מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 23.8.12 ברח' אלוף שדה ברמת גן בין כלי רכב נושא מספר רישוי 56-023-76 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 28-225-64 (להלן: "התאונה").

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה.

עדותה של נהגת התובעת היתה קוהרנטית ומהימנה. לדבריה, עמדה בעצירה מוחלטת ביציאה מתחנת דלק, בצידו הימני של הנתיב, וזאת על מנת לצאת ולהשתלב בכביש, כאשר רכב הנתבעות הגיח משמאלה, עקף אותה ופגע בדופן שמאל קדמית של רכבה. עדותה מתיישבת עם מיקומי הנזק ברכב התובעת (מעיכה קלה ושפשוף בדופן שמאל), עם טופס ההודעה מטעמה וכן עם מנח כלי הרכב לאחר התאונה כעולה מתמונות המקום שהוצגו בפני (בהן נראה רכב התובעת צמוד לצידו הימני של הנתיב, לפני פס העצירה).

עדות נהג הנתבעות היתה פחות משכנעת. נהג הנתבעות טען, כי עמד ביציאה מתחנת הדלק לפני תמרור עצור, וכי כאשר החל בתנועה וכבר השתלב קצת בכביש ("הייתי אפילו טיפה אחרי הרמזור", ע"פ עדותו), עקף אותו רכב התובעת מימין ופגע ברכבו. עדותו אינה מתיישבת עם מנח כלי הרכב המעורבים בתאונה, ע"פ תמונות המקום. בתמונות המקום נראה רכב הנתבעים לאחר שהשתלב בכביש, כאשר כולו חלף על פני פס העצירה, בעוד רכב התובעת לפני פס העצירה. נהג הנתבעים התקשה ליתן הסבר משכנע לפשר מנח זה. הוא טען, כי רכב התובעת נסע לאחור לאחר התאונה מרחק אותו אמד בכמטר וחצי. טענתו זו עומדת בסתירה לגרסתו המקורית לפיה בלט "טיפה" מעבר לפס העצירה, שכן אם חזית רכב התובעת היתה מרחק מטר וחצי מפס העצירה, ורכב הנתבעים נפגע באמצע דופן שמאל, משמע שכמעט כל רכב הנתבעים חלף על פני פס העצירה בעת התאונה ולא כפי גרסת נהג הנתבעים. נהג הנתבעים אף התקשה להסביר מדוע נסע בצידו השמאלי של הנתיב ולא נצמד לצידו הימני, כפי שמחייב ההגיון. כשנשאל על כך טען, כי בנתיב הימני עמד זוג אופניים, מימין לרכב התובעת. טענתו זו נטענה לראשונה לקראת סוף חקירתו הנגדית, היא אינה מוצאת את ביטויה בטופס ההודעה מטעמו, וכן אין זכר לאופניים בתמונות המקום. נהג הנתבעים אף העיד, כי קודם שיצא להשתלב בכביש עמד לפני תמרור העצור "חמש דקות" בשל עומס תנועה שמנע ממנו להשתלב. טענתו, כי לאחר חמש דקות שלמות בהן עמד דווקא עם תחילת נסיעה, השתחלה נהגת התובעת מימינו וביצעה עקיפה – פחות מסתברת.

לפיכך הגעתי לכלל הכרעה, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה, וכי יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעות. לאור העובדה, כי רכב התובעת היה בעצירה לפני התאונה, ובשים לב לנסיבות התרחשות התאונה, לא מצאתי לנכון לייחס אחריות כלשהי לתאונה לנהגת התובעת.

מאחר שמבוטח התובעת לא צורף לתביעה, איני מכירה בראש הנזק בגין תשלום השתתפות עצמית.

בהתאם, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 4,389 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 4.9.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ב' אייר תשע"ו, 10 מאי 2016, בהעדר הצדדים.