לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה הגעתי למסקנה כי אין מקום להיענות לבקשה.

את הבקשה היה ניתן לדחות על הסף ולו רק מפאת העובדה שהמבקשת העלימה בבקשתה את העובדה, שהיא הגישה בקשה לבית השלום ובקשתה נדחתה על הסף תוך שבית המשפט הביע דעתו בהחלטה כי :"גם לגוף העניין היה מקום לדחות את הבקשה...".

ב"כ המבקשת בתשובתו טוען כי החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות שכן בית המשפט לא היה מוסמך לדון בבקשה, אלא שהוא "שוכח", כי הוא זה שבחר (גם אם בטעות) להביא העניין לפתחו של בית המשפט קמא ומשכך אינו יכול להלין על קביעות בית המשפט בעניין.

מאז תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ובשונה מהמצב שי קודם לתיקון, לא רשאי צד להגיש שתי בקשות לעיכוב ביצוע, גם בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין וגם בפני ערכאת הערעור. מיום שתוקנה תקנה 467 לתקנות, בקשה לעיכוב ביצוע דינה ככל בקשה לסעד זמני בערעור.

בטרם הוגש הערעור הסמכות לעכב ביצוע לבית המשפט שנתן את פסק הדין ואליו מוגשת הבקשה, וממועד שהוגש הערעור הסמכות לבית המשפט של ערעור.

ולכן משהוגשה ע"י המבקשת בקשה והיא סורבה, היא יכלה להגיש בר"ע על אותה החלטה.

(ע"א (מחוזי ת"א) 14005-06-13קראיף נ' פלד (נבו 10.6.13) ורע"א 2717/13דבי נ' עיריית תל-אביב-יפו (נבו 5.5.13)].

כך בד"כ אך בענייננו כשמתעורר ספק האם יש לראות את הבקשה שהוגשה לבית משפט השלום בחוסר סמכות כבקשה ראשונה, אתייחס גם לבקשה לגופה.

הנחת המוצא לדיון בבקשת עיכוב ביצוע, הקבועה בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הינה כי אין בהגשת הערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. דהיינו, הזוכה זכאי ליהנות מפסק הדין בסמוך למועד נתינתו, והוא אינו נדרש להמתין להכרעה בערעור. מכך נובע, שאם יתקבל הערעור בסופו של יום, אז (ורק אז) יהיה על הזוכה להשיב את שקיבל לידי המערער.

עם זאת, תקנה 467 לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי לעכב ביצועו של פסק דין, כחריג לכלל, אם הוכיח מבקש עיכוב הביצוע קיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, לא די להוכיח כי לזוכה (המשיב בערעור) לא ייגרם נזק מעיכוב נוסף בביצוע פסק הדין, אלא על המבקש להוכיח כי ככל שפסק הדין יבוצע ללא דיחוי הרי שהוא ייתקל בקושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו. אלו העקרונות המנחים שלאורם יש לבחון בקשות עיכוב ביצוע, והם חלים בראש ובראשונה על פסקי דין שקובעים חיוב כספי או על פסקי דין שמשמעותם כספית.

בענייננו המחלוקת בין הצדדים הינה בקשר לרכב מסוג טויוטה לנד קרוז שרשום ע"ש המבקשת שמספרו 1110336 (להלן: "הרכב").

המבקשת מעלה בבקשתה את החשש כי אם הרכב יעבור למשיבה ויימכר, המצב יהיה בלתי הפיך. המשיבה בתגובתה אישרה כי אם אכן המערערת תזכה והרכב יעלם, הרי שתמיד יהיה ניתן להשיב את ערכו (ס' 20 לתגובה).

תשובת המבקשת כי היא אינה מעונינת בשווי הרכב אלא ברכב עצמו (ס' 5 לתשובה) אינה מתיישבת עם ההגיון הצרוף, בשאלת מאזן הנוחות ובייחוד עם העובדה כי כיום עומד לחובתה פסק דין הקובע כי הרכב אינו שלה. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה שכן עיכוב הביצוע יכול גם הוא להוביל לאובדן הרכב ובלאו הכי לחוסר האפשרות להיפרע באמצעותו, חוב לו זכאית המשיבה מחתנה של המבקשת.

אם המבקשת אכן חפצה, לעכב הביצוע, היא יכלה להציע להפקיד בקופת בית המשפט 180,000 ש"ח ובמקרה שהיא תפסיד בערעור תוכל המשיבה לקבל לידה את הסכום הנ"ל ולהותיר את הרכב בחזקת ובעלות המבקשת. משבחרה המבקשת לשלול את הצעת הפיצוי הכספי כאמור לעיל לא נותר אלא לקבוע כי דין בקשתה להידחות גם מטעמים של מאזן הנוחות.

למניעת כל ספק ומבלי להביע עמדה לגופו של הערעור או לסיכוייו, נראה כי הערעור ברובו עוסק בניסיון לשנות ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שנקבעו ע"י בית המשפט קמא, וכידוע כגון אלו, סיכויי הערעור אינם גבוהים.

אשר על כן הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסך כולל של 1,800 ₪.

ניתנה היום, כ"ה אדר תשע"ד, 25 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.