1. התובע פנה לנתבע וטען כי ביום 28.09.13 נפל בעבודה ונחבל בקרסול רגל שמאל (להלן: "האירוע").

בקשת התובע להכיר באירוע כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה נדחתה ע"י הנתבע מהנימוק שלא הוכחה התרחשותו של האירוע התאונתי.

מכאן התביעה שבפנינו.

2. נעיר כי תביעה זו נדונה, בהסכמת הצדדים, בהרכב חסר לאחר שנציג ציבור (עובדים) לא הגיע לדיון אליו הוזמן.

3. לאחר ששמענו את עדותו של התובע ושל שלושה עדים מטעמו (אשתו של התובע – הגב' זועבי סוזאן, אחיו ומעסיקו של התובע - מר מוסטפא זועבי, ומר עדנאן זועבי, אח נוסף של התובע, מי שעל פי הנטען, עזר לתובע והיה בקרבת המקום בו התרחש האירוע) - קבענו בהחלטה מיום 17.12.14 שעדותם של התובע והעדים מטעמו, אשר להתרחשות האירוע, הייתה מהימנה בעיננו, והתרשמותנו הייתה כי דבריהם נאמרו בכנות.

לפיכך, על בסיס העדויות שהובאו בפנינו, קבענו באותה החלטה את העובדות הבאות –

א. התובע יליד 1976.

ב. במועד הרלוונטי לתביעה, התובע עבד כשכיר במשלח ידו כנהג משאית.

ג. ביום 28.09.13, בשעות הצהריים, עת שהתובע הכין את המשאית לקראת יום העבודה שלמחרת, שאמור היה להתחיל בשעה מוקדמת מאוד, ותוך כדי ירידה במדרגות של תא הנהג של המשאית בין המדרגה השנייה לשלישית, החליקה רגלו ונפל מגובה של כחצי מטר על קרסול רגל שמאל כשמשקל גופו היה על רגלו.

ד. לאחר הנפילה, התובע התקלח ולאחר שהבחין כי רגלו נפוחה, פנה לבית חולים העמק לקבלת טיפול רפואי.

4. אשר על כן, ולצורך קביעת הקשר הסיבתי רפואי בין האירוע כהגדרתו לעיל לבין מצבו הרפואי של התובע, מנינו באותה החלטה מטעמו של בית הדין את פרופ' וולפין גרשון כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה, והפנינו אליו את השאלות הבאות –

"1. מהי המחלה או מהו הליקוי אשר ממנו סובל התובע בקרסולו השמאלי החל מיום האירוע כהגדרתו בהחלטה הרצ"ב?

2. האם קיימים בתובע נתונים קליניים מוכחים המראים על סיכון מיוחד שהיה בו לחלות במחלה או ללקות בליקוי אלמלא התרחשותו של האירוע?

אם כן, יש לפרט הנתונים הקליניים המוכחים במסמכים הרפואיים עליהם מבסס המומחה תשובתו.

3. האם השפיעה התרחשותו של האירוע השפעה כלשהי על הופעת המחלה או הליקוי, והאם יש קשר סיבתי ביניהם ובאיזו מידה?".

5. בהתייחס לשאלות הנ"ל, חיווה פרופ' וולפין את דעתו באופן הבא:

"1. הליקוי ממנו סובל התובע הוא שבר של הפטישון החיצוני בקרסול שמאל ביום 28.9.13. הוא טופל בגבס כ – 6 שבועות ובהמשך בפיסיוטרפיה, והיה בחופשת מחלה עד 31.12.13.

2. אין בתיק קופ"ח שום נתונים קליניים המראים על סיכון מיוחד ללקות בליקוי זה, אלמלא התרחשותו של אירוע חבלתי לקרסול זה.

3. אירוע של שבר בפטישון החיצוני של הקרסול נובע מחבלה סיבובית של קרסול זה אשר יכולה לקרות תוך נפילה מגובה; או תוך החלקה על משטח רטוב; או תוך הליכה בדרך משובשת; או תוך כדי מנגנון נקיעה של הקרסול. כלומר, צריך שתהיה אנמנזה של חבלה לקרסול זה כדי שיתפתח ליקוי כזה.

אין בידי נתונים מחדר המיון מה האירוע שגרם לחבלת הקרסול ב – 28.9.13 וקיים רק רישום שהוא הגיע לחדר מיון לביתו ולא נמסר אז שמדובר בתאונת עבודה.

לאור קביעת התשתית העובדתית על ידי כב' בית המשפט (סעיף 4 לפרוטוקול) לא ניתן לשלול קשר סיבתי ישיר בין השבר בקרסול זה לאירוע הנטען של הנפילה מהמשאית ביום האירוע הנדון".

6. מטעם ב"כ הנתבע הוגשו סיכומים, בגדרם התבקש בית הדין לדחות את התביעה. במסגרת סיכומיה, חזרה ב"כ הנתבע על סיכומי טענותיה שהוגשו בתיק, ולפיהם התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי ביום 28.09.13 ארעה לו פגיעה בעבודה.

7. ב"כ התובע, לעומת זאת, ביקש לקבל את התביעה, ובתוך זאת תמך את טענותיו בקביעותיו של המומחה שבחוות דעתו.

8. דיון והכרעה –

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 (להלן: החוק), קובע כי:

"תאונת עבודה היא תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...".

סעיף 83 לחוק קובע:

"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה אם לא הוכח ההיפך ואולם, תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירע לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה ם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".

בהחלטה בה מינינו את המומחה הרפואי קבענו כאמור שהתובע הרים את הנטל והוכיח את התרחשות האירוע, ולאמור –

"נפתח ונאמר כי הן עדותו של התובע והן עדותם של שלושת העדים מטעמו אשר להתרחשותו של האירוע הייתה עקבית, והתרשמנו כי דבריהם נמסרו בכנות.

מפי העד מר עדנאן שמענו רק זאת שהוא היה בקרבת המקום שבו התרחש האירוע (בחצר הבית) וכי לא ראה את האופן שבו התרחש האירוע אלא רק שמע את צעקת התובע וראה "אותו שוכב לא על הרגליים והוא אמר לי שהוא החליק" (עמ' 9 ש' 14-16 לפרוטוקול). התרשמנו שהעד מסר דבריו בכנות וגרסתו עלתה בקנה אחד עם זו של התובע אשר העיד כי העד "לא ראה אותי נופל, הוא היה בסביבה ושמע אותי צועק" (עמ' 3 ש' 23-27 לפרוטוקול).

עדותו של העד עלתה בקנה אחד עם דבריו בהודעתו לחוקר המל"ל, גרסה שנמסרה בטרם ידע על דחיית התביעה. התובע בהודעתו נשאל האם היו עדים לאירוע, ותשובתו הייתה: "אח שלי עדנאן היה באזור ועזר לי והרים אותי והלכתי לעשות מקלחת ושראיתי שהרגל נפוחה יותר מדי אז הלכתי לבית חולים עם אשתי" (עמ' 6 ש' 18-20 להודעה).

נאמר כי לא נעלמו מעינינו הערות ב"כ הנתבע, אשר הפנתה למספר נתונים ככאלה שיש בהם, לכאורה ולגישתה, כדי לפגום במהימנות גרסת התובע –

א. אין חולק כי במסמך הרפואי (ממיון בית חולים עפולה) שנערך ביום האירוע נרשם כי "לדבריו נפל וסיבב רגל שמאל", וזאת מבלי למצוא אזכור ביחס לנפילה מהמשאית. התובע הבהיר בפנינו שזכור לו כי סיפר אודות נפילתו מהמשאית והוסיף כי הגיע למיון במצב קשה "עם רגל נפוחה ונאלצו לקרוע לי את המכנסיים כדי לטפל בי" (עמ' 2 ש' 17-22). בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה נרשם "תאור התאונה: החליק ונפל מהמשאית נחבל בקרסול שמאל".

מכל מקום לא ניתן לומר שמדובר באנמנזה הסותרת את דבריו של התובע בכל הנוגע לעצם התרחשות האירוע.

ב. לגישת ב"כ הנתבע יש לייחס משקל לסתירות מהותיות שנפלו בגרסת אשתו של התובע שהעידה בפנינו.

ככלל, מעבר לכך שגם ביחס לאשת התובע התרשמנו שדבריה נאמרו בכנות ועל כן היו מהימנים בעיננו, הרי שגרסתה תאמה את גרסת התובע במירב הפרטים, למעט השעה המדויקת של האירוע, שהעובדה שסברה שהייתה בסביבות 13:00 ל 13:30 לא הייתה בעלת משקל בעיננו בשים לב לעובדה שנכון למועד עדותה חלפה יותר משנה מאז האירוע, וגם בעובדה שלא זכרה פרטים מדויקים לגבי האופן שבו חנתה המשאית– לא מצאנו שיש כדי לפגום במהימנותה.

גם העובדה שבתעודה הראשונה לנפגע בעבודה נרשם כי שעת הפגיעה הייתה 13:15, לא הייתה בעלת משקל מהותי, ולא ניתן לומר שמדובר בפער זמנים גדול בין אותה שעה לבין זו שנטענה ע"י התובע.

עוד יש לומר, שהתובע העיד באופן עקבי לגבי שעת התרחשות האירוע. כך בהודעתו לחוק המל"ל נמסר כי האירוע התרחש "בשעה 14:30 בצהריים בערך" (עמ' 5 ש' 1 להודעה), בתצהיר עדותו הראשית נרשם "בשעות אחרי הצהריים" ובעדותו בפנינו חזר התובע על גרסתו כי האירוע התרחש בשעה 14:30 (עמ' 4 ש' 2-7 לפרוטוקול).

הוא הדין גם באשר לטענת ב"כ הנתבע כי נפלו סתירות בין גרסת התובע לבין גרסת מר עדנאן באשר לאופן שבו חנתה המשאית. כאמור, עדותם של התובע ומר עדנאן היו תואמות במרבית הפרטים ביחס להתרחשותו של האירוע. גם באשר לאופן שבו חנתה המשאית ביום התרחשות האירוע לא נפלה לטעמנו כל סתירה. התובע העיד בפנינו כי המשאית עמדה על הכביש ליד הגדר ואילו התדלוק מתבצע מהמכלים שברחבת הבית הצמודה לגדר (עמ' 3 ש' 11-16 לפרוטוקול). מר עדנאן אישר באופן מדויק את אותם הפרטים, ולאמור –

"ש. אתה זוכר באותו יום איפה עמדה המשאית של התובע?

ת. צמוד לחומה

ש. בזמן תדלוק?

ת. כן

ש. והצד של הנהג הוא בצד שלא צמוד לחומה

ת. כן, קרוב לשדה" (עמ' 8 ש' 27-28 ו – עמ' ש' 1-4 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל אנו מקבלים את טענת התובע בדבר התרחשותו של האירוע, ומעדיפים את העולה מעדותו על פני העולה לכאורה מהמסמכים הרפואיים, הרישומים הנכללים בהם ואלה שנעדרים מהם".

איננו מוצאים לנכון לסטות מקביעותינו שפורטו לעיל, ומהעדפתנו את העולה מעדותו של התובע על פני העולה לכאורה מהמסמכים הרפואיים, הרישומים שנכללים בהם ואלה שנעדרים מהם. כאמור האמנו להסברי התובע לעצם העדר אזכור האירוע באנמנזה הרפואית, ואיננו רואים כל סיבה שהיא להעריך מחדש את הקביעות העובדתיות ולשנות מקביעותינו בדבר קיומו של האירוע כהגדרתו לעיל. גרסתו של התובע ביחס להתרחשות האירוע נתמכה בעדויותיהם של העדים מטעמו, שעדותם עשתה עלינו רושם מהימן.

בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הליקוי ממנו סובל התובע בקרסול רגל שמאל מנינו מומחה רפואי.

על פי ההלכה הפסוקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות.

יחד עם זאת, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגש על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים והוא נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. (דב"ע תשן/0-48 המוסד לביטוח לאומי - עמירם פיאלקוב, פד"ע כב', 321, דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז', 374, עב"ל 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לב [1], 322).

במקום אחר נפסק כי, בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. (דב"ע נו/0-244 המוסד לביטוח לאומי - יצחק פרבר, לא פורסם).

המומחה בחוות דעתו היה בדעה כי בעקבות האירוע מיום 28.09.13, התובע סבל מ"שבר של הפטישון החיצוני בקרסול שמאל...הוא טופל בגבס כ – 6 שבועות ובהמשך בפיסיוטרפיה, והיה בחופשת מחלה עד 31.12.13. המומחה התייחס מפורשות לשאלות שנשאל, והסביר כי אופי הפגיעה האמורה יכולה לנבוע רק מחבלה, ובהינתן התשתית העובדתית הנ"ל, כמו גם העדר נתונים קליניים המראים על סיכון מיוחד שהיה בתובע כדי ללקות בליקוי אלמלא התרחשותו של האירוע, הרי ש"לא ניתן לשלול קשר סיבתי ישיר בין השבר בקרסול זה לאירוע הנטען של הנפילה מהמשאית ביום האירוע הנדון".

בעניינינו לא ניתן לומר שחוות הדעת אינה מנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה. בהתאם לכך, אם כן, אנו מחליטים לאמץ את חוות הדעת.

9. המסקנה העולה מחוות דעת המומחה, היא כי יש להכיר בקשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל התובע בקרסול רגל שמאל לבין האירוע.

10. משכך, התביעה מתקבלת במובן זה שאנו קובעים כי יש להכיר בליקוי ממנו סובל התובע בקרסול רגל שמאל ("שבר של הפטישון החיצוני") כפגיעה בעבודה.

11. בנסיבות העניין, על הנתבע לשלם לתובע סך של 3,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד.

12. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום, ‏כ"ב אייר תשע"ה, ‏11 מאי 2015, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.