין התובע בעיקר חבלה בשורש כף יד ימין, והמל"ל סירב להכיר בחבלה נטענת זו כנובעת מן התאונה נשוא התביעה, וקבע שמדובר בפגיעה ישנה.

כך אף במכתב השחרור, אין זכר לפגיעה בברך, ולתובע ניתנו שני ימי מחלה בלבד, בעת שחרורו.

הנתבעת טוענת, כי רק ביום 27.5.10, כשבועיים לאחר קרות התאונה, פנה התובע לאורתופד והתלונן על ברך שמאל, כאשר ביחס לברך זו, כלל לא נקבע דבר במל"ל. הנתבעת מציינת, כי לגבי ברך שמאל קיים תיעוד רפואי ישן ותלונות עבר, אשר אין להם קשר לנזק נשוא התאונה.

גם ביום 17.6.10 בביקור נוסף אצל האורתופד התלונן התובע על ברך שמאל, בהשוואה בין הברכיים נמצאה נפיחות בברך שמאל לעומת ברך ימין, ותלונות אלה חוזרות על עצמן גם ב – 24.6.10 וב – 11.7.10.

בבדיקה שנבדק התובע בפני הוועדה הרפואית התלונן על פגיעה בברך ימין ובטופס תביעה לדמי פגיעה שהגיש למל"ל ב- 11/10 מציין פגיעה בברך שמאל. מכל אלה מבקשת הנתבעת לאפשר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, שכן, לשיטתה, אין קשר בין קביעת המל"ל לבין התאונה ככל שתוכח וקרתה. בנוסף עותרת הנתבעת לפצל את הדיון בין שאלת קרות התאונה והיכן נפגע התובע, לבין שאלת הנזק.

5. התובע טוען כי הבקשה אינה מגלה כל נימוק בגינו יש לאפשר לנתבעת להביא ראיות לסתור.

לטענתו, החל לסבול מכאבים בברך ימין מיד לאחר התאונה, אולם עקב העובדה שסבל כאבים בכל חלקי גופו, לא יחס לכך חשיבות.

התובע טוען, כי לאחר התאונה, ביום 24.6.10 הופנה לבדיקת MRI עקב חשד לקרע במיניסקוס בברך ימין. הבדיקה בוצעה ביום 13.8.10, ועל פי ממצאיה אכן נגרם לתובע נזק בברך ימין. ב"כ התובע מציין כי לא הוכח שהמסמכים עליהם מבססת הנתבעת את בקשתה לא היו בידיעתה של הוועדה הרפואית של המל"ל, שכן, כל הטיפולים הרפואיים אותם קיבל התובע, ניתנו במסגרת קופת החולים, ועל כן, בעת שהוציא המל"ל את מלוא התיעוד הרפואי בעניין התאונה, גם חומר זה נכלל בו.

כמו כן, הוועדה הרפואית התייחסה לעברו של התובע, וכתוצאה מכך פסלה נכות נטענת בשורש כף יד ימין בקשר לתאונה נשוא התביעה, והכירה רק בפגיעה בברך ימין כנכות בגין התאונה נשוא התביעה. מכאן יש להסיק כי החלטת וע"ר מלאה ומקיפה, והנתבעת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה, להוכיח כי קיימות נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל הקבוע בסעיף 6ב לחוק, ועל כן אין מקום לאפשר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

6. הנתבעת טוענת בתשובתה, כי הוועדה הרפואית של המל"ל אינה משמשת כגורם שיפוטי לבחינת טענת קשר סיבתי בין הפגיעה הנטענת לתאונה. נימוקי הבקשה מצדיקים בחינת ההיבט המשפטי העובדתי באשר לפציעת התובע בברך ימין בעת התאונה, והקשר בין פציעה זו לבין השימוש ברכב, ובהיבט הרפואי של קשר זה, יש צורך במינוי מומחה במסגרת הבאת ראיות לסתור.

דיון והכרעה

7. סעיף 6ב לחוק קובע :

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו".

ברע"א 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד ל"ט (4) 505, עמד בית המשפט העליון על הטעמים המצדיקים העתרות לבקשה להביא ראיות לסתור:

א. טעמים משפטיים, כגון אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי (תרמית, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וכיוצ"ב).

ב. טעמים עובדתיים בעלי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

עוד נקבע שם כי הנטל להוכיח קיומן של הנסיבות המצדיקות היעתרות לבקשה, רובץ לפתחו של הטוען לקיומם.

ברע"א 4484/06 רינה מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ ואח' (החלטת כב' השופט ריבלין מיום 19.9.06) (פורסם במאגרים), עמד בית המשפט העליון על הרציונל העומד בבסיס סעיף 6ב' לחוק, וציין כי מטרת הסעיף, לפטור את בית המשפט מהליך מסובך ומורכב לשם קביעת דרגת נכות הנפגע. כמו כן, החלת אותה דרגת נכות שנקבעה על ידי המל"ל במסגרת תאונת עבודה, גם על תביעה שמתבררת בבית המשפט, תורמת לאחידות ראייתית ועובדתית, ומקדמת עשייתו של צדק מהותי.

אשר לשאלת הקשר הסיבתי, בספרו "תאונת הדרכים", מהדורה רביעית, מציין כב' השופט (בדימוס) ריבלין, בעמ' 290:

"...אין הקביעה שניתנה במסגרת תביעה לקבלת קצבת נכות "כללית" מן המוסד לביטוח לאומי מחייבת לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים. מאידך גיסא, קביעת דרגת נכות שבאה במסגרת תביעת תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי, מצד מי שנפגע בתאונת עבודה מחייבת בדרך כלל גם לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים; זאת מן הטעם שהועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נדרשת באותו עניין לקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה שבעטיה מוגשת התביעה, לפי חוק הפיצויים".

(בעניין זה השווה אף: רע"א 2687/14, פלוני ואח' נ' פלוני (חסוי) ואח', פסק דינו של כב' השופט זילברטל מיום 13.7.14 (פורסם במאגרים)).

מן הכלל אל הפרט

8. לאחר בחינת הבקשה והתגובות לה, לא מצאתי כי הבקשה מגלה כל נימוק המצדיק היעתרות לה.

בעת אשפוזו בחדר המיון, ביום 11.5.10, התלונן התובע על כאבים בגב התחתון, כאבי ראש, ברכיים וכף יד ימין. התובע שוחרר עם המלצה להמשך מעקב רופא מטפל, משככי כאבים לפי צורך וחופשת מחלה בת יומיים. עולה כי כבר בעת פנייתו לחדר המיון, התלונן התובע על כאבי ברכיים, ללא אבחנה בין ברך ימין לשמאל.

ביום 27.5.10, בעת ביקור אצל רופא בקופת-חולים, התלונן התובע בין היתר על "כאבי ברך שמאל יותר", דהיינו, גם אז התלונן התובע על כאבי ברכיים, אף שציין שברך שמאל כואבת יותר. ממצאי הבדיקה מאותו מועד, הרלבנטיים לענייננו: ברכיים יציבות, כאבים למישוש בצד הפנימי של שתי ברכיים. משמע, גם במועד זה יש אינדיקציה לממצא בברכיים, אף בברך ימין.

ביום 24.6.10 הופנה התובע לבדיקתMRI בחשד לקרע במיניסקוס. הבדיקה בוצעה ביום 13.8.10, וממצאיה הצביעו על בצקת מוח עצם בלפטו טיביאליס מדיאלי אחורי, קרע הוריזונטלי קרן אחורית במבנה של המיניסקוס המדיאלי. בסיכומה של הבדיקה נמצא כי לתובע BONE-BRUISE בפלטו טיביאליס אחורי, קרע ב-MM ונמצא כי נוזל יותר מסביב לגיד פופליטאוס.

בתביעה שהגיש התובע למל"ל ביום 30.10.11, ציין בסעיף 2 כי "במהלך ירידה ממשאית נפל ונחת על הרגליים תוך שהוא מסובב את ברך ימין".

כך אף בדו"ח הועדה הרפואית מיום 11.12.11, אשר בפניה עמדה תעודת חדר המיון מיום 11.5.10, תוארה הפגיעה: "במהלך ירידה מהמשאית סובב את ברך ימין". בסיכום הועדה הרפואית מיום 11.12.11 נדרש התובע להציג את תוצאות בדיקת ה – MRI שביצע.

לאחר שהתובע הציג את תוצאות הבדיקה, קבעה הוועדה, ביום 22.1.12, את נכותו של התובע לפי סעיף 48 (2) (ז) II, לתקנות המל"ל, בשיעור של 20% לצמיתות, תוך שנשלל קשר בין הממצא בשורש כף יד ימין, לבין התאונה.

מכל המקובץ לעיל עולה, כי אין בסיס לטענה שהתובע לא התלונן על פגיעה בברך ימין. למעשה, כבר בעת פנייתו לחדר המיון, סמוך לאחר התאונה, התלונן על כאבים בברכיים, ודי בתיעוד הרפואי המפורט לעיל, על מנת לדחות את טענת הנתבעת, כי תלונותיו של התובע לגבי נזק בברכיים, עלו באיחור והתמקדו רק בברך שמאל. כך אף בהמשך חזר התובע והתלונן על פגיעה בברך ימין.

כמו כן, לא ניתן ללמוד על כל פגם שנפל בהליך שהתקיים בפני הוועדה, ולמסקנות העולות ממנו. הועדה דרשה מן התובע להציג את בדיקת ה MRI שביצע, ולאחר שהוצגה, קבעה כי הממצא ברך ימין מקורו בתאונה נשוא התביעה, תוך שממצא נוסף, המתייחס לשורש כף יד ימין, נשלל כפגיעה כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה. מכאן עולה, כי הועדה נתנה דעתה, ובחנה את שאלת הקשר הסיבתי בין הממצאים עליהם התלונן התובע, לבין התאונה נשוא התביעה, כך שמצאה לנכון לשלול קשר שכזה בכל הנוגע לשורש כף יד ימין, ולהכיר בקשר ביחס לממצא בברך ימין. על כן, דין הבקשה להדחות שכן לא נפל כל פגם באופן התנהלות הועדה ובמסקנותיה, ולא הוצג כל טעם המצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. למעשה, אין בבקשה כל טעם משפטי המצביע על פגם שנפל בהליך שהתנהל מול המל"ל, או טעם עובדתי כגון שינוי במצבו של התובע, המצדיק היעתרות לה.

1. אך נהיר הדבר, כי דחיית הבקשה להביא ראיות לסתור, כפי שהוגשה על ידי הנתבעת, אין בה כדי לגרוע מטענות הנתבעת, באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה, והן בעינן עומדות.

יחד עם זאת, לא מצאתי בכך טעם מספק להורות על פיצול הדיון, שכן, בשים לב להיקף החומר הרפואי המצוי בתיק ולקביעת המל"ל, איני סבורה כי דיון בשאלת הנזק עשוי להביא לסרבול ההליכים בתיק.

סוף דבר, הבקשה להבאת ראיות לסתור נדחית. כמו כן, אף הבקשה להורות על פיצול הדיון בתיק בין שאלת החבות לשאלת הנזק, נדחית.

הנתבעת תגיש תחשיבי נזק מטעמה עד ליום 20.10.14.

הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין הבקשה בסך כולל של 1000 ₪.

ניתנה היום, י"ד אלול תשע"ד, 09 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.