1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 26.4.2013 בכביש 6, באזור מחלף באקה-ג'ת. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 6,957 ₪, בגין הפסדי השתתפות עצמית, אבדן הנחת תביעות, ובזבוז זמן.

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים. יוער, כי התובע הגיש תביעתו נגד הנתבע 1 ומבטחתו, הנתבעת 2, ואילו הנתבעת 2 הגישה הודעת צד ג' נגד נהג רכב מעורב, צד ג' 1 – אולם מעולם לא נמסרו לו כתבי הטענות, שכן הוא לא אותר, ונגד משכירת הרכב המעורב, צד ג' 2.

3. התובע טוען כי רכב הנתבעים פגע ברכבו. נהג התובע העיד, כי האט עד לעצירה, עקב האטה בכביש, וכי נפגע מאחור ונהדף. מעוצמת המכה ספגו בנותיו, שנסעו ברכב, פגיעות גוף ופונו לבית החולים. בשל הפגיעה בהן, לא היו עשתונותיו נתונים לאיסוף נתונים ומידע, ועל כן – למרות שככל הנראה היו 5 כלי רכב מעורבים בתאונה, לא קיבל את פרטי כלל הנהגים. למעשה, לא זכר כי לקח את פרטיהם של מי מהנהגים, אם כי בטופס שמילא למבטחת התובע מולאו פרטי שני הנהגים ששמותיהם מעלה – הנתבע 1 וצד ג' 1. לטופס נלווה גם תרשים, אשר צייר נהג התובע (ככל הזכור לו), שם מצוירים שני כלי רכב, זה לצד זה, ושניהם מאחורי רכבו – האחד הוא רכב הנתבעים והאחר רכב לא ידוע, ומאחורי שני אלה רכב נוסף, שאינו מזוהה, ואחרון רכב הצד השלישי. נהג התובע לא זכר די פרטים מהתאונה כדי לפרש את התרשים האמור, ואף לא ידע לומר בוודאות כי הוא זה שציירו.

4. אשת נהג התובע, שנסעה לידו ברכב, לא התייצבה להעיד.

5. הנתבע 1 טוען, כי בארוע היו מעורבים 4 כלי רכב – שנים שהיו לפניו, ואחד שהיה מאחוריו. הוא העיד, כי האט עד לעצירה, עקב האטה בכביש, וכי נפגע מאחור בעוצמה ונהדף. הוא לא ידע לומר בוודאות אם פגע ברכב אחד, אשר בתורו נהדף אל רכב אחר, או שמא פגע בשני כלי רכב בו זמנית, או בזה אחר זה. הוא ידע לומר בוודאות, כי הרכב שפגע בו מאחור הוא רכב הצד השלישי, ואף הציג הודאה בכתב שערך – לדבריו – צד ג' 1, בו הוא מודה בפגיעה מאחור ברכב הנתבעים (בהודאה זו, יש לציין, אין התייחסות לכלי רכב אחרים). אף הנתבע 1 ערך תרשים, בצורת טבלה, שם סידר את ארבעת כלי הרכב המעורבים, אלא שבין שני הטורים המסמלים את שני כלי הרכב שלפניו (רכב התובע ועוד רכב של אחד, בן חמו), שרטט גם שני קווים בכעין קשת ובסוף כל אחד מהם חץ, כאשר האחד יוצא מהטור השלישי ומצביע אל הטור הרביעי, והאחר מהטור הרביעי אל הטור השלישי. הנתבע 1 לא ידע להסביר אם התכוון בשעתו להיפוך סדר המכוניות, או שמא היתה כוונתו אחרת. הנתבע היה נחרץ בעדותו, כי רכבו עצר קודם שנפגע, וכי לא היה אפילו קרוב לרכב שלפניו, קודם שנהדף אליו מעוצמת הפגיעה בו. מאידך, היה נחרץ פחות באשרו את טענת התובע, כי ככל הנראה פגע ברכבו. על פי הראיות שהוצגו, רכב הנתבעים הוכרז אובדן מוחלט בשל הפגיעות מאחור ומלפנים.

6. חברתו של הנתבע 1, שישבה לצדו ברכב, לא התייצבה להעיד.

7. צד ג' 1, כאמור, לא אותר ולא התייצב להעיד. הנהג הנוסף המעורב, אותו בן-חמו, לא הוזמן להעיד ולא התייצב. כך גם שוטר, אשר לפי טופס ההודעה שמסר הנתבע 1 היה עד להודאתו של צד ג' 1 באחריות לתאונה, לא הוזמן להעיד ולא התייצב.

8. צד ג'2 לא טרחה להביא עד כלשהו מטעמה. הגנתה מתבססת על הטענה, כי צד ג' 1 לא היה השוכר, ולא היה מורשה לעשות שימוש ברכבה. לפיכך, לשיטתה, אין היא אחראית כלפי מאן דהוא. עם זאת, היא לא טרחה לצרף לכתב ההגנה כל אסמכתא לטענותיה, כגון: הסכם שכירות, טופס הודעה, וכיו"ב. היא אף לא טרחה לציין בכתב ההגנה מטעמה מי היה השוכר ומי היה המשתמש המורשה, לשיטתה.

9. דומני שההכרעה בתיק זה היא בלתי-נמנעת, והיא פועל יוצא של מיעוט ראיות, ובמיוחד מיעוט עדים ובעלי דין נחוצים.

10. התובע לא הוכיח את תביעתו. מסקנה זו נבחנת במערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעים. נהג התובע לא ידע להגיד אל נכון אם רכב הנתבעים פגע בו, ולא היה לו מושג אם מדובר היה בהדיפה בשל פגיעה של רכב אחר, אם לאו. עדותו, אם בכלל, תמכה במסקנה כי רכב הנתבעים לא פגע בו מכוחו-הוא, זאת לאור עדותו כי חש רק מכה אחת ברכבו. אמנם, אין בכך ראיה מכרעת לדבר, אולם יש בכך אישוש מסוים לגרסת הנתבע 1.

11. ניתן להבין את הסברו של נהג התובע, ולהזדהות עמו, כי במצב שנוצר היו מעייניו נתונים לבנותיו, אולם התוצאה היא, כי ראיות רבות שיכול היה ללקט ולתעד – לא לוקטו ולא תועדו. התרשים שערך אינו מרמז על אחריות של הנתבע 1, וכך גם טופס ההודעה. הימנעותו מלזמן את אשתו פועלת אף היא לחובתו. גם הימנעותו מלזמן (ומלתבוע) עדים רלבנטיים נוספים – צד ג'1, שפרטיו הופיעו על טופס ההודעה של התובע עצמו; וכן אותו מר בן-חמו, שאת פרטיו ניתן היה לדלות ממסמכי הנתבעים (ולבקש לתקן בהתאם את כתב התביעה) – אף היא פועלת בנסיבות אלה לחובת התובע, שעליו נטל הראיה.

12. אמנם, התובע מבקש להישען על מה שהוא רואה כהודאת בעל דין של הנתבע 1, אולם כפי שכבר אמרתי, תשובתו של הנתבע 1 לשאלת פגיעתו ברכב התובע היתה מאד לא החלטית ("אני מניח"), וכשהיא באה בתוך ההקשר של עדותו, לא ניתן לומר כי יש בה כדי להוות הודאת בעל דין.

13. אולם אפילו נקבל את עמדת התובע בעניין זה, ונניח שהנתבע 1 הודה שרכבו פגע ברכב התובע, הרי שעדות זו באה שזורה לחלוטין בעדותו הכוללת, לפיה נהדף אל רכב התובע לאחר שעצר – ועדות זו, לבד מכך שהיתה מהימנה, ואף נתמכה בראיות נסיבתיות מסייעות (עדות התובע, כאמור, וכן אותה הודאה נטענת בכתב של צד ג'1, והפגיעה הקשה ברכב הנתבעים), מכל מקום – לא הופרכה, ולא הובאה כל ראיה שהיא הסותרת אותה.

14. בנסיבות אלה, אפילו העדרם של חברתו של הנתבע 1 ושל השוטר הנזכר בטופס ההודעה מטעמו – אינם מספיקים כדי למוטט את הגנתו.

15. פועל יוצא הוא – שדין התביעה להידחות.

16. משכך – גם דין ההודעה לצד שלישי להידחות, ולא מחמת טענות ההגנה – אשר, כאמור, לא נתמכו בראיה כלשהי, אלא מחמת שאין בה צורך (למעט, תיאורטית, לשאלת ההוצאות).

17. התוצאה היא, שאני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך של 1,500 ₪. גם ההודעה לצד שלישי 2 נדחית, אולם נוכח אי צירוף מסמכים כלשהם לכתב ההגנה מטעם הצד השלישי 2, איני עושה צו להוצאות. הנתבעת 2 תישא בשכר העד מטעמה. ההודעה לצד שלישי 1 נמחקת, בשל חוסר מעש כלפיו.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ו, 25 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.