כללי

1. זהו ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת הבכירה יפעת אונגר ביטון מיום 7.1.14 עת דחתה את תביעת המערערת (להלן: "פסק הדין").

רקע

2. המערערת הינה חברה המתמחה בייצור ואספקה של מדבקות.
המשיבה הייתה לקוחה של המערערת במשך מספר שנים. באותן השנים הזמינה המשיבה הדפסת מדבקות מהמערערת והמערערת סיפקה לה את המדבקות בהתאם להזמנות בכתב.

3. בכתב התביעה שהגישה המערערת כנגד המשיבה היא טענה כי המשיבה חייבת לה סך כולל של 37,583 ₪ (בגין 15 חשבוניות שלא נפרעו בסך של 14,569 ₪ בתוספת חיוב בגין זיכוי כפול בו זוכתה המשיבה בטעות בסך של 23,014 ₪) .

4. עיקר טענותיה של המשיבה, בהתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א'1(ד') לחוק ההוצאה לפועל , תשכ"ז – 1967, נסבו סביב הטענה - כי המערערת לא החזירה למשיבה סכינים וגלופות שנמסרו לה לצורך ייצור המדבקות שהוזמנו.

עוד טענה המשיבה, כי היא פנתה למערערת אין ספור פעמים על מנת לערוך התחשבנות, שכן החשבוניות בגינן נדרשה המערערת לשלם למשיבה: "אינן חתומות, על כן אין כל ראיה כי הפרטים המופיעים בהם אכן סופקו לנתבעת או מי מנציגיה" (סעיף 23 לבקשה).

5. בנוסף טענה המשיבה בבקשתה, כי ככל שיוצגו בפניה חשבוניות חתומות "המעידים על קבלת הסחורה, ואשר המשיבה לא שילמה בגינן, תסכים לשלם למערערת עבורן בקיזוז שווי הסכינים והגלופות..." (סעיף 25 לבקשה).

6. מהאמור לעיל עולה, כי המשיבה בתחילה, במפורש או במשתמע, הכחישה את קבלת הטובין, אולם, כפי שקבעה כב' הרשמת בפסק הדין "משהוצגו לה העתקי החשבוניות שנחתמו על ידי מי מטעמה, חזרה בה מטענתה זו" (סעיף 2 לפסק הדין).

7. בית משפט קמא בחלק הראשון של פסק הדין קבע, כי טענת המשיבה הינה טענת הודאה והדחה אותה יש לטעון במפורש וכי המשיבה לא הוכיחה טענה זו והיא טענה "את טענת הפירעון בעלמא" (סעיף 6א' וב' לפסק הדין).

בית המשפט הגיע למסקנה, כי היא גירסת המשיבה הינה גיסה המשתנה שעוצמתה "הולכת ופוחתת".
עוד קבע כב' בית המשפט, כי:

"עתה משהנתבעת חזרה בה מהכחשת קבלת הטובין, לא ברור מדוע היא בוחרת לחזור בה מהסכמתה "לשלם לתובעת עבורן" כאמור בסעיף 24 לתצהיר.

הייתכן כי הנתבעת תטען היום, בניגוד לתצהיר מנהלה, שהיא מוכנה לשלם בעד חשבוניות שלא נפרעו, כי פרעה את מלוא התמורה ואף מצויה ביתרת זכות?

הייתכן כי תתגונן בטענות סותרות בדבר יתרת החוב, או שתתנער מחובתה לשלם לאחר שהוצגו בפניה ראיות על קבלת הטובין, בניגוד לעמדתה הנ"ל שבה היא מתחייבת לפרוע כל חשבונית נשוא התביעה שיתגלה כי נחתמה על ידה" (סעיף 6ג' לפסק הדין. ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.).

8. לאחר ניתוח טענות וראיות המשיבה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המשיבה לא הוכיחה בראיות מטעמה את הפירעון בפועל ולכן היה מקום לדחות את טענת הפירעון אלא שבהתאם לקביעת בית משפט קמא נסמכת המשיבה בהוכחת טענתה כי פרעה את מלוא החוב למערערת על מסמכי המערערת עצמה "וליתר דיוק כרטסת הנהלת החשבונות שהציגה התובעת(המערערת י.ש)" (סעיף 6ז' לפסק הדין).

9. בית המשפט קמא החליט ביוזמתו לבדוק את כרטסת הנהלת החשבונות שהציגה המערערת בין ראשית ינואר 2010 עד לסוף פברואר 2011 ועל סמך ניתוח כרטסת הנהלת חשבונות זו הגיע למסקנה, כי לא נותרה יתרת חוב למשיבה ולכן דחה את תביעת המערערת.

10. מכאן ערעור המערערת.

טענות המערערת

11. טעה בית משפט קמא במסקנות ובממצאים ששימשו ביסוד פסק הדין.

בית המשפט הוציא תחת ידיו פסק דין המורכב משני חלקים, המנוגדים זה לזה שלא ניתן ליישב ביניהם.
בחלק הראשון של פסק הדין קבע בית המשפט קמא, כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי המשיבה שלא הוכיחה את טענת הפירעון, בין היתר לאחר שהמשיבה הייתה מוכנה להודות כי לא שילמה תמורה בעד חלק מהחשבוניות (ראה סיפת ס' 6 ב' לפסק הדין). באשר לטענת הסכינים והגלופות, קבע בית המשפט כי המשיבה מעולם לא ביקשה אותם ולא דרשה להחזיר אותם, מה עוד שהמערערת מעולם לא התחייבה למסור אותם. עוד קבע בית המשפט, כי המערערת הוציאה קבלות כפולות בגין שני תשלומים שביצעה המשיבה וכי הטעות תוקנה בכרטסת הנהלת החשבונות.

12. בניגוד לחלק הראשון של פסק הדין, בית המשפט ערך בדיקה חשבונאית עצמאית מיוזמתו של כרטיס הנהלה החשבונות והגיע למסקנה תמוהה ושגויה לפיה הכרטסת הנ"ל היא הראיה לכך שהחשבוניות נפרעו.

טענות המשיבה

13. צדק בית המשפט בפסיקתו, כי על פי מסמכי המערערת עצמה אשר צורפו לכתב התביעה ולתצהיר גילוי המסכמים, לא הוכח כי קיימת יתרת חוב למערערת.

14. המשיבה ביצעה באופן שוטף הזמנות אצל המערערת בתנאי אשראי של שוטף+90 ימים, וזאת החל משנת 2005, משמע התשלומים היו צריכים להיות מבוצעים בתוך 90 ימים מיום האספקה, דהיינו מיום החתימה על החשבון.
לאור סיכום זה, עולה כי המשיבה פרעה את מלוא חובה למערערת, שכן החשבונית המוקדמת ביותר שצורפה לכתב התביעה הינה מיום 4.1.10. והמאוחרת ביותר הינה מיום 13.2.11 ולפיכך יש לבחון מהם התשלומים שבוצעו על ידי המשיבה החל מיום 4.4.10 ואילך, שכן תנאי התשלום היו שוטף+90 ימים, ובחינה שכזו על פי כרטסת המערערת מביאה לכלל מסקנה ששולם סכום של 172,763 ₪, משמע סכום של 69,752 ₪ שולם ביתר.

לפיכך, צדק בית המשפט כשעשה חישוב אריתמטי של החשבוניות שהוצאו החל מחודש ינואר 2010 ועד פברואר 2011 ומנגד חישב את התשלומים ששולמו בתנאי התשלום המוסכמים, וחישוב זה הוביל למסקנה כי לא נותרה יתרת חוב.

15. מהטעמים האמורים, סירבה המערערת לערוך התחשבנות עם המשיבה, שכן התחשבנות שכזו הייתה מביאה למסקנה כי המשיבה נמצאת ביתרת זכות, וזאת מבלי לקחת בחשבון את התמורה בגין הסכינים והגלופות.

16. בצדק התעלם בית המשפט מהיתרה הפתוחה בכרטסת הנהלת החשבונות של המערערת, שכן יתרה זו לא נתבעה והתביעה איננה מבוססת עליה אלא מבוססת על החשבוניות הפתוחות, וזו העילה שעמדה לדיון בפני בית משפט קמא, כפי שקבע בצדק.

17. בית המשפט לא קבע מסמרות בעניין הגלופות והסכינים, שכן לא נדרש לכך, אך לטענת המשיבה ברור מהראיות כי על המערערת היה להחזיר למשיבה את הסכינים והגלופות ולכן היא זכאית לקיזוז הסכום בסך 14,011 ₪, שזה הסכום ששילמה המשיבה לספקים אחרים מהם רכשה סכינים וגלופות.

18. בדין ובצדק דחה בית משפט קמא את תביעת המערערת, שכן הוכח כי תמורת החשבוניות שולמה במלואה.

הכרעה

19. אני סבור, כי זה בין המקרים הבודדים, בהם על בית המשפט של ערעור להתערב בפסיקה בית משפט קמא המבוססת על ממצאים עובדתיים (חשבונאיים בעניננו) .
הממצאים שהיוו את הבסיס לפסק הדין ולדחיית תביעת המערערת, הינם ממצאים שהונחו על שולחנו של בית המשפט קמא, ביוזמתו.

על פי השיטה "האדוורסרית" הנהוגה בבתי המשפט בישראל, בית המשפט מכריע על סמך החומר המובא לפניו על ידי הצדדים. בית המשפט אינו בית משפט "אינקויזטורי" (חוקר) כפי שקיים בשיטות משפט מסוימות בעולם. סטייה מהשיטה הנהוגה במשפט הישראלי עשויה פעמים, לגרום לאי צדק ולאפשרות של פגיעה בזכות הטיעון של צדדים, שאינם ערים וצופים את האפשרות כי בית המשפט ילך בתוואי זה ובלאו הכי מבלי שניתנה להם הזדמנות להתמודד עם הניתוחים והמסקנות של בית המשפט.

20. בענייננו, בפני בית המשפט עמדה תובענה, כך לפי קביעתו הוא, בהתבסס על חשבוניות שלא שולמו לטענת המערערת בגין סחורה שסופקה למשיבה.

בתחילה טענה המשיבה כי הסחורה לא סופקה לה ובמצב דברים זה אכן הנטל היה על המערערת- כתובעת, להוכיח את אספקת הסחורה ואת אי התשלום.
אלא שכאן כפי שקבעה כב' השופטת אונגר, שינתה המשיבה את טיעוניה בעניין קבלת הטובין המופיעים בחשבוניות ו"משהוצגו לה העתקי החשבוניות שנחתמו על ידי מי מטעמה, חזרה בה מטענתה זו" (ס' 2 לפסק הדין).

21. המשיבה גם בדיון לפניי טענה, כי היא לא כפרה בקבלת הטובין ו"הטענה היחידה שלנו שביקשנו שיועברו אלינו חשבוניות חתומות על מנת שנוכל לבדוק אם קיבלנו אם לאו... אנו לא מכחישים שקיבלנו את הסחורה, בתצהיר ההתנגדות אמרנו שלא כל השנים שולמה התמורה ואף ביתר וזה הוכח" (עמוד 2 שורות 5-1 לפרוטוקול הדיון מיום 31.3.14).

כפי שכבר פירטתי ב"רקע", טענה זו של המשיבה כי היא לא כפרה בקבלת הסחורה, אינה מתיישבת עם האמור בבקשה שלה להתנגדות לביצוע תביעה ובין היתר כאשר אמרה והצהירה, כי החשבוניות בגינן נדרשה המערערת לשלם למשיבה: "אינן חתומות, על כן אין כל ראיה כי הפרטים המופיעים בהם אכן סופקו לנתבעת או מי מנציגיה" (סעיף 23 לבקשה), ועוד טענה המשיבה בבקשתה, כי ככל שיוצגו בפניה חשבוניות חתומות "המעידים על קבלת הסחורה, ואשר המשיבה לא שילמה בגינן, תסכים לשלם למערערת עבורן בקיזוז שווי הסכינים והגלופות..." (סעיף 25 לבקשה).

מהאמור ברור, כפי שקבעה כב' השופטת קמא בפסק דינה, כי בתחילה כפרה המשיבה בקבלת הסחורה אך משהוצגו לה חשבוניות חתומות, היא חזרה מטענה זו.

מעת שחזרה בה המשיבה מטענת הכפירה בקבלת הטובין וכל טענתה הייתה כי היא שילמה בגין החשבוניות נשוא התובענה, הרי שבמצב דברים זה ברור כי היא מוחזקת כמי שטוענת טענת "הודאה והדחה", ומשכך, בהתאם לדין, הנטל עובר על כתפיה להוכיח טענתה זו.

22. משעבר הנטל לכתפי המשיבה, היה עליה להוכיח טענותיה ואינני סבור כי בית המשפט היה צריך לעשות מלאכתה של המשיבה ולהפוך מעין צד בדיון, היוזם בדיקות וראיות ביוזמתו הוא.

למעלה מן הצורך, לגופם של דברים, אני חושש כי מסקנות בית המשפט, גם בבדיקה שעשה, אינן מדויקות, וטוב יעשה בית משפט אם ימנע מלעשות בדיקות וחישובים אריתמטיים ביוזמתו שאינם פשוטים כלל ועיקר המחייבים ידע לפעמים בראיית חשבון או לפחות בהנהלת חשבונות.

בהעדר חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, איני סבור כי לבית המשפט היו הכלים לקבוע את אשר קבע.
קביעת יתרות שבכרטיסי חו"ז (חובה וזכות) בהנהלת חשבונות של חברות (והשאלה האם אותה חברה פועלת חשבונאית על "בסיס מזומנים" או על בסיס "מצטבר"/"רישום כפול"), נעשית על ידי מומחים, בדרך כלל רואי חשבון או מנהלי חשבונות שבתי המשפט ממנים לצורך קביעות שכאלה.
גם כשמוגשת חוות דעת שכזו ע"י מומחה, בדרך כלל לצדדים עומדת הזכות, לחקור את המומחים או להביא במקרים המתאימים, חוות דעת מטעמם. וכאן, משנקט בית המשפט ביוזמה עצמאית שלו, בעת כתיבת פסק הדין, ברור שלא ניתנה לצדדים ההזדמנות לנסות ולשכנע את בית המשפט כי המסקנות הינן שונות מאלו שאליהן הגיע בסופו של דבר בית המשפט.

אינני מחזיק מעצמי כמומחה, בוודאי שאין מקום כי בית משפט זה יבדוק מטעמו את הבדיקות שעשה בית משפט קמא מבחינה חשבונאית, אך די לעיין בכרטיסי החו"ז כדי להבין שהחישוב שעשה בית המשפט התחיל במועד מסוים, מבלי לקחת בחשבון את יתרות הפתיחה בהן עמדה המשיבה בחובה בינואר 2010 אצל המערערת. עיון בחומר הראיות מעלה כי יתרת הסגירה בסוף 2009 עמדה על 104,461 ₪ וככל שיתרה זו לא נלקחה בחשבון ע"י בית משפט קמא בעת בחינת יתרת כרטיס החו"ז, הרי ברור כי בית משפט לא יכול היה למצוא את היתרה הנכונה, וכלל לא ברור, אם התשלומים ששולמו ב-2010 מטרתם לא הייתה לכסות את היתרות שב-2009 כפי שהעיד עד המערערת, מר ניר רייס שאמר "הם שילמו אחורה, אני אומר זאת מההיגיון שמדובר בתשלומים של תקופות קודמות שהם עדיין לא שילמו" (עמוד 4 שורות 30, 31 לפרוטוקול מיום 21.10.13 וסעיף 6יא לפסק הדין).

יתר על כן, בחינת כתב התביעה והראיות שהוגשו מטעם המערערת מעלים כי התביעה הוגשה לא רק על חשבוניות שלא נפרעו, אלא גם על 2 שיקים בהן זוכתה המשיבה בטעות. משנוכחה המערערת בטעות היא ביטלה את הקבלה הכפולה בסך של 23,014 ₪.
בקבלה שהוציאה המערערת למשיבה בגין הטעות האמורה מפורטת רשימת חשבוניות שקבלה זו "סוגרת", כאשר כל החשבוניות הנ"ל הוצאו בשנת 2009 ולא בשנת 2010 שזו התקופה שביהמ"ש בדק. גם עובדה זו תומכת במסקנה כי התשלומים ששולמו ב-2010, לפחות בחלקם, כיסו יתרות של 2009, עובדה שלא נילקחה ע"י בית המשפט קמא שערך הבדיקה ביוזמתו.

23. כפי שכבר קבעתי, ולמותר לציין שגם בית משפט קמא קבע, כי לא ברור כיצד המשיבה משנה את גרסאותיה ולא מציגה כל נתון לגבי תשלומים ששולמו לכיסוי פירעון החשבוניות שנתבעו.
המשיבה הינה חברה בע"מ המנהלת לכאורה עסקיה בצורה תקינה מההיבט החשבונאי, ופיכך לא ברור מדוע היה לה קושי להציג מטעמה חוות דעת הנתמכת בראיות לגבי תשלומים ששילמה, בכלל לכיסוי חובותיה אצל המערערת, ובפרט לגבי החשבוניות שבתביעה, וזאת כאשר הנטל מוטל על כתפיה להוכיח תביעתה.

24. לבסוף, שוב מבלי להביע דעה לגופה של המחלוקת, נראה בעין בלתי מקצועית כי היתרות הפתוחות בכרטיס החו"ז אצל המערערת תואמות במידה רבה את סכום החשבוניות שנתבע, וגם במסקנה זו יש כדי לערער במעט את המסקנות החד משמעיות אליהן הגיע בית משפט קמא כשקבע, שלא נותרה יתרת חוב וכי החשבוניות שולמו.

25. לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה כי מן הדין לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא.
מאחר והנטל להוכיח את טענת "פרעתי" היה מונח על כתפי המשיבה והיא לא הרימה אותו בראיות מטעמה, הרי שמן הדין לקבל את התביעה ולחייב את המשיבה במלוא סכום התביעה.

26. לא מצאתי להתערב במסקנת בית משפט קמא בשאלת ההוצאות, וגם אנוכי סבור כי בגין ההליך בבית משפט קמא על כל צד לשאת בהוצאותיו.

27. המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעור בסך כולל של 9,000 ₪ בתוספת מע"מ, וככל שלא ישולם סכום זה יצטרף לחובה למערערת.

ניתן היום, כ"ט אדר ב תשע"ד, 31 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה