1. לפני תביעה לתשלום נזקים שנגרמו לתובעת עקב תאונת דרכים שארעה ביום 21.5.2013.

המחלוקת בתביעה נעוצה בשאלת החבות.

1. על פי כתב התביעה, עת נסע רכב התובעת, הגיח בפתאומיות הנתבע ברכבו מחניה, פגע בה וגרם לה נזקים.
2. בדיון שנערך לפני שמעתי את עדויות הנהגים.
3. מטעם התובעת העידה הנהגת- הגב' גילה חן. לטענתה, בעודה נוסעת בנתיב הימני, הגיח לפתע הנתבע מהחניה, הפתיע אותה, ופגע בה.
4. מטעם ההגנה העיד הנתבע. בעדותו אישר כי בעת התאונה עמד בצד הדרך במפרץ חנייה במקביל לכביש בו נסע רכב התובעת אולם, הכחיש כי התפרץ לכביש ופגע בתובעת. לגרסתו, נהגת התובעת היא זו שפגעה בו עת סטתה מנתיב נסיעתה אל צד הדרך משום ש"היתה עסוקה בהחלפת זוג נעליים שלה". לשיטתו, הוא עמד במפרץ החנייה 5 דקות קודם להגעתה של נהגת התובעת, ללא הפרעה לתנועה, והמתין עד שתתפנה חנייה. בכוונתו היתה להיכנס לחנות הממוקמת מול מפרץ החנייה ולשהות בה זמן רב, שכן לא יכול היה לחסום את הרכבים החונים.
5. לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, עיינתי במוצגים ובתמונות, שמעתי את עדויות הנהגים, הגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע. להלן נימוקיי:
6. אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התמונות שהגישה התובעת מצביעות על נזקים אחרים מאלו המשתקפים בתמונות שהוגשו מטעמו. המדובר במקבץ תמונות שצולמו במסגרת בדיקת השמאי, שנערכה עוד באותו היום ובסמוך לאחר קרות האירוע. עיון בתמונות מלמד, כי התמונות מתארות את אותו סוג פגיעה, באותו המיקום ובאותו העומק, כפי שבא לידי ביטוי בתמונת הנתבע, וכפי שצילם אותה מיד לאחר האירוע (נ/2), והשוני ביניהן נובע מזוויות הצילום השונות.
7. אני מעדיפה את עדותה של נהגת התובעת על פני עדותו של הנתבע. נהגת התובעת מסרה את גרסתה ביחס לאופן קרות התאונה עוד באותו היום, בסמוך לאחר האירוע, על גבי טופס הודעה אצל התובעת שם "נסעתי בכביש ישר, רכב צד ג' שעמד בחנייה כפולה יצא לכביש באופן פתאומי ומבלי להסתכל ופגע ברכב".

על גרסתה זו חזרה בבית המשפט.

גם רכב התובעת הועבר לבדיקת שמאי כבר בבוקר האירוע בשעה 09:50.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כי נהגת התובעת שינתה את גרסתה הראשונית עליה עמדה במהלך חילופי הדברים ביניהם לאחר האירוע. לטענתו, לאחר שנודעה לה גרסתו שלו, אותה העלה במהלך שיחה עם סוכנת הביטוח מטעם התובעת לפני הגשת התביעה (עמ' 4 שורות 18-21 לפרוטוקול). הטענה כאילו טופס הדיווח לא נערך מיד לאחר התאונה, אלא ימים לאחריה, במהלכם ניתנה לה ההזדמנות כביכול להתאים את גרסתה, היא טענה בעלמא שאין בה ממש.

1. לראשונה בבית המשפט העלה הנתבע את הטענה כי לתאונה היתה עדת ראייה נוספת.

המדובר באישה מבוגרת אשר ישבה עמו ברכב, היתה עדה לקרות התאונה ולאחריה אף באה בדברים עם נהגת התובעת. לעדות זו אין כל אזכור בכתב הגנתו ועצם קיומה עלה, כאמור, לראשונה בעדותו בבית המשפט, אז טען כי "... ישבתי עם עוד אישה מבוגרת שאני משפץ לה את הבית, חיכינו שתתפנה חנייה..." (עמ' 3 שורות 13-14) ובהמשך "האישה שהיתה איתי התנפלה עליה ואמרה לה איך את לא מתביישת" (שם, שורות 26-27). לדבריו, נמנע מלהביאה לעדות משום שהיא "אישה מבוגרת, רוסיה שבקושי מדברת עברית, לא רציתי להטריח אותה" (עמ' 5 שורה 4). העולה מעדותו הוא כי מדובר באישה שהבינה את המתרחש ואף נטלה בו חלק בסיומו כאשר "התנפלה" על נהגת התובעת, ואשר מלכתחילה היתה במקום כדי לבחור מטבח לביתה, כלומר – אין המדובר במי שאינה יכולה למסור את גרסתה לו היתה מתבקשת למסור תצהיר בעניין ואף להעיד בבית המשפט. כלל הוא כי אי הבאת עד או ראיה שהיו עשויים לשפוך אור על הפרשה הנידונה מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת היריב. העובדה כי עצם נוכחותה של עדת ראייה לאירוע הוזכר לראשונה רק במסגרת עדותו בבית המשפט והימנעותו מהבאתה לעדות - עומדת לו לרועץ.

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב."

ראה כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות– הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') 917.

לעניין זה יפים דברי בית המשפט בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, ובע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו".

1. הנתבע השליך את עיקר יהבו על התמונות שהגיש (נ/1-נ/3). כאמור, לטענתו, אופי הנזק שנגרם לרכבו מעיד כי התאונה התרחשה כתוצאה מהתנגשות של נהגת התובעת ברכבו תוך שהטמבון נדחף קדימה באופן שהביא לניתוקו מהרכב באופן חלקי. נזק כזה לא יכול היה להיגרם לו היתה התאונה מתרחשת באופן האמור בגרסת התובעת. במסקנה אליה חותר בנתבע איננה המסקנה הבלעדית שניתן להסיק מן התמונות, שכן אופן ניתוק הפגוש מהרכב, כפי שמתועד הן בתמונות ההגנה והן בתמונות התביעה, אינו עומד בסתירה לגרסת נהגת התובעת כי הנתבע היה זה שפרץ לנתיבה וכתוצאה מכך ניזוק רכבו באופן המתואר.
2. טענות נוספות שהעלה הנתבע נגד נהגת התובעת נטענו בעלמא וללא כל ביסוס ולא ניתן ליחס להן משמעות. כך, הטענה כי התובעת היתה עסוקה בהחלפת נעליה בזמן הנהיגה ולכן סטתה מנתיבה ופגעה ברכבו. וכך גם הטענה כי תמונות התובעת משקפות נזק עמוק יותר לרכבה משום ש"מנסים להגדיל את הנזק בתוך המוסך, בא מוסכניק לפני השמאי ונתן מכה חזקה" (עמ' 5 שורות 10-12). טענות אלה אינן מבוססת ולא ניתן לקבוע ממצא כלשהו בהסתמך עליהן.
3. למעלה מן הצורך אציין, כי במסגרת הדיון העלה הנתבע טענה לפיה לאחר החלפת הפרטים עם נהגת התובעת לאחר התאונה אמרה לו האחרונה כי הוא הגיע מצומת המרוחקת 15 מ' ממקום התאונה (עמ' 2 שורות 9-10). לא ברור לי מה משמעות טענה זו, אם בכלל. שכן נהגת התובעת בשום שלב לא חלקה על עצם מיקומו של הנתבע בצד הדרך.
4. סיכומו של דבר, בעוד עדותה של נהגת התובעת היתה ברורה ועקבית, היתה עדותו של הנתבע בלתי ברורה ביחס לשינויים בגרסאות נהגת התובעת, כללה טענות בעלמא כלפיה ביחס לשינוי מצב הרכב לאחר התאונה וכללה טענה חדשה ומפתיעה בדבר עדת ראייה לאירוע. לפיכך, ובהצטברם של כל הנימוקים שמניתי לעיל, אני מקבלת את התביעה.

הנני מחייבת את נתבע לשלם לתובעת הסך של 12,300 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,250 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.