מבוא:

1. לפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה ע"י הגב' סיגל ילנה ( להלן:"המבקשת ו/או הנתבעת מס' 2 ").
2. עניינה של התובענה היא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע ביום 25/2/14 כנגד מר פהימה מרדכי ( להלן:"החייב") וכנגד המבקשת וזאת על סך של 115,500 ₪.
3. לאחר שבחנתי את התביעה בסדר דין מקוצר וכן את טענות ההגנה שהעלתה המבקשת /הנתבעת במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 205.(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"; "התקנות"), ולהורות על מתן רשות להגן, על יסוד הבקשה וההתנגדות בלבד.

ההיבט המשפטי

1. תקנה 205.(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן-

"בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד".

1. בית המשפט העליון קבע כי ניתן לעשות שימוש בתקנה זו, לצורך ייעול וקיצור ההליך המשפטי, ובלבד שבית המשפט השתכנע כראוי על יסוד החומר שבפניו שקיימת הצדקה ליתן רשות להגן על יסוד הבקשה בלבד.

"... שלשם ייעול הדברים, חסכון זמן שיפוט והתדיינויות, שעה שמשוכנע בית המשפט או הרשם כי יש מקום למתן רשות להתגונן, יכול הוא ליתנה בלא דיון. כל כך, והרי לכל היותר יהא צורך במקרה כזה בבירור ממצה, אך לא נפגעו זכויות התובע "בשורה התחתונה" המהותית של התיק...".

...

כאן המקום לציין בהטעמה, כי סמכות זו לפי התקנה כמובן אינה בחינת מובן מאליו, שכן הכלל הוא חקירת המצהיר, ועל כן פשיטא גם שעל בית המשפט או הרשם להשתכנע כראוי כי החומר אשר לפניו מצדיק החלטה ללא דיון. מטרת התיקון לתקנה היא ייעול ההליכים, וכמובן על הייעול להשתקלל בין שאר הרכיבים".

רע"א 1264/08 סלאמה מונדר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ. כב' השופט א. רובינשטיין (27.4.2008); פורסם במאגרים משפטיים.

טענות הצדדים

1. התובע בתביעתו, טען ביום 7/3/11 נחתם הסכם הלוואה בינו לבין הנתבע מס' 1 , לפיו הלווה התובע לנתבע מס' 1 סך של 100,000 ₪. תמורת הלוואה זו התחייב הנתבע מס' 1 להחזיר את כספי ההלוואה בצירוף ריבית ובסך כולל של 160,000 ₪ כך שכל חודש למשך 12 חודשים יחזיר הנתבע מס' 1 לתובע סך כולל של 10,000 ₪ וייתרת הסכום בסך של 40,000 ₪ תוחזר בסוף התקופה קרי ביום 8/3/12. לטענת התובע, הנתבעת מס' 2 חתמה על הסכם ההלוואה כערבה לביצוע וראיה לכך הינה העובדה, כי היא חתומה בתחתית הסכם ההלוואה כערבה.
2. הנתבע מס' 1 לא פרע את מלוא ההלוואה, ולכן בהסתמך על חוזה ההלוואה הגיש הוא תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע מס' 1 כחייב העיקרי וכנגד הנתבעת מס' 2 כערבה לנתבע מס' 1 להחזר ההלוואה.
3. כנגד הנתבע מס' 1 הוצא ביום 20/5/14 צו כינוס נכסים במסגרת תיק פש"ר 36259/05/13 וביום 25/5/14 הורתי על עיכוב הליכים כנגד הנתבע מס' 1 בהתאם להוראות סעיף 22 לפקודת פשיטת הרגל.
4. הנתבעת בבקשתה טוענה כי התובע הינו אבי בעלה וכי היא חתמה על הסכם ההלוואה כעדה בלבד ולא כערבה. לטענתה, התובע הוסיף את המילים "ערבים" לאחר חתימתה מבלי ידיעתה וללא אישורה. הנתבעת מס' 1 צירפה מסמך הכתוב בשפה הרוסית והנחזה להיות העתק של הסכם ההלוואה, שם לא מצויינת המילה "ערבים" מעל חתימתה.
5. המבחנים הרלבנטיים לצורך מתן רשות להתגונן רוכזו בע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים):-

"התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד.

בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן- זוסמן)].

החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)].

כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו(4) 193, 196 (1992); זוסמן בעמוד 678).

מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק...רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן [ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי [פורסם בנבו] (18.11.08), פסקה 20; ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)]".

1. כן נקבע, כי הזכות להגיש בקשת רשות להגן שקולה לזכות דיונית בעלת מימד חוקתי הנגזרת מזכות הפנייה לערכאות, שהינה זכות חוקתית ראשונה במעלה.
2. לאור אופי טענות ההגנה שהעלתה המבקשת/ הנתבעת מס' 2 לפיהם היא לא חתמה על מסמך ההלוואה כערבה אלא כעדה בלבד מטעם חמיה התובע וכי המילה "ערבים" הוספה מאוחר יותר, ולאור המבחנים למתן רשות להגן, איני רואה סיכוי של ממש, שלא הייתה ניתנת רשות להתגונן, גם אם היה נערך דיון בבקשה זו.
3. לאור האמור לעיל, ועל-יסוד תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן מטעמים של ייעול ההליך הדיוני, ולאור מסקנתי כי טענות ההגנה הנטענות של המבקשת/ הנתבעת מס' 2, אינן עולות כדי "הגנת בדים", מצאתי לנכון ליתן לנתבעים/המבקשים רשות להתגונן, והכל מבלי שיש באמור בהחלטה זו, כדי לחוות את דעתי, לגבי הסיכויים לקבלת טענות המבקשת במסגרת הבירור שיערך לגופו של עניין.
4. המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.