1. ביום 10/9/13 ניתן פסק דין בעניינו של המערער בתיק בל 1379-04-13 (להלן: "פסה"ד") לפיו עניינו הוחזר לוועדה הרפואית לעררים – נכות כללית (להלן: "הוועדה"). בפסה"ד נקבע כדלקמן:

"אכן נראה שבנושא הנכויות הנפשיות הזמניות הועדה לא נמקה באופן מלא את הנדרש ולא התייחסה באופן מלא לאמור בסעיף 1 לפסק הדין.

אכן מדובר בנושא מורכב ועל כן ייתכן שהנושא לא הוסבר כראוי על ידי ב"כ המערער הקודם ועל כן מתבקשת הועדה לקבוע דיון בנוכחות ב"כ המערער הנוכחי, עו"ד מלול, על מנת שיקבל הזדמנות להניח את דעתה ולהסביר מהם הנושאים בהם נפלה טעות ואליהם יש להידרש."

2. בהתאם להוראות פסה"ד, הוועדה התכנסה ביום 7/11/13 וביום 16/1/14 והחליטה לדחות את ערר המערער.

כנגד החלטה זו הוגש הערעור בו עסקינן. יודגש כי הערעור מתייחס אך ורק לקביעת שיעור הנכות של המערער בתחום הנפשי.

3. ערעור זה הינו הגלגול השלישי של התיק בבית הדין. פסה"ד הנ"ל התייחס לפסק דין קודם אשר ניתן בעניינו של המערער בבל 51656-09-12 אשר אליו אתייחס בהמשך. לצורך הבהרת התמונה מבחינה עובדתית אסקור את השתלשלות העניינים בעניינו של המערער, וזאת בטרם אפנה לטענות הצדדים והכרעה בערעור.

4. ביום 9.2.11 החליט רופא מוסמך כי למערער 78% נכות. חלק מהליקויים אשר נקבעו בהחלטה זו היו בגין נכויות יציבות וחלקן בגין נכויות זמניות. הנכות הנפשית אשר נקבעה למערער בהחלטה זו היתה בשיעור של 50% יציבה בגין דכאון וליקוי קוגנטיבי וזאת החל מיום 1/4/11 .

בתום הנכויות הזמניות, שב רופא מוסמך ודן בעניינו של המערער, כשבפניו הונחה, בין היתר, חוות דעת מומחה פסיכיאטר מיום 21/11/11 .

בהחלטתו מיום 5/12/11, קבע הרופא המוסמך כי למערער נכות יציבה בשיעור של 49% החל מיום 1/1/12, תוך שהוא מקבל את חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר לפיה למערער 20% נכות יציבה בגין הפרעת אישיות אורגנית החל מיום 1/1//12 .

המערער הגיש ערר כנגד החלטת הרופא המוסמך מיום 5/12/11 .

וועדה רפואית לעררים אשר התכנסה ביום 26/7/12, החליטה לקבל את ערר המערער וקבעה לו נכות יציבה בשיעור 59%, אך עררו של המערער בכל הנוגע לתחום הנפשי נדחה, כך שהקביעה לפיה למערער 20% נכות יציבה בשל מצבו הנפשי נשארה על כנה.

5. כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 26/7/12 הגיש המערער ערעור אשר נדון בפני כב' השופט חיים ארמון בבל 51656-09-12, ובו ניתן פסק דין ביום 29/1/13 בו נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"....

1. בענין הנכות הנפשית – הועדה תתייחס לטענת ב"כ המערער בסעיפים 7-9 לערר שהגיש, על כך שהנכות שנקבעה, ביום 9/2/11, כנכות יציבה, כך שעם תום הזמניות בקשר לשתי דרגות נכות שנקבעו ביום 9/2/11 כדרגות נכות זמניות, היה צורך לדון רק בשאלת דרגות הנכות שנקבעו כזמניות, ולא היה צורך לדון מחדש בענין הנפשי. כן תתייחס הועדה לכך שהמערער לא הוזהר על ידי הרופא המוסמך שדן בעניינו ביום 12/12/11, שבדעתו להפחית את דרגת הנכות הנפשית שנקבעה טרם לכן כדרגת נכות יציבה.

2. ...."

(יצויין כי פסק דינו הנ"ל של כב' השופט ארמון כלל הנחיות נוספות לוועדה, אך משהערעור מתייחס אך ורק לקביעת הוועדה בתחום הנפשי, לא מצאתי מקום לצטטן).

6. בהתאם לפסק דינו הנ"ל של השופט ארמון, שבה הוועדה והתכנסה ביום 7/3/13, והחליטה לדחות את הערר תוך השארת הנכות הנפשית על כנה, היינו 20% יציבה.

בהתייחסה לתחום הנפשי, קבעה הוועדה בהחלטתה הנ"ל, בין היתר, כדלקמן:

".... לאור הנתונים אלו ממצאי הבדיקה והעובדה שבועדה הקודמת לא לא הופחתה נכותו נפשית ועל כן גם לא היה צורך להודיעו מראש. הועדה דוחה את הערר."

7. כנגד החלטת הוועדה מיום 7/3/13 המערער הגיש את ערעורו בל 1379-04-14 אשר נדון בפניי, ובו ניתן פסה"ד מיום 10/9/13, כאמור בסעיף 1 לעיל.

8. החלטת הועדה מושא הערעור:

כאמור, הוועדה התכנסה מכוחו של פסה"ד ביום 7/11/13 וביום 16/1/14 . בישיבה מיום 7/11/13 הופיע המערער בליווי בא כוחו ואלו הטענות אשר נרשמו מטעמם בפני הוועדה:

"לאחר שהובהר לבא כוח המערער כי בתיק מצוי פרוטוקול מועדה מדרג ראשון מיום 5/12/11 שבו נקבעה נכות נפשית בשיעור 20% שהיא בניגוד לקביעת הועדה מיום 9/2/11 אף היא ועדה מדרג ראשון שבה נקבעה נכות בשיעור 50%, הרי טענתו של המערער ובא כוחו החדש עו"ד אלי מלול כי לועדה המחוזית מ- 12/11 לא היתה סמכות לדון בנכות שנקבעה כבר כצמיתה ואם סברה הועדה כי יש להפחית מדרגת הנכות הרי שהיתה חייבת במתן אזהרה בתקנה 30 לדברי בא כוחו אין צורך כעת בבדיקה פסיכיאטרית."

בפרק "ממצאי הבדיקה הנוכחית וסיכום כללי" רשמה הוועדה כדלקמן:

"הועדה עיינה בפסק הדין הרשום מעלה:

לאור העובדה שבא כוחו של התובע אינו רואה צורך בבדיקה פסיכיאטרית היום – ולאור הנתונים המציג בפני הועדה כי לא היה מצוי ברשותו פרוטוקול מדרג ראשון מתאריך 5/12/11 אשר בו נקבעה הורדת אחוזי הנכות הנפשית ל- 20% ולא על ידי הועדה החתומה מטה, לכן הועדה בישיבותיה הקודמות שלא הורידה את אחוזי הנכות לא מצאה לנכון להודיע על הורדה אלא החליטה להותיר הנכות הקיימת בעינה.

אי לכך הועדה לא דנה היום בתיק כפי שגם ביקש בא כוח המערער. יש להעביר את התיק להתייעצות משפטית על מנת שכל המסמכים שבו יועמדו בפני המשפטנים משני הצדדים (דבר שלא היה ברשותם קודם לכן)."

הוועדה שבה והתכנסה ביום 16/1/14 בהעדר המערער, לאחר שבפניה הונחו התייחסותם של ב"כ הצדדים (צורפו לסיכומי המשיב מיום 29/5/14).

בפרק "ממצאי הבדיקה הנוכחית וסיכום כללי" רשמה הוועדה כדלקמן:

"המשך דיון מועדה לעררים מיום 7/11/13 הועדה עיינה במכתבים מיום 1/12/13 של עו"ד מלול המייצג את התובע, ועו"ד חיר שייצג את המוסד לביטוח לאומי בתיק זה.

אין מניעה מלדון מחדש בסעיפי ליקוי יציבים וזאת ממועד תום הזמניות של אחד מסעיפי הליקוי.

הואיל והנכות הנוירולוגית הייתה זמנית, בתום הזמניות דנו גם במצב העדכני הפסיכיאטרי, באמצעות חוו"ד מיום 21/11/11, לפיה חל שיפור המתבטא בהפחתת הנכות הפסיכיאטרית מ- 50% ל- 20% .

ו.ר.ע. מיום 26/7/12 לא הפחיתה את אחוזי נכות רפואית פסיכיאטרית ולכן לא היה צורך לעצור דיון כמקובל כאשר יש להודיע על כוונת הפחתה של אחוזי נכות רפואית.

בדיון ו.ר.ע. מיום 7/3/13 ניתן הסבר בדבר אי הצורך בעצירת הדיון למרות השינוי באחוזי הנכות הפסיכיאטרית בדרג ראשון.

בדיון ו.ר.ע. מיום 7/11/13, העו"ד שמייצג את התובע הצהיר כי "אינו רואה צורך בבדיקה פסיכיאטרית ביום" ולכן סיכום הדיון בתיק התבצע היום ללא זימון התובע ובא כוחו.

לאור כל האמור לעיל סעיפי הליקוי שנקבעו בפרוטוקול מיום 7/3/13 עומדים על כנם."

9. להלן עיקר טענות ב"כ המערער:

א. הוועדה לא מילאה אחר הוראותיו הספציפיות של בית הדין בפסק דינו מיום 10/9/13 ובפסק דינו מיום 29/1/13.

ב. היה על הוועדה לרפא את הטעות של הוועדה מדרג ראשון אשר הפחיתה את אחוזי הנכות של המערער בתחום הנפשי מבלי לנמק את החלטתה ומבלי להזהירו.

ג. היה על הועדה להזהיר את המערער בטרם החליטה להוריד לו את אחוזי נכותו הנפשית.

ד. הוועדה לא הפעילה את תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

10. להלן עיקר טענות ב"כ המשיב:

א. הוועדה קבעה, בין היתר, כי לוועדה שדנה בעניינו של המערער בתום נכויות זמניות יש סמכות לדון גם בנכויות יציבות.

ב. הוועדה נמקה כי לא היא אשר החליטה על הורדת אחוזי הנכות הנפשית, ומכאן אין עליה חובה להזהירו. חובת האזהרה חלה על הוועדה כשהוועדה בעצמה מודיעה על כוונה להוריד אחוזי נכות, ואילו במקרה דנן הרופא המוסמך הוא זה אשר החליט על הורדת אחוזי הנכות הנפשית וכנגד החלטה זו הוגש ערר מטעם המערער.

ג. הוועדה דנה בעררו של המערער, בין היתר בתחום הנפשי, ומצאה כי אין מקום לקבלת הערר הואיל ומצבו העדכני מתאים ל- 20% נכות.

ד. המערער סרב להיבדק שוב על ידי הוועדה ולכן היא הותירה את אחוזי הנכות שנקבעו בישיבתה מיום 7/3/13 על כנם.

ה. המשיב מפנה להלכה הפסוקה בעב"ל 407/05 שמואל דנה – המל"ל (מיום 27/2/06, פורסם בנבו), לפיה אין מניעה כי וועדה מדרג ראשון או וועדה לעררים תשנה את החלטתה הקודמת בעניין נכות מסויימת זמנית היתה או יציבה, וזאת בטרם נתנה החלטתה הסופית.

11. דיון ומסקנות

בעב"ל 53609/12/10 זכריה עודה – המל"ל (מיום 17.2.2014, פורסם בנבו) נפסק:

"בהתאם לפסיקה, כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים לדיון מחודש בעקבות פסק דין ובפסק הדין נקבעו הוראות, על הוועדה להתייחס לאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. משכך, ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה, במקרה כזה, מוגבלת לבחינת השאלה - האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין [דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 אבנר עורקבי - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו], 8.1.2008]".

אי לכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון אם הועדה פעלה בהתאם להוראות פסה"ד אשר הורה לוועדה לשוב ולפעול בהתאם להוראות סעיף 1 לפסק דינו של כב' השופט ארמון מיום 29/1/13 בבל 51656-09-12, וזאת לאחר שב"כ המערער, עו"ד מלול, יקבל הזדמנות להניח את דעתה של הוועדה ולהסביר בפניה מהם הנושאים בהם נפלה טעות ואליהם יש להידרש.

שילוב של הוראות שני פסקי הדין הנ"ל מעלה כי היה על הוועדה לפעול כדלקמן:

א. להתייחס לטענת המערער לפיה בתום הנכויות הזמניות שנקבעו ביום 9/2/11, היה צורך לדון אך ורק בנכויות הזמניות ולא היה צורך לדון מחדש בעניין הנפשי הואיל וכבר נקבעה לגביו נכות יציבה.

ב. להתייחס לטענת המערער לפיה המערער לא הוזהר על ידי הרופא המוסמך שדן בעניינו ביום 12/12/11, שבדעתו להפחית את אחוזי הנכות הנפשית שנקבעה טרם לכן כדרגת נכות יציבה.

ג. על הוועדה לקבוע דיון בנוכחות ב"כ המערער עו"ד מלול ותיתן לו הזדמנות להסביר ולשכנע מהם הנושאים בהם נפלה טעות ואליהם יש להידרש.

עיון בפרוטוקולי הוועדה מיום 7/11/13 ומיום 16/4/14, מעלה כי הוועדה קיימה את הוראות שני פסקי הדין הנ"ל, כפי שיפורט להלן.

בכל הנוגע לסמכות הרופא המוסמך לדון בנכות אשר נקבעה בהחלטה קודמת שלו כיציבה נפסק כדלקמן:

" אין מניעה, כי וועדה מדרג ראשון או וועדה לעררים תקיים מספר ישיבות בטרם תחליט בדבר דרגת הנכות. העובדה כי באחת מישיבותיה הקודמות, בטרם נתנה החלטתה הסופית, היא סברה, כי מגיעה דרגת נכות מסוימת זמנית או יציבה בגין פגימה מסוימת, עדיין אינה מונעת בעדה בבואה להחליט באשר לדרגת הנכות, לשנות מהחלטתה בישיבה קודמת ולקבוע דרגת נכות אחרת."

ר' בעב"ל 407/05 שמואל דנה – המל"ל (מיום 27/2/06, פורסם בנבו בעמ' 3).

בפרוטוקול הישיבה מיום 16/1/14, הוועדה התייחסה לשאלת סמכותו של הרופא המוסמך לדון בליקוי אשר לגביו נקבעה בעבר דרגת נכות יציבה וציינה מפורשות כי אין מניעה שהרופא המוסמך ידון מחדש בסעיפי ליקוי יציבים וזאת בתום הזמניות של אחד מסעיפי הליקויים האחרים אשר נקבעו למערער בהחלטה קודמת, הסבר אשר מתיישב היטב עם ההלכה הפסוקה כפי שהובאה לעיל.

יצויין כי קביעת דרגת הנכות הנפשית התבססה על חוות דעת מומחה פסיכיאטר עדכנית אשר קבעה את נכותו הנפשית של המערער החל מיום 1/1/12 ואילך.

באשר לטענת המערער בדבר חובת הוועדה להזהירו, הרי גם לכך נמצאת התייחסות ממצה ומקיפה בפרוטוקולי הוועדה, עת ציינה הוועדה באופן ברור וחד משמעי כי לא היתה כל החלטה מטעמה להפחית את אחוזי הנכות של המערער, ומכאן לא חלה עליה, בהתאם להלכה הפסוקה, חובת האזהרה.

יצויין כי חובת האזהרה חלה על וועדה רפואית לעררים לאור סמכותה הרחבה כפי שנקבעה בתקנה 30 לתקנות, אשר בין היתר מסמיכה את הוועדה להרע את מצבו של מבוטח ולהפחית את אחוזי הנכות אשר נקבעו לו. חובה זו לא חלה על רופא מוסמך אשר למערער זכות קנויה לערער על החלטתו.

לענייננו, המערער הגיש ערר על החלטת הרופא המוסמך לקבל את חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר ולהפחית את אחוזי הנכות ל- 20%, ועררו בעניין זה נדחה לגופו.

אין למערער טענה כלשהי כנגד החלטת הוועדה בעניין זה מלבד טענת חוסר הסמכות ואי מתן הודעה/אזהרה כאמור לעיל, טענות אשר דינן להידחות לאור המפורט לעיל.

באשר להוראות בית הדין בדבר קביעת דיון אליו יוזמן ב"כ המערער עו"ד מלול, הרי עו"ד מלול הופיע בפני הוועדה בישיבתה מיום 7/11/14 וכפי שעולה מהפרוטוקול טענותיו נרשמו במלואן אחרי שהוסבר לו על ידי הוועדה מהו המצב מבחינה עובדתית הואיל והוא לא ייצג את המערער בשלב הראשון. למעלה מכך, בישיבתה מיום 16/1/14 עמדה בפני הוועדה התייחסות נוספת ומפורטת של עו"ד מלול לעניינו של המערער, כפי שעולה ממכתבו מיום 1.12.13 אשר הונח בפני הוועדה בטרם סיכמה את דיוניה ביום 16/1/14, כך שגם לעניין זה הוועדה קיימה את הוראת פסה"ד לפיה עליה לתת לעו"ד מלול הזדמנות בה יעלה את כל טענותיו.

לאור המפורט לעיל, הוועדה קיימה את הוראות פסה"ד וכן את הוראות סעיף 1 לפסק דינו של השופט ארמון מיום 29/1/13, כך שלא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

הואיל ומדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ככל ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ד, (03 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.