1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) שניתן ביום 22.1.14 בה"פ 4385-09-11, בגדרו נדחתה התובענה שהגישו המערערים מחמת התיישנות. עוד מופנה הערעור כלפי החלטת ביניים של בית משפט קמא, מיום 13.8.13, שבה נקבע כי לא חלה התיישנות על החוב הפסוק שהמשיבה טוענת לו כלפי המערערים (להלן: "החלטת הביניים").
2. לבית משפט קמא הוגשה ביום 5.9.11 על ידי המערערים תובענה על דרך של המרצת פתיחה. בהמרצת הפתיחה התבקש מתן סעד הצהרתי הקובע כי:

"לשונו של ההסכם שנכרת בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של החלטה מיום 28.5.00 הנו כי על המשיבה לשנות את שם מחזיק הנכס כמפורט בהסכם ולאחר שינוי שם המחזיק לערוך חישוב הכולל את ההנחות להם זכאי מר יוחנן קרבסי וכן את התשלום ששולם – ולאחר מכן אם יוותר חוב כלשהו, ישאו בו המבקשים. עוד ביהמ"ש להצהיר (כך במקור – א.ד.) כי כל התשלומים שנגבו מאת המבקשים שלא כדין יוחזרו למבקשים."

1. עניינו של הסעד ההצהרתי הוא הסכם קודם שאליו הגיעו המבקש והמשיבה במסגרת בש"א 10163/99 בת.א. 16778/99. באותו הליך נדונה תביעת המשיבה לגביית חוב ארנונה בסך של 28,606 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לאחר שניתן פסק דין בהיעדר הגנה, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין ובמסגרתה הוסכם ביניהם כדלקמן:

"1. הצדדים מודיעים לכבוד בית המשפט כי הגיעו להסכם דלהלן:

2. הבקשה לביטול פסק הדין – בש"א 10163/99 , תימחק.

3. לפנים משורת הדין, ובהסתמך על תצהיריהם של המבקשים ושל בעל הנכס – יוחנן קרבסי, הרצ"ב, תשנה המשיבה את פרטי המחזיק בנכס נשוא כתב התביעה לתקופה שמיום 1.6.97 ועד ליום 19.9.99 באופן שמר קרבסי יוחנן ת.ז. 55630487 ירשם כמחזיק בנכס.

4. החוב נשוא התביעה ישולם למשיבה בתוך 40 יום מיום חתימת הסכם זה.

5. אם החוב נשוא התביעה לא יוסדר במלואו בתוך 40 יום כאמור בסעיף 4 לעיל, תהא המשיבה רשאית להמשיך בהליכי ביצוע פסק הדין מיום 3.10.99 בתיק הוצאה לפועל מספר 03-22517-99-4 כנגד המבקשים – קרבסי אלעזר ושושנה.

6. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, ישלמו המבקשים למשיבה הוצאות משפט בסך 1,748 ₪ כולל מע"מ".

1. באותו היום נתן בית המשפט (כב' השופט י' מילנוב) להסכם הפשרה תוקף של החלטה, בה נאמר "כמבוקש וכמוסכם". עם מתן החלטה זו תם הטיפול בתיק.
2. לטענת המערערים, המשיבה לא מילאה את התחייבותה לשנות את פרטי המחזיק לפרטיו של מר יוחנן קרבסי, וכפועל יוצא מכך לא תיקנה את החיוב כך שתינתן ההנחה המגיעה למר יוחנן קרבסי. בחלוף כעשר שנים נזכרה המשיבה לפעול לגביית החוב שנותר רשום על שם המערערים והחלה לנקוט הליכי גביה. המערערים פנו תחילה בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, אך בהחלטה שניתנה הוברר כי זה אינו ההליך הנכון. במסגרת המרצת הפתיחה טענו המערערים כי החוב הנטען כלפיהם התיישן.
3. המשיבה ביקשה מבית משפט קמא לדחות את המרצת הפתיחה. בין היתר היא טענה לכך שהתביעה כלפיה התיישנה בשל חלוף הזמן, ובמקביל כי הליכי הגביה שנקטה לגביית החוב לא התיישנו. עוד היא טענה כי אין בהסכם כל הוראה המפחיתה מסכום החוב, וכי גם אם היה נעשה שינוי השם כאמור בהסכם עדיין התחייבו המערערים לשלם את החוב בגין הארנונה במלואו.
4. בהחלטת הביניים נקבע כי לא עומדת למערערים טענת התיישנות כלפי חוב הארנונה שהעירייה טוענת לו, שכן מדובר בחוב שנקבע בפסק דין חלוט, ועל כן יש לברר את תובענת המערערים כלפי המשיבה. בית המשפט הציע לעשות כן על דרך של סיכומים בכתב והצדדים קיבלו את ההצעה.
5. לאחר הגשת סיכומים נתן בית משפט קמא את פסק הדין מושא הערעור. לאחר סקירת ההליכים הקודמים וטענות הצדדים קבע בית המשפט כי השאלות העומדות להכרעה הן האם חלה התיישנות על תביעת המערערים כלפי המשיבה למתן הסעד ההצהרתי, כאמור, נוכח חלוף הזמן, וככל שהתשובה לשאלה זו שלילית – כיצד יש לפרש את ההסכם.
6. בית משפט קמא פתח בדיון בשאלת ההתיישנות וקבע כי תביעת המערערים התיישנה:

"המשיבה טוענת, כאמור לעיל, כי דווקא תביעתם של המבקשים דינה להידחות מחמת שיהוי והתיישנות, וזאת מכיוון שהתביעה הוגשה בשנת 2011 בהקשר להסכם משנת 2000, לאחר שחלפו למעלה מ – 10 שנים מאז חתימתו של ההסכם.

אמנם התביעה שלפנינו הוגשה בעקבות החלטת כב' השופט מילנוב ביום 19.6.11, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה שהתביעה אכן מתייחסת לפרשנות ההסכם שנחתם בשנת 2000.

בהקשר זה יצוין, כי גם ההליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שהוגש ביום 24.11.10, מתייחס לאותו ההסכם שנחתם בשנת 2000, ועברו למעלה מ – 10 שנים מחתימת ההסכם ועד להגשת ההליך האמור.

זאת ועוד, כבר בעת שהוגשה נגד המבקש תביעה בת.א. 705881/04 לגבי התקופה שמיום 20.9.99, ידע המבקש, או היה אמור לדעת, כי המשיבה לא פעלה על פי ההסכם ולא שינתה את רישומו כמחזיק בנכס על שמו של מר יוחנן קרבסי, והמבקש אף הודה בכך במסגרת הדיון בתביעה האמורה.

מכאן, שכבר בשנת 2004 לכל המאוחר ידעו המבקשים כי המשיבה לא פעלה על פי ההסכם ולא שינתה את הרישום על שמו של מר יוחנן קרבסי, ולמרות זאת לא נקטו המבקשים בהליך כלשהו בבית המשפט בקשר להסכם עד להגשת ההליך לפי פקודת בזיון בית המפשט בנובמבר 2010, דהיינו לאחר שחלפו למעלה מ – 10 שנים מחתימת ההסכם, עם כל המשתמע מכך לעניין ההתיישנות.

לגבי אי נקיטת ההליכים בתוך תקופת ההתיישנות – אין מקום למבקשים להלין, בנסיבות אלה, אלא על עצמם.

למען שלמות התמונה בהקשר זה יצוין, כי המבקשים טרחו לציין בתביעתם פסק דין מיום 29.12.09 בתיק 1344/09, המתייחס לתביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה (נספח ח' לכתב התביעה), שאינו רלבנטי ישירות לענייננו, ומאידך לא טרחו המבקשים להזכיר כלל את תביעת המשיבה נגד המבקש בת.א. 705881/04, מסיבות השמורות עמם שאותן ניתן לנחש, והמשיבה היא זו אשר העלתה נושא זה בסעיף 31 לכתב תשובתה להמרצת הפתיחה.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התביעה שלפנינו התיישנה."

1. המערערים מבקשים לבטל את קביעתו של בית משפט קמא לעניין ההתיישנות על שני היבטיה: זה שנקבע לעניין אי התיישנות חובם כלפי המשיבה במסגרת החלטת הביניים, וזה שקובע כי המרצת הפתיחה שהגישו התיישנה. בקשר עם הקביעה שנעשתה בפסק הדין כי המרצת הפתיחה התיישנה, המערערים סבורים כי מדובר בהסכם אשר קיבל תוקף על ידי בית המשפט. לטענתם, מתן פסק דין הדוחה את המרצת הפתיחה העותרת לפירוש ההסכם מבלי מתן סעד גורם לכך שלא ניתן לאכוף או לקיים את ההסכם. לשיטתם של המערערים, גם אם נדחתה תביעתם מבחינה דיונית עדיין עומדות זכויותיהם מבחינה מהותית, שמוטמעות בכך שמדובר בהסכם שקיבל תוקף של החלטה, ולכן תקופת ההתיישנות היא 25 שנה.
2. עוד טוענים המערערים כי חרף הקביעה שהדיון יתקיים בדרך של סיכומים בכתב, המשיבה ציטטה בסיכומיה "בעורמה" מתוך פרוטוקולים שלא היו חלק מתוך תיק בית המשפט ולכן בית המשפט היה מנוע מלהתייחס לאותם ציטוטים.
3. טענות נוספות שמעלים המערערים נוגעים לקביעה כי הם ידעו בשנת 2004 על כך שלא הוחלף מחזיק ולכן, כך נטען, תקופת ההתיישנות היא החל ממועד זה. המערערים מוסיפים כי טענת ההתיישנות יוצרת מחסום פרוצדורלי מפני המבקש לממש את זכותו על ידי הגשת התביעה, אך הזכות עצמה בעינה עומדת. לכן, הם סבורים כי זכותם שהמשיבה תשנה את שם המחזיק ותערוך חישוב חדש כולל ההנחה שהייתה אז.
4. מכל מקום עמדתם היא שפרשנותם את הוראת ההסכם, שעל פיה היה על המשיבה לשנות את שם המחזיק ובהתאמה לקבוע את החיוב תוך שיתחשב בהנחות שלהן זכאי אותו מחזיק, היא הפרשנות הנכונה, וכתוצאה מכך אין למעשה כל חוב.
5. המערערים מלינים גם באשר לדחיית טענתם כי החוב התיישן, וזאת כפי שנקבע בהחלטת הביניים. הם סבורים כי חל דין זהה על טענת ההתיישנות לגבי החוב ועל טענת ההתיישנות לגבי המרצת הפתיחה שהגישו לתיקון זהות המחזיק ועריכת החישוב מחדש.
6. המשיבה תומכת יתדותיה בהחלטת הביניים ובפסק הדין שניתנו בבית משפט קמא. באשר לטענת התיישנות החוב, טענת המשיבה שהתקבלה על ידי בית משפט קמא, היא כי המדובר בחוב פסוק שניתן על פי פסק דין, ובהתאם לסעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תקופת ההתיישנות היא 25 שנה. לפיכך בצדק קבע בית משפט קמא כי החוב לא התיישן.
7. באשר לטענת ההתיישנות של המשיבה כלפי המרצת הפתיחה, שהגישו המערערים טוענת המשיבה כי מאז המועד שבו נעשה ההסכם חלפו 11 שנים, ומאחר ותקופת ההתיישנות לגבי הוראות ההסכם היא 7 שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות), בדין קבע בית משפט קמא את שקבע. המשיבה מטעימה כי לא חל במקרה זה סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן המערערים ידעו כל העת כי המשיבה לא שינתה את רישומם כמחזיקים בנכס. בנוסף לא חל כלל הגילוי המאוחר שכן המערערים לא עמדו בנטל להוכיחו וכן לא טענו במסגרת המרצת הפתיחה או במסגרת כתב תשובה כל טענה להארכת מרוץ ההתיישנות מטעם זה.
8. לחלופין טוענת המשיבה כי פרשנותה את נוסח ההסכם היא הנכונה ועל כן ממילא אין המערערים זכאים לחישוב מחודש של חוב הארנונה, גם אם המחזיק הוא אותו יוחנן קרבסי, שכן כל שהוסכם הוא שינוי השם מבלי שבוטלה חבות המערערים לשאת בסכום החוב.
9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור על פסק הדין אך לדחותו ככל שהוא נוגע להחלטת הביניים.
10. סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע כי:

"פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות."

1. הוראות סעיף זה, שעניינן התיישנות פסק דין, שונות מהדין החל על התיישנותה של עילת תביעה "רגילה":

"לא כל הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות להגשת תביעה ממשיכים לעמוד בבסיסה של התיישנותו של פסק דין... אין דין התיישנותה של זכות התביעה, שבה מתבקש בית משפט להכיר בזכותו של אדם, כדין התיישנותו של פסק דין שהכיר בזכות והעניק סעד בגין הפגיעה בה. עם זאת מצא המחוקק – ולא בכדי – להגביל בזמן גם ביצוע פסק דין ועשה כן בהקציבו שנות דור למטרה זו. בכך שירת המחוקק תכלית כפולה: מחד גיסא לא ביטל את ההתיישנות לחלוטין, מאידך גיסא קבע תקופה ארוכה דייה כדי לממש זכות לפי פסק דין, שלאחריה לא ניתן לממשו עוד. (ע"א 288/95 ג'ורג'ט נקולא סארגי לחאם נ' נימר סלים אל-זארובי, פ"ד נד(2), 598, 622 (2000) (להלן: "לחאם"))".

1. על רקע זה, משפסק הדין שניתן לטובת המשיבה, שבו נקבע החוב הפסוק, הפך לחלוט – אין עוד מקום לטעון להתיישנות החוב הנובע ממנו, ובדין דחה בית משפט קמא בהחלטת הביניים את טענות המערערים לכך שהחוב שלהם התיישן.
2. מכאן לשאלה באשר לקביעת בית משפט קמא בפסק הדין מושא הערעור, לפיה התיישנה טענתם של המערערים לעניין זהות המחזיק ופרשנות ההסכם. בסוגיה זו, השאלה העומדת לדיון עניינה כיצד יש להתייחס להוראת הסכם הפשרה בין הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 28.5.2000, והאם חל עליה סעיף 5 לחוק ההתיישנות או סעיף 21 לחוק האמור. יש אפוא לבחון האם ניתן לראות בהחלטה, שמאשרת את הסכמת הצדדים, ככזו שחלות עליה הוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות – ולדון בשני היבטים: האם יש משמעות לכך שאין מדובר בפסק דין הכולל קביעת ממצאים אלא מאמץ את הסכמת הצדדים והאם ניתן לראות ב"החלטה" שמאשרת את הסכמת הצדדים כ"פסק דין".
3. בכל הנוגע לשאלה הראשונה – עמדתי היא כי אין להבחין, לצורך סעיף 21 לחוק ההתיישנות, בין פסק דין שאימץ הסכם בין הצדדים לפסק דין שמכריע עניינית במחלוקות ביניהם. לפסק דין שניתן בהסכמה שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים והתוקף שניתן לו על ידי בית המשפט (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא(1) 577, 588 וההפניות שם (1997) (להלן: "בן לולו")). פסק הדין יונק את חיותו משני המקורות, ולפיכך הוא ניתן לתקיפה בשתי דרכים. כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין המאשר את ההסכם בשל פגם בהליך השיפוטי, עליו לנקוט הליך ערעור רגיל. ואולם, כאשר מבוקש לבטל את הסכם הפשרה בשל פגם שנפל בכריתתו, על אותו צד להגיש תביעה נפרדת לבית המשפט שנתן את פסק הדין (ר' ע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' ברכה כץ-שיבאן (15.3.2010), פסקה 22 וההפניות שם, בן לולו, 588-590, וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת-עשרה, 2013), 646 (להלן: "גורן")). בענייננו לא נטען דבר על ידי מי מהצדדים באשר לפגם כלשהו שנפל בכריתת ההסכם, ולפיכך הכוח השיפוטי שנתן לו תוקף הינו שריר וקיים.
4. כפי שנאמר לעיל, התכליות שצוינו ביחס לתקופת ההתיישנות הארוכה הקבועה בסעיף 21 לחוק ההתיישנות מקורן באותו כוח שיפוטי אשר הכיר בזכויות מסוימות, ולפיכך הפסיקה החילה את סעיף 21 גם על פסקי דין שמקורם במתן תוקף להסכמת הצדדים ולא ראתה בכך קושי (ר' למשל בפרשת לחאם).
5. השאלה הנוספת עניינה מעמדה של ההחלטה מיום 28.5.2000 אשר נתנה תוקף להסכם בין הצדדים, שכן כזכור סעיף 21 לחוק ההתיישנות מתייחס ל"פסק דין".
6. "פסק דין" הוא החלטה משפטית הקובעת סופית את המצב המשפטי בין צדדים בשאלה מסוימת. במידה וההחלטה סיימה את הטיפול בעניינם של הצדדים וסגרה למעשה את ההליך, הרי שמדובר ב"פסק דין", אשר מהווה סוף פסוק להתדיינות נוספת (ר' גורן 619 וההפניות שם). נקבע אפוא כי המבחן באמצעותו יוכרע האם מדובר ב"פסק דין" או בהחלטה אחרת איננו בכותרת, אלא מבחן הסופיות - האם סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון באותו עניין (ע"א 8897/11 ח.א נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (17.1.2012), ע"א 6058/93 אהוד מנדלבליט נ' נתן מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997) (להלן: "מנדלבליט")). סופיות ההחלטה אינה נקבעת לפי תוכנה, אלא לפי השאלה הפורמאלית-דיונית האם התיק בין הצדדים נסגר. כמבחן עזר לזיהוי אותה "סופיות" נקבע מבחן הסעד, דהיינו השאלה האם התובע קיבל או שנשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו (מנדלבליט, שם).
7. החלת המבחנים האמורים בענייננו מביאה לידי מסקנה כי החלטת כב' השופט י' מילנוב לאשר את הסכם הפשרה הינה בבחינת "פסק דין". החלטה זו הביאה לכלל סיום את הבקשה לביטול פסק הדין ואת כלל ההליכים בין הצדדים בנושא חוב הארנונה, ואף העניקה סעד למערערים (במסגרת ההסכם), בדמות חיוב המשיבה בתיקון הרישום. עוד יש לציין, כי הפסיקה כבר הדגישה בעבר את אלמנט הסופיות הקיים בפשרות בין צדדים, כאלמנט מרכזי אשר יש צורך לשמרו ולהגן עליו (בן לולו, 590-593, גורן, 650). לאור האמור, יש לראות את ההחלטה המאשרת את הסכם הפשרה כפסק דין שניתן בהסכמה.
8. ייתכן כי ניתן להעלות את הטענה לפיה מדובר בהחלטה שהינה טפלה לפסק הדין הקודם ולפיכך איננה בבחינת פסק דין עצמאי (השוו בש"א 8768/06 משה ינקוביץ נ' חברת הירקון 14 בע"מ (20.2.2007), פסקה 5). ואולם, טענה זו אינה מסתברת, שכן ההחלטה לא עסקה רק בביצועו של פסק הדין, אלא קבעה באופן פוזיטיבי כי פסק הדין לא יבוטל, תוך הצבת תנאים נוספים אופרטיביים ביחסים שבין הצדדים. לפיכך אין מדובר בהחלטה טפלה אלא בפסק דין עצמאי, העומד על רגליו שלו ואשר חלות עליו הוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות.
9. התוצאה היא אפוא כי תקופת ההתיישנות, שנוגעת להמרצת הפתיחה שהגישו המערערים כלפי המשיבה, טרם חלפה, והם זכאים כי עתירתם תתברר לפני בית המשפט לגופם של דברים. מאחר ובית משפט קמא לא דן במחלוקת עצמה אלא הכריע על בסיס עמדתו כי קמה התיישנות, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא לצורך מתן פסק דין המתייחס למחלוקת לעניין פרשנות הסכם הפשרה על כל הכרוך בה.
10. הערעור מתקבל אפוא בחלקו, והדיון יוחזר לבית משפט קמא אשר ידון בהמרצת הפתיחה שהגישו המערערים ובטענותיהם לגופה של המחלוקת.
11. המשיבה למערערים שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪. וכן תחזיר להם את האגרה ששילמו לצורך הגשת הערעור. הפיקדון שהפקידו המערערים יושב להם.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.