מבוא:

1. לפניי תביעת שיבוב, על סך 48,389 ₪, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מהיר, בגין נזקים שנגרמו לרכב המבוטח, מעלם ישי חי, מסוג פולקסווגן גולף מ.ר. 13-246-71 אצל התובעת בפוליסת ביטוח לרכב מס' 12/019/021/1126535 (להלן: "הרכב המבוטח"), בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 10.8.13 בכביש ירושלים-תל אביב בסמוך למחלף 'שער הגיא' בכביש ההשתלבות שבין תחנת הדלק לכביש מס' 1.

נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

2. הסכום הנתבע בכתב התביעה הינו הסכום אותו שילמה התובעת למבוטחה בהתאם לפוליסת הביטוח, לאחר ניכוי סכומים בהתאם לתנאי הפוליסה וקיזוז ערך שרידים. לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי רכב, חשבוניות תיקון והוראות תשלום כדבעי.

3. הצדדים נחלקו ביניהם הן בשאלת האחריות לתאונה, והן בשאלת הנזקים שנגרמו לרכב המבוטח. אקדים ואציין כבר עתה, כי לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר בחינת ראיותיהם ושמיעת העדים מטעם הצדדים בפניי מצאתי, כי דין התביעה להתקבל במלואה.

גרסת התובעת בקצירת האומר:

4. כנטען בכתב התביעה, עת נסע רכב המבוטח ישר בנתיב נסיעתו כדין, רכב הנתבעים מסוג טויוטה מ.ר. 53-417-09 (להלן: "רכב הנתבעים") החל בנסיעה לאחור בחוסר זהירות, לא שם ליבו למתרחש בכביש, ופגע ברכב המבוטח בעוצמה וגרם ברשלנותו לקרות התאונה (להלן: "התאונה").

5. בנוסף נטען, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב המבוטח נזקים שהוערכו בחוות דעת שמאי מטעם התובעת ואשר צורפה לכתב התביעה, בעקבותיהם, נאלצה למכור את שרידי הרכב ולשפות המבוטח בהתאם להוראות התשלום שצורפו כנספח "ג" לכתב התביעה.

גרסת הנתבעים בקצירת האומר:

6. הנתבעים הכחישו מנגד את אחריותם לקרות התאונה, וטענו, כי האחריות רובצת לפתחו של נהג הרכב המבוטח. כאשר לטענת הנתבעים, נהג הרכב המבוטח יכול היה בקלות למנוע את התרחשות התאונה או להקטין את הנזקים הנטענים. כמו כן, נטען, כי הנתבע 1 הינו הבעלים והנהג ברכב הנתבעים ואילו הנתבעת 2 אינה בעלי הרכב זאת חרף העובדה, כי הינה רשומה במשרד הרישוי כבעלת הרכב.

בכתב ההגנה לא פורטו נסיבות התאונה, אלא, כל שנטען הוא, כי הנתבע 1 הציע למבוטח התובעת לתקן את הרכב על חשבונו ואולם נהג הרכב המבוטח העדיף, לטענתם, להגדיל את הנזקים בצורה ניכרת.

ראיות הצדדים:

7. הצדדים הגישו ראיותיהם באמצעות תצהירי עדות ראשית וביום 3/5/15 התקיים דיון שמיעת ראיות בו העידו עדי הצדדים בפניי כפי שיפורט להלן:

ראיות התביעה:

7.1 נהג הרכב המבוטח, מר מועלם ישי, נחקר בפניי. העד נשאל אודות תאונה קודמת בה היה מעורב הרכב המבוטח. לדבריו, היה מעורב בתאונה קודמת מיום 19.6.13 במסגרתה, אירעה פגיעה באותו מוקד נזק שנגרם אף בתאונה נשוא תיק זה ואולם, ככל הזכור לו הייתה זו תאונה קלה. עדותו בעניין זה נתמכת אף בחוות דעת השמאי שנערכה ביום 9.7.13 בגין התאונה הקודמת. לעומת זאת, ציין, כי התאונה השנייה, נשוא תיק זה, הייתה תאונה קשה. העד אישר עוד, כי לאחר התאונה העביר את הרכב לטיפולה של חברת הביטוח, התובעת. עוד ציין, כי ככל הזכור לו, בגין התאונה הראשונה הרכב תוקן במוסך הראשי של צ'מפיון מוטורס בירושלים ואילו בתאונה השנייה, הרכב הועבר לתיקון במוסך מחוץ לירושלים. באשר לנסיבות קרות התאונה העיד, כי יצא מתחנת הדלק לכיוון כביש 1 במהירות של כ-60 קמ"ש, רכב שנסע לפניו פנה ימינה ורכב הנתבעים שנסע לפניו נסע לאחור ופגע ברכבו. לדבריו, ניסה להימנע מתאונה ועל כן, סטה באופן חד לימין ואולם, רכב הנתבעים נסע לאחור במהירות באופן שלא הצליח לעשות כן.

7.2 בנוסף העיד, מר שי פייר, ראש מדור תביעות שיבוב מטעם התובעת. לדבריו, ההחלטה האם להשבית רכב והעברתו למכירה או לחילופין לתיקונו, נתונה באופן מוחלט לשיקול דעתו המקצועי של שמאי הרכב. חוות הדעת של השמאים החיצוניים נתונים לבדיקה ובחינת שמאי בקר מטעם התובעת. לשאלה מדוע זה לא אפשרו לנתבע לרכוש את הרכב, השיב, כי הדבר נתון לשיקול דעתה ומדיניותה של חברת הביטוח ונוכח החוקים והתקנות האוסרות תיקון רכבים במצב של 'אובדן להלכה' על ידי חלקים גנובים וכו'. משכך, כל הרכבים הנ"ל עוברים לחברה מסודרת בשם חברת "המאגר" העוסקת בשיקומם. מאותו שלב, חברת הביטוח אינה בתמונה.

7.3 מר בני תמר, שמאי הרכב שבדק את הרכב מטעם משרד יובל עופר נחקר בפניי על חוות הדעת שערך. בחקירתו הנגדית, העד אישר, כי ערך את חוות הדעת אף בעניין התאונה הקודמת. אולם, הפטיר, כי בגין התאונה הקודמת לא נגרמה ירידת ערך והמבוטח אף לא פוצה בגין ירידת ערך. כמו כן, השיב, כי המשבצת העוסקת בתאונות קודמות הינה רלוונטית רק כאשר נגרמת ירידת ערך כתוצאה מהן שאם לא כן, אין כל רבותא לקיומה של תאונה קודמת. כמו כן, השיב, כי אין רלוונטיות לאופן קרות התאונה וכי תפקידו לאמוד את הנזקים שנגרמו בעקבותיה בלבד. באשר לאישור החלקים כמקוריים או משומשים העיד השמאי, כי ככלל, ברכב שהינו חדש (עד שנתיים על הכביש) יש להחליף חלקים מקוריים או חלופיים בלבד אך לא משומשים. כאשר הוצגו לשמאי תמונות תיקון הרכב, ציין, כי התמונות לא צולמו על ידו, אלא, ככל הנראה בשלב מאוחר יותר בעת תיקונו בחברת "המאגר". העד אישר, כי עולה מהתמונות שהוצגו, כי הדלת האחורית ימנית תוקנה, לכאורה, זאת תחת החלפתה והעלה סברה, כי יתכן שהחליפו דלת משומשת שנפגעה באותו מקום. העד אישר, כי אפשרות זו אינה סבירה. כמו כן, העד אישר, כי הרכב מלכתחילה, לא הושבת ועל כן, היה מיועד לתיקון. כאשר העד נשאל מדוע בתאונה הראשונה לא אישר להחליף פח חזית מקורי ואילו בתאונה השנייה אישר החלפת חלק מקורי, הסביר, כי בתוכנה כלל ארצית המקובלת על שמאי הרכב במדינה הידועה בשמה המסחרי "גלגלים" מצוי המידע המלא של כל חלקי החלוף הקיימים ובעת עריכת חוות דעת שמאי הרכב בודק האם קיימים חלקים משומשים או תחליפיים וככל שלא מצויים בשוק הרכבים באותה עת חלקים משומשים או תחליפיים אין מנוס מלאשר חלקים מקוריים שעלותם, מטבע הדברים, גבוהה יותר.

7.4 כמו כן, הוצג על ידי התובעת כתב אישום שהוגש נגד הנתבע 1 במסגרת תיק ת.ד. מס' 8882-07-14 המתנהל בבית משפט לתעבורה בירושלים. במסגרתו מואשם הנתבע 1 בנהיגה בקלות ראש, בסיכון עוברי דרך בנסיעה אחורנית והתנהגות הגורמת לנזק בניגוד להוראות סעיפים 62 (2) לפקודת התעבורה וסעיפים 45 (1) ו- 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה. עם זאת, בטרם הכרעה בהליך הפלילי, לא ניתן לקבל הראייה הנ"ל כראייה בתיק, זאת, נוכח הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

ראיות ההגנה:

7.5 הנתבע 1 העיד בפניי אודות נסיבות קרות התאונה. הנתבע 1 הודה, כי נסע לאחור בעת קרות התאונה וכי עסקינן בכביש מהיר. אך טען, כי נהג הרכב המבוטח נסע במהירות ולא האט זאת למרות שלדעתו הייתה לנהג התובעת שהות מספקת למניעת התאונה. כמו כן, הנתבע 1 אישר, כי הציע לנהג הרכב המבוטח לתקן את רכבו.

7.6 חוות דעת השמאי, עאוני זועבי, לפיה, העריך את הנזקים שנגרמו לרכב התובעת בסך כולל של 19,395 ₪. לעניין חוות הדעת הנ"ל, טען ב"כ התובעת, כי יש להוציאה מכלל ראיות הנתבעים בתיק מהטעמים, כי היה על ב"כ הנתבעים לזמן השמאי זועבי לעדות ולחקירה נגדית. חרף זאת, השמאי לא זומן כלל למתן עדות על חוות דעתו הגם שב"כ הנתבעים, ידע שעיקר המחלוקת בתיק זה נסובה סביב שאלת שיעור הנזקים. חוות דעת ותצהירי הנתבעים הוגשו כ- 3 ימים לפני מועד ישיבת ההוכחות ונוכח סד הזמנים הקצר לא הייתה שהות מספקת לבחינת חוות הדעת מן הטעם הזה, היה על ב"כ הנתבעים לזמן השמאי לחקירה. כמו כן, חוות הדעת אינה ערוכה כדין. בעניין זה הנני תמים דעים עם ב"כ התובעת שכן, אומנם, על פי תקנה 130א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התש"ד-1984, על בעל דין המבקש לחקור מומחה שהגיש חוות דעת להודיע לבית המשפט ולשאר הצדדים 30 יום לפני מועד ישיבת שמיעת הראיות או בתוך 7 ימים מקבלת חוות הדעת כי ברצונו לחקור את המומחה ואולם, במקרה דנן, אין חולק, כי חוות הדעת הוגשה רק כ-3 ימים לפני מועד ישיבת ההוכחות, זאת, בניגוד להוראות הדין והחלטת בית המשפט מיום 12.1.15 ומבלי לבקש ארכה להגשתה. בנסיבות אלה, הנני קובע כי לא ניתן לקבל את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים כראייה בתיק.

דיון והכרעה:

8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, שמעתי עדויות הצדדים ובחנתי הראיות וטענות הצדדים, מצאתי, כי יש להעדיף את גרסת התובעת לנסיבות התאונה על פני גירסת הנתבעים ולפיכך, דין התביעה להתקבל במלואה. להלן נימוקיי.

8.1 למעשה אין חולק, כי רכב הנתבעים נסע לאחור בסמוך לפני התרחשות התאונה בכביש לא עירוני בו המהירות המותרת הינה גבוהה מאוד. כמו כן, אין חולק, כי בין הרכב המבוטח לבין רכב הנתבעים נסע רכב צד ג' שעל מנת להימנע מתאונה סטה שמאלה והצליח להימנע מפגיעה ברכב הנתבעים. מצב עובדתי זה מלמד, כי לנהג רכב המבוטח לא היה שדה ראייה כלפי רכב הנתבעים, זאת, הואיל ורכב צד ג' שנסע בין שני הרכבים הסתיר את תנועת רכב הנתבעים ולא אפשר לו לצפות את הסכנה הצפוייה מנסיעת רכב לאחור בכביש מהיר. כמו כן, לא הוכח, כי נהג הרכב המבוטח נסע במהירות הגבוהה מהמהירות המותרת על פי החוק בכביש זה. בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל טענות הנתבעים לאחריותו של נהג התובעת לקרות התאונה ואף לא מצאתי להשית עליו אשם תורם כלשהו.

8.2 הנני נותן אמון מלא בעדותו של נהג התובעת אשר נתמכה בראיות חיצוניות כגון עדותו של הנתבע באופן מלא למעט שאלת מהירות נסיעת רכב התובעת שלטענת הנתבע 1 הייתה גבוהה מהמותר ואילו לטענת נהג הרכב המבוטח עמדה על כ- 60 קמ"ש. עובדה נטענת זו של הנתבעים לא נתמכה בכל ראייה ובעניין זה נמצאה כגירסה מול גירסה.

8.3 אשר לשאלת שיעור הנזקים, מצאתי לקבל חוות דעתו של השמאי כנכונה ועדותו בפניי כמהימנה. חוות דעתו לא נסתרה על ידי ראיות נגדיות ואף לא הופרכה בחקירתו הנגדית למעט אי בהירות מסויימת שנפלה בעדותו בעניין תיקון הדלת האחורית תחת החלפתה ואולם, לא מצאתי בכך כדי לשנות ממסקנות השמאי לפיהן, הרכב הוכרז כ-'אובדן להלכה' וככזה נמכר לחברת צד ג' על ידי חברת הביטוח, זאת, משלושה טעמים: הטעם האחד - טמון בכך שהצגת ראיות בדבר תיקון הרכב על ידי חברת צד ג' אין בה כדי לסתור חוות דעת השמאי שכן, מהרגע שהרכב יצא משליטת התובעת ושמאי הרכב, הדבר אינו נתון עוד לשליטתם וככל שהרכב תוקן באופן שונה או אחר מקביעות השמאי בחוות דעתו משיקולים השמורים לצד השלישי, אין בכך, כשלעצמו, משום הפרכת מסקנותיו. הטעם השני- אף לו שיעור הנזקים עמד על כ-47% בלבד, הרי שהדבר נתון לשיקול דעתו של השמאי אשר העיד, כי אף בהיקף נזק זה ניתן להכריז על הרכב כ-'אובדן גמור להלכה' זאת בשים לב לשיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון מעבר לנזקים הישירים כגון, נושאי בטיחות הרכב וירידת ערך מסחרית. נוכח האמור, סבורני, כי משלא נסתרה חוות דעת השמאי ובהיעדר ראיה נגדית, לא הוכח, כי שיקול דעתו בעניין זה נמצא מוטעה ומשכך יש לקבלה. הטעם השלישי – הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, כי אי הכרזה על הרכב כ-'אובדן גמור להלכה' הייתה מקטינה את הנזקים בשים לב, להיקף הנזקים ולעובדה כי במקרה של תיקון עצמי היה על התובעת אף לפצות את מבוטחה ברכיב של 'ירידת ערך'.

8.4 אשר לטענת הנתבעים להחלפת חלקים מקוריים או חליפיים יקרים תחת חלקים משומשים, ככל שסברו הנתבעים כי ניתן היה לעשות כן, הרי שהיה עליהם להמציא ראיות כי במועד עריכת חוות הדעת נמצאו חלפים זולים יותר כגון חלפים משומשים.

8.5 לעניין טענת היעדר היריבות כלפי הנתבעת 2 בשל העובדה, כי היא אינה בעלת הרכב, נדמה כי טענה זו נזנחה על ידי הנתבעים בעת הגשת תצהיריהם ומכל מקום לא הוכחה כדבעי. אומנם נכון הוא, כי רישום הבעלות במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואולם, בהיעדר ראיות אחרות המלמדות אחרת יש לקבל הרישום כחזקה ראייתית בשאלת הבעלות. לבד מטענה זו לא הועלו טענות נוספות על ידי הנתבעים בעניין היעדר חבותה של הנתבעת 2 ולא נסתרה הטענה, כי הנתבעת 2 הינה מתירת השימוש בו.

9. בנסיבות שתוארו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי מלוא האחריות רובצת לפתחו של הנתבע 1. עצירה בצד כביש מהיר הינה אסורה ומסוכנת בהתאם לסעיף 69 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. " א- הנוהג רכב בדרך שאינה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או איזורית ע"י תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו , לא יעמידנו , לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך , בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה ". האיסור בתקנה זו הינו מוחלט, למעט המקרים המנויים בתקנה 69 ב' . תקנה זו מתירה להעמיד רכב בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית, רק כאשר הרכב יצא מכלל פעולה ולא לכל מטרה אחרת ומקל וחומר, בנסיבות בהן רכב הנתבעים נסע לאחור. על פי הוראת סעיף 45 לתקנות התעבורה, נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –(1)  סיכון או פגיעה; (2)  הטרדה או הפרעה.

10. בנסיבות אלה, סבורני, כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח אחריות הנתבעים לקרות התאונה וכן הוכיחה את שיעור הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה.

11. סוף דבר- דין התביעה להתקבל במלואה. הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 48,389 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות שכר בטלת העדים, אגרת בית משפט ובנוסף, יישאו בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.