בפניי בקשה לביטול דו"ח חניה מס' 1944271 מיום 27.1.08 (להלן: "הדו"ח") שניתן למבקשת בתחום שיפוטה של המשיבה.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי מעולם לא קיבלה הדו"ח ואך לאחרונה נודע לה לראשונה אודותיו, עת הגיעו לביתה מעקלים ומסרו לה דרישת תשלום. כי כך, מבקשת היא לקבוע כי העבירה התיישנה.

לטענת המשיבה היא שלחה למבקשת הודעת תשלום קנס בגין הדו"ח בדואר רשום במועד הקבוע בחוק, לכתובתה הרשומה של המבקשת במשרד הפנים: "שכ' עומר בן אלחטאב - אום אל פחם" (נספח ב' לתגובה) ולכן יש לראות את המבקשת כאילו הורשעה ונגזר עליה הקנס, מאחר וחלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט והמבקשת לא העלתה כל טעם לאיחור בהגשת בקשתה.

המשיבה אף צרפה לתגובתה הודעות דרישה נוספות שנשלחו למבקשת בדואר רשום (נספחים ג'- ד' ו- ז' לתגובה) וכן צו עיקול מטלטלין מיום 30.1.12 ומיום 7.5.13 (נספח ה' ו- ח' לתגובה) וטענה כי משכך, יש לדחות את טענת התיישנות העבירה.

כן טוענת המשיבה כי אין בנסיבות המקרה משום נסיבות חריגות המצדיקות קיום דיון במעמד הצדדים ויש לדחות את הבקשה.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה סבורה אני כי דין הבקשה להידחות ואנמק.

עבירות חניה כגון אלה מושא הבקשה דנן הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליהן הוראות סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה.

תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

תקנה 41(ב) לתקנות קובעת: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

תקנה 44 א לתקנות קובעת חזקת מסירה וזו לשונה:

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13) עמד בית המשפט העליון על הטעם העומד בבסיס חזקת המסירה בדואר בקבעו:

"בבסיס חזקת המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו...הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים...עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען...זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור החזקה...".

בענייננו, המשיבה המציאה אישור משלוח דבר דואר רשום, המעיד כי היא שלחה למבקשת הדו"ח תוך שנה מיום רישומו, כנדרש בסעיף 225א לחסד"פ (נספח ג' לתגובה), לכתובתה הרשומה במשרד הרישוי, בה גם בוצע עיקול מטלטלין ברישום ביום 30.12.12 (נספח ה' לתגובה) וביום 7.5.13 (נספח ח' לתגובה).

על רקע האמור לעיל, סבורה אני כי טענת המבקשת לפיה עד רק מספר שבועות טרם הגשת הבקשה (בחודש פברואר 2013) לא נתקבלה אצלה כל דרישה לתשלום הקנס, אינה יכולה לעמוד. המסמכים שצרפה המשיבה לתגובתה מקימים את חזקת המסירה והמבקשת לא הצליחה לסתור החזקה האמורה.

משהמבקשת לא הוציאה את דברי הדואר הרשומים מבית הדואר, אין לה להלין, אלא על עצמה.

סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע כי במידה ולא הוגשה בקשה להישפט במועדים הקצובים בחוק יראו את הנאשם כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

רוצה לומר, כי משקיבלה המבקשת הודעה על הדו"ח, בתוך שנה מיום קבלתו, היה עליה לפנות בבקשה להישפט בגינו ומשלא עשתה כן, אין לה להלין, אלא על עצמה.

יפים לעניין זה דברי כב' הש' ג'ובראן ברע"פ 11165/08 אריה שורשי נ' עיריית תל – אביב – אגף החניה (2.6.09):

"כפי שעמד על כך בית המשפט לעניינים מקומיים, המבקש לא השכיל להגיש את בקשתו להישפט במועדים שנקבעו לכך בחוק, ולא העלה נימוק כלשהו אשר הצדיק חריגה מהכלל ודיון בטענותיו לגופן, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. אמנם, המבקש צירף לבקשת רשות הערעור מספר מכתבים המעידים על כך שלא חדל לפנות לעיריית תל-אביב-יפו לביטול הודעת תשלום הקנס, ואכן אחת ההודעות לתשלום אכן בוטלה לבסוף על ידי העירייה. אלא שמשדחתה העירייה את בקשתו לביטול הודעת התשלום נשוא הליך זה, היה עליו לפנות לבית המשפט אם רצונו היה להישפט בגין הודעת תשלום הקנס לשם מימוש זכויותיו. משפנה לבית המשפט כשלוש שנים לאחר פקיעת המועד שנקבע לכך בחוק, ומשהפך פסק דינו לחלוט, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לקבל את בקשתו להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להישפט".

כי כך, משהמבקשת לא הצליחה לסתור את חזקת המסירה ולא הסבירה השיהוי בפנייתה לבית המשפט, אני דוחה הבקשה.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' אדר ב תשע"ד, 11 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.