לפני בקשת המבקשת (הנתבעת), להעברת מקום הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל-אביב.

1. לטענת התבקשת, מקום מושבה הינו ברמת גן ומשבין הצדדים לא נכרת חוזה בכתב, לא ניתן לקיים את הדיון בתביעה במקום יצירת ההתחייבות. כמו כן טענה המבקשת, כי מקום מושבם של עדי הנתבעת, במרכז הארץ.

2. המשיבה (התובעת), מתנגדת לבקשה. לטענתה כתובת המבקשת המצוינת בניירת רשמית, בחשבוניות ועל גבי שיקים של המבקשת, הינה בים המלח. כמו כן, העניינים הנדונים בתובענה מתייחסים לעבודות שבוצעו במלון "רויאל רימונים ים המלח" ולא בתל אביב ולפיכך מסכת העובדות מקנה סמכות לבית משפט זה, נוכח הוראות תקנה 3(5) לתקנות, קרי מקום המעשה או המחדל בשלו תובעים.

בהסתמכה על רע"א 6920-94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731, טוענת המשיבה כי הסמכות נתונה לבית משפט זה נוכח החלופה שבתקנה 3(א)(3) לתקסד"א ולפיה "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" ויש לראות את המקום המיועד לביצוע תשלום חוזי כמקום מגורי הנושה/התובע, כפי הקבוע בסעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

3. בתשובתה לתגובת המשיבה, מוסיפה המבקשת וטוענת כי אין עסקינן בתביעה לתשלום חוב על פי חוזה אלא בתביעה שמרכזה טענה להפרת חוזה, מחלוקת בנוגע לתוקפן ונכונותן של חשבוניות ורק בשולי הדברים, הועלתה טענה לחוב על פי חוזה שעולה כדי 12% מכלל התביעה ולפיכך אין עסקינן בחוב על פי חוזה שמכתיב את מקום ההתדיינות. עוד גורסת המשיבה, כי מקום מושבה הינו ברמת גן, כעולה מרישומי רשם החברות ואין הגיון להותיר את התביעה בבית משפט זה, כשהיא מכוונת ישירות נגד משרדי הנהלת החברה, בהם מתבצעים הפיקוח על חוזים מסוג זה והתשלומים עבור שירותי כוח אדם.

לטענת המבקשת, העובדים והשירותים שסופקו במלון עצמו, אינם רלבנטיים לבירור התביעה והעדים הרלבנטיים הם עובדי מחלקת הנהלת חשבונות ומשאבי אנוש ולא עובדי הקבלן שעבדו במלון לפני 3 שנים.

4. המבקשת טענה כי המשיבה לא פעלה בהתאם להוראות תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולא פירטה מהן העובדות המראות כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה, אולם עיון בסעיף 4 לכתב התביעה מלמד כי המשיבה טענה שהזמנות המבקשת בוצעו באמצעות מחלקת משאבי אנוש במלון והמשיבה גייסה עובדים, בדקה התאמתם לעבודה והסיעה אותם למלון שבים המלח.

בסעיף 22 לכתב התביעה, ציינה המשיבה כי: "לבית המשפט הנכבד הסמכות לדון בתובענה לפי מהותה, סכומה ומקום עסקי הנתבעת ו/או סכם ו/או התשלום ו/או אספקת הסחורה ו/או המעשים ו/או המחדלים שבשלם תובעים" ולפיכך סברה המשיבה וציינה זאת בכתב התביעה, כי לבית המשפט סמכות מקומית לדון בתביעה, בהתבסס על החלופות המנויות בתקנה 3, למעט החלופה המנויה בתקנה 3(4).

5. תביעה זו עניינה במתן שירותי כוח אדם והסעות, אשר סופקו למבקשת בבית המלון רימונים בים המלח, על ידי המשיבה ואשר לטענת המשיבה נותרה המבקשת חייבת בגין שירותים אלו, סך של 72,624 ₪.

עילת התביעה כנגד המבקשת נסמכת על טענות בדבר יתרת כספים שלא שולמה, חיוב שלא כדין בכרטסת המשיבה בגין שירותי אירוח לצדדים שלישיים, מבלי הסכמת המשיבה וחשבונות אשר אושרו וטרם שלומה תמורתן למשיבה.

6. המסגרת הנורמטיבית בעניין הסמכות המקומית, קבועה בתקנה 3 לתקנות ולפיה:

(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.

(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים".

7. המבקשת לא ביססה טענתה בדבר קיומה של סמכות מקומית רק על מקום משובה של הנתבעת ודי לה אם תצביע על קיום חלופה אחת מבין החלופות הנמנות בתקנה, כדי לעמוד בדרישת התקנה.

שוכנעתי כי המשיבה הצביעה, לכאורה, על "מקום יצירת ההתחייבות" – כלשון תקנה 3 (א) (2) ועל "המקום שנועד או היה מכוון, לקיום ההתחייבות" – כלשון תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 - באופן המקנה לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה.

8. ברע"א 6920/94 יאיר לוי נגד צבי פולג ואח', פ"ד מט(2) 731, נדרש בית המשפט העליון לסוגית הסמכות המקומית בתביעות כספיות וקבע, בין היתר, כי יש להתאים את הפרשנות של תקנה 3(א)(3) לדין המהותי:

"הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי...".

על בסיס פרשנות זו נקבע כי מקום בו התחייבות הנתבע הינה תשלום כספים לידי התובע, אזי תשלום זה יעשה במקום עסקו או מגוריו של הנושה- התובע, באם לא נקבע אחרת בהסכם, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 44 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

9. מעיון בנטען בכתב התביעה עולה, כי הזמנות העבודה נעשו באמצעות מנהלת ו/או נציגת מחלקת משאבי אנוש במלון שבים המלח. אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נערך חוזה בכתב לעניין מקום ביצוע התשלום עבור השירותים ועל פי כתב התביעה, סופקו למבקשת על ידי המשיבה, שירותי כוח האדם וההסעות , למלון שמקום מושבו בים המלח.

בהעדר הסכמה לעניין מקום ביצוע התשלום עבור השירותים שעל פי הנטען בוצעו, היה על המבקשת לשלם את התמורה במקום עסקיה של המשיבה.

די בכך כדי להקנות לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה (ראו: בר"ע (י-ם) 613/08ארד נ' עיריית מודיעין ( פורסם במאגרים משפטיים )).

לאור כל האמור לעיל , אני קובעת כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה ועל כן דין הבקשה להידחות, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט אדר ב תשע"ד, 31 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.