1. התביעה שלפניי עניינה פיצוי התובע בגין עיכוב בקבלת זיכוי מהנתבעת.

2. ביום 18.8.13, כך עפ"י כתב התביעה, ביצע התובע הזמנה של 12 מסננים מסוג Maxtra באמצעות המוקד הטלפוני של הנתבעת. לתובע תואם משלוח ליום 20.8.13 וכרטיס האשראי שלו חויב בגין ההזמנה בסך של 340 ₪. ביום המיועד בישר לו השליח כי ההזמנה אינה בידו. לאחר שלא התקבלה התמורה החל התובע לפנות לנתבעת לצורך השבת כספו. התובע טען כי פנה אל הנתבעת ביום 22.8.13 באמצעות הפקס וביקש לבטל את העסקה ולאחר שפנייתו לא נענתה שלח לנתבעת ביום 22.10.13 פקס נוסף כתזכורת. באותו החודש פנה התובע לנציגות החברה בגרמניה, ונאמר לו כי פנייתו טופלה זה מכבר ביום 19.9.13. התובע אף הגיש תלונה למועצה לצרכנות, אשר ביום 10.12.13 שלחה מכתב לנתבעת אך גם פניה זו לא קיבלה מענה. בהמשך, נשלחו לנתבעת שתי תזכורות נוספות, בימים 1.1.14 וביום 23.1.14. לפנייה האחרונה השיבה הנתבעת כי בכוונתה להשיב לתובע את כספו. לטענת התובע, רק ביום 29.1.14 זיכתה אותו הנתבעת וכספו הושב לו. התובע טען כי מברור שערך אל מול חברת האשראי עלה כי באותו היום בוצע הזיכוי על ידי הנתבעת ולא קודם לכן כנטען ע"י הנתבעת.

3. הנתבעת הודתה בכתב ההגנה כי אכן בוצעה בחודש אוגוסט 2013 הזמנה ע"י התובע של 12 פילטרים מסוג סודהסטרים, אך בעקבות תקלה מול חברת השליחים, החבילה של התובע לא הגיעה לידי השליח. הנתבעת טענה כי לא היה ידוע לה על התקלה מאחר ומערכת המידע לא התריעה על תקלה בשליחות והנתבעת למדה למעשה על התקלה רק לאחר פניית התובע לצורך קבלת זיכוי. הנתבעת מציינת כי פניות התובע המצורפות לכתב התביעה כלל לא הגיעו לידיעתה. הנתבעת טענה עוד שבמערכת נרשם בשגגה כי התובע קיבל זיכוי בגין כספו ביום 19.9.13 ועל כן כשפנה התובע, נענה ע"י המוקדנית כי הזיכוי כבר בוצע. הנתבעת טענה כי עוד כי בחודש דצמבר 2013 ביצעה בדיקה עצמאית מול המועצה לצרכנות ביחס לתלונות פתוחות וכך נודע לנתבעת כי התובע פנה מספר פעמים למועצה לצרכנות. לאור כך ביצעה בדיקה והתגלה לה כי עקב תקלה נרשם בטעות במערכת המידע כי הלקוח זוכה על אף שבפועל התובע לא זוכה. מיד לאחר גילוי התקלה, ביצעה הנתבעת זיכוי באמצעות כרטיס האשראי של התובע ופעלה ליצירת קשר עם התובע על מנת שתוכל לעדכנו ולהתנצל בפניו, אך ללא הצלחה. הנתבעת ציינה כי עפ"י כרטיס הלקוח העברת הזיכוי לחברת האשראי בוצעה בחודש נובמבר 2013. הנתבעת שבה והדגישה כי מיום קבלת כתב התביעה ועוד קודם לכן מנסה היא ליצור קשר עם התובע להציע לו הצעות פשרה לשביעות רצונו אך התובע ממאן לענות לשיחותיה ולהודעותיה.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ואבאר.

ראשית כל, חשוב לציין כי תביעה זו אינה עוסקת בשאלה האם היה על הנתבעת לזכות התובע אם לאו. הנתבעת הודתה כי היה מקום לזכות את התובע אך טענה כי בשל תקלה, המערכת סימנה לנתבעת כי הזיכוי בוצע, כאשר בפועל, הזיכוי לא התקבל אצל התובע.

אין מחלוקת, כי המוצר היה אמור להתקבל ב 8/13 וכי הזיכוי התקבל בפועל ב 29/1/14.

בנוסף, אין חולק, שכרטיס האשראי של התובע זוכה בסך 340 ₪ בטרם הגשת התביעה.

על כן, עסקינן בתביעת התובע לפיצוי ועוגמת נפש בגין השיהוי בביצוע הזיכוי, ותו לא.

התובע עתר בתביעתו לקבלת פיצוי בסך של 3,000 ₪.

לשאלת בית המשפט ביחס לגובה סכום התביעה ענה התובע שהסכום מייצג את הטרחה, הזמן והמשאבים הרבים שהשקיע בעניין זה ועוגמת הנפש שנגרמה לו בגין כך. בנוסף, החישוב בוצע בהתבסס על הפיצוי הקבוע בס' 18א(ד)(1) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). כמו כן, טען התובע כי במתן פיצוי בשיעור זה יהיה בכדי להרתיע את הנתבעת וחברות נוספות המנצלות את פערי הכוחות ביניהן לבין הצרכנים, מתעלמות מהפניות אליהן ומנסות להכניס יד לכיס הצרכן ולקחת ממנו כספים שלא כדין.

ואכן צודק התובע שכספיו לא הושבו לו מידית, אלא רק בחלוף מספר חודשים. בנוסף, התרשמתי שאכן התובע השקיע מאמצים בניסיון לפנות לנתבעת ולקבל את כספו בחזרה.

ברם, לא בגין כל עיכוב בהשבת כספים יש להשית על ספק השירות פיצוי כספי משמעותי.

שכן, כל מקרה לנסיבותיו. בענייננו, לא התרשמתי שהנתבעת סירבה להשיב לתובע את כספו מנימוקים פסולים או בתקווה כי תוכל להתעשר על חשבונו. העיכוב בביצוע הזיכוי נבע מתקלה במערכת המחשוב ולאחר שהדבר הובא לידיעתה פעלה הנתבעת להשיב לתובע את כספו כאשר לטענתה חל עיכוב נוסף בהעברת הכספים הנובע מחברת האשראי.

כמו כן שוכנעתי, כי לאחר גילוי התקלה ואף לאחר הגשת תביעה זו, פעלה הנתבעת במרץ ליצירת קשר עם התובע, בניסיון להתנצל בפניו ולפצותו על השהוי האמור. אך, התובע מיאן לענות לפניותיה. אף, בדיון אשר נערך בפני, הצהירה נציגת הנתבעת שבאופן אישי ניסתה ליצור קשר עם התובע מעל ל – 30 פעם בדרכים שונות, אך לא קיבלה כל מענה. כאשר נשאל על כך, השיב התובע כי איבד את אמונו בנתבעת ועל כן סרב להגיב לפניותיה.

כידוע, לא כל איחור מזכה את הנפגע בפיצוי בסך אלפי שקלים ולא כל מקרה הינו "למען יראו ויראו". לעיתים מתרחשות תקלות ואין המדובר בניסיון פסול להתעשר על גבו של הלקוח. כמו כן, לא כל טרחה הינה ברת פיצוי ולא כל חוסר שביעות רצון הינו עוגמת נפש.

על נושא זה עמד בית המשפט בת"ק (י-ם) 4124-09 אושרי סרגוסטי נ' הוט – מערכות תקשורת בע"מ, 4 (פורסם בנבו, 14.4.2010):

"אין לקבל מצב שבו היד על הגשת תביעות קטנות בשל תקלות סבירות בהספקת שירותי תקשורת קלה על העט, או על מקלדת המחשב. אין לקבל מצב שבו כל אימת שמתוך טעות יש גביית יתר המתוקנת במהירות, ובייחוד בסכום נמוך, ימהרו אזרחים אל מזכירות בית המשפט לתביעות קטנות ויגישו תביעות. כך גם אין לקבל מצב שבמקום שהתקבל שירות שלא נכלל בהסכם, והופסק כדין, תוגש תביעה בשל הפסקת השירות. תביעות נועדו לאפשר השגת פיצוי על נזק – נזק ממשי שנגרם – ולא נועדו לשמש כלי להנבת רווחים במקום שלא נגרם נזק, או בשל עניינים של מה בכך. אין לקבל מצב שבו כל טרחה פעוטה הכרוכה בהזמנת טכנאי, מסבה את מה שנהוג היום לכנות "עוגמת נפש" וגוררת אחריה תביעה לפיצוי."

וכמו כן נקבע בת"ק (ראשל"צ) 487/09 זריהן שלמה נ' סלקום ישראל בע"מ, 3 (פורסם בנבו, 25.9.2009):

"לא למותר להוסיף שגם אילו הייתי מקבל את התביעה לא הייתי מצליח להסביר לעצמי מדוע אדם שחויב ב-1,200 ₪ ביתר תובע למעלה מכפליים מכך. הגיע הזמן להבין שבית המשפט לתביעות קטנות איננו מכשיר להדפסת כסף גם לתובעים שהדין איתם. העובדה שהאגרות בבית משפט לתביעות קטנות הן מגוחכות ולמיטב ידיעתי גם מסובסדות אינה צריכה להצדיק את התופעה שאני נתקל בה ברובן המכריע של התביעות המוצדקות והיא שהסכומים הנתבעים ברובן של התביעות מנופחים בעליל."

ויפים לענייננו דברי כב' השופטת גרוסמן בת.א. (ת"א) 103072/98 רותי רם און ואח' נ' סנאורה בע"מ (פורסם בנבו, 11.02.2004):

"כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם, אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדיים".

מהמקובץ עולה כי בהינתן כך שהזיכוי בסך של 340 ₪ בוצע בפועל ביום 29.1.14, בטרם הגשת התביעה, הרי שסכום התביעה מהווה דרישה לפיצוי בסכום מופרז, שאין אני יכולה להיעתר לו במלואו ועל כן דין התביעה לפיצוי ועגמת נפש להתקבל באופן חלקי בלבד.

בנקודה זו חשוב לציין, כי אף אם הנתבעת לא הייתה מנסה חדשות לבקרים ליצור קשר עם התובע, לא הייתה הצדקה לפצות את התובע בכמעט פי עשר מסכום העסקה המקורית. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, לאור כך שנחה דעתי כי הנתבעת אכן עשתה מאמצים רבים לפנות אל התובע לאחר ביצוע הזיכוי בניסיון להתנצל בפניו ולפצותו.

לפני סיום אדרש לטענת התובע לפיה יש לפסוק לו פיצוי בהתאם לסעיף 18א(ד)(1) לחוק, לאור אי הגעת השליח במועד, ואציין כי הפיצוי הקבוע בסעיף זה, שעניינו איחור הגעת טכנאי אל הלקוח, עומד על סך של 600 ₪ בלבד ואיננו מצדיק פיצוי בסך אלפי שקלים.

6. סוף דבר:

התביעה לפיצוי מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעת לשלם פיצוי לתובע בסך של 800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 18.2.14, ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לביצוע התשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ט' אלול תשע"ד, 04 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.