02 יוני 2014

1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 7.1.14 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערער 0% נכות צמיתה מתאריך 15.12.07 (להלן: ההחלטה).

2. טענות המערער:

2.1 טעתה הוועדה עת לא קיבלה את המסקנות שבחוות דעתו של ד"ר אנגל מומחה לכירורגיה אורטופדית שקבע קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שבכתף וזאת מבלי לנמק קביעת הוועדה שעומדת בסתירה למסקנות והאבחנות שבחוות הדעת.

2.2 טעתה הוועדה עת לא התייחסה לקביעת המומחה לענין מנגנון הפגיעה בזמן הנפילה ככזה שמתאים גם לנזק בגיד השרוול המסובב ובהתחשב בכך כי אין בעניינו של המערער כל תלונות קודמות ו/או פגיעה נוספת מאוחרת בנוגע לכתף כאשר בנסיבות האמורות היה מקום לקשור בין הבעיה בכתף לתאונה שהוכרה.

3. טענות המשיב:

3.1 המערער נחבל בשנת 2007 בכף ידו השמאלית והתאונה אכן הוכרה. הוועדה לעררים נשוא הערעור קבעה כי כיום האיבר שנפגע והוכר - כף היד השמאלית - לא נותרה לגביו נכות ועל כך אין מחלוקת.

אין גם מחלוקת שב- 2007 לא היתה כל תלונה הקשורה לכתף ועל פי בדיקת הוועדה בפעם הראשונה שקיים דיון לגבי הכתף היה בשנת 2010 - 3 שנים לאחר התאונה.

הוועדה מוצאת שאין קשר סיבתי בין התאונה שהוכרה לבין התלונה המאוחרת מאוד לגבי הכתף.

3.2 הוועדה גם מתייחסת כנדרש לחוות דעת ד"ר אנגל ומעיון בחוות הדעת עולה שד"ר אנג'ל לא מסביר מדוע הוא סבור שהפגיעה בכתף שתלונה לגביה נעשתה זמן רב לאחר התאונה, אכן קשורה לכתף.

ברור הוא שהמערער לא התלונן על הפגיעה בכתף בזמן אמת וחלוף 3 שנים מבחינת הוועדה זו תקופה שמנתקת את הקשר הסיבתי ולמעשה לא הוצג כל מסמך רפואי שמראה קשר סיבתי בין התאונה לבין התלונות שהופיעו בשנת 2010.

גם עיון בחוות הדעת של ד"ר אנג'ל מראה שהדברים נרשמים בצורה מעורפלת באופן מגמתי כך למשל הוא כותב בעמ' 1 למטה "הוא התלונן על כאב גם בכתף." כאשר ד"ר אנג'ל לא מציין מתי נעשתה תלונה זו וכשבית הדין פנה לב"כ המערער בענין הזה גם כן לא ניתנה תשובה באשר למועד התלונה כך שיש לקבל את קביעת הוועדה שלמעשה התלונה על כאב בכתף נעשתה לראשונה בשנת 2010.

3.3. באשר לטענה לפיה אין כביכול ארועים חבלתיים אחרים בעברו של המערער אינה רלוונטית מאחר שגם יכולים להיות מקרים שיש חבלות שלא זכו לתיעוד רפואי שאותם הוועדה וודאי שאינה יכולה לאתר. זאת ועוד, המערער טוען שהתלונה בכתף קשורה לפגיעה מ- 2007 אך לא מציג כל מסמך רפואי אותנטי שאכן תומך בקשר הסיבתי הזה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

5. על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

6. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.

7. לא מצאתי בנימוקי הערעור כל נימוק משפטי שיצדיק התערבותו של בית הדין בקביעות הוועדה הרפואית לעררים, קביעות אשר הינן קביעות רפואיות מקצועיות שהסתמכו על חומר רפואי שהיה בפני הוועדה ולאחר שעיינה בחוות דעת המומחה מטעם המערער ולאחר שהוועדה שמעה ורשמה תלונות המערער ורשמה ממצאיה לאחר בדיקה מקיפה שערכה לו.

8. במסגרת ישיבתה מיום ה-7.1.14 שמעה הוועדה את תלונות המערער (סעיף 20 לפרוטוקול), אשר ציין כי ידו הדומיננטית הינה יד ימין. כי הוא סובל מכאבים בכתף שמאל בעת הרמת יד, מתקשה בשינה ונאלץ לישון על צד שמאל, מתעורר מכאבים בעת שחש בזרם חשמלי.

9. הוועדה ביצעה למערער בדיקה מקיפה ובמסגרת ממצאיה (סעיף 21 לפרוטוקול), ציינה:

"בבדיקה בשורשי כפות הידיים אין הגבלת תנועות כאשר הכיפוף הגבי °80 דו צדדי. כיפוף כפי °90 דו צדדי. הטיה רדיאלית °10 דו צדדי ואולינרית... דו צדדי. אין דלדול שרירים בכפות הידיים וגם לא נראה דילדול שרירים באמות בזרועות ובשתי הכתפיים. בתנועת הכתפיים מימין הרמה לצד °130 הרמה לפני °130 משמאל הרמה הצדה °100 לפני °120 סיבוב פנימי °100 לציין שכל תנועותיו אופן אקטיבי אך מלוות לדבריו בכאב קשה."

10. במסגרת סיכום מסקנותיה (סעיף 23 לפרוטוקול), מציינת הוועדה:

"הוועדה דוחה את הערר מזאת מאחר ושורש כף יד ימין בבדיקה הקלינית אין כיום הגבלת תנועות ואין הבדל בתנועות בין שתי הידיים.

הוועדה עיינה בחוות דעת ד"ר דוד אנגל מיום 5.1.14 ומסכימה עם ממצאיו אך אולם לא יכולה לקבל את מסקנותיו באשר לקשר הסיבתי בין ההגבלה הקשה בכתף שמאל והתאונה הנדונה.

בעיון בחומר הרפואי מחדר המיון ומהמרפאות האורטופדיות בהן ביקר לאחר התאונה עולה שנחבל למעשה בשורש כף יד שמאל ולא היו שום תלונות לגבי הכתף ולמעשה בפעם הראשונה שקיים ציון לגבי הכתף היה בשנת 2010 לאמור 3 שנים לאחר התאונה.

אשר על כן הוועדה לא מתייחסת לתלונותיו אלה." (ההדגשה הוספה – א.ק.).

11. על פי סעיף 213 לחוק, החלטות של ועדה לעררים ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, בפני בית דין אזורי לעבודה.

12. הוועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתן. בית-הדין ישתמש בסמכותו במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוהה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1-1318 יצחק עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60).

13. באשר לחוות דעת רפואיות המוגשות לועדה על ידי הנפגע, קבעה הפסיקה "שאין ועדה רפואית חייבת לקבל מסקנות שבחוות-דעת רפואית שהוגשה לה על-ידי צד לערעור, אך חייבת היא להתייחס לחוות-הדעת, התייחסות עניינית ומנומקת" (דב"ע ל/ 15-0 אשר בטרמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 147). הסדר הטוב מחייב שהועדה הרפואית תנתח את חוות הדעת הרפואית אשר בפניה, תצביע על מה שנחשב בעיניה כטעות בחוות הדעת ובמידה ואינה מקובלת עליה תנמק הסתייגותה ממנה (דב"ע לד/258-0 יגאל הניג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו' 225).

14. בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעיין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל נ' המל"ל פד"ע כז 474). כן נפסק, כי ההנמקה צריכה לאפשר לא רק לרופא אחר לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה אלא גם לבית הדין לעשות כן כדי לוודא אם הועדה אכן נתנה פירוש נכון לחוק, (דב"ע לה/129-0 שריקי נ'המל"ל פד"ע ז' 206).

הוועדה במקרה דנא מבהירה כי היא מקבלת ממצאיו של ד"ר אנג'ל לעניין הגבלות בכתף אולם אינה מקבלת מסקנותיו לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה שאירעה להגבלות בכתף. הוועדה מציינת כי לא הובאה בפניה כל אסמכתא לכך כי המערער התלונן בענין הכתף בסמוך למועד הארוע שהוכר כאשר תלונה שעלתה מעיון בחומר הרפואי הינה משנת 2010 שלוש שנים לאחר מועד הפגיעה שהוכרה תקופה ארוכה שמנתקת כל קשר סיבתי. קביעה זו של הוועדה הינה רפואית – אשר נומקה על ידה תוך התייחסות למסמכים הרפואיים שבתיק לאורה קבעה הוועדה כאמור כי היא אינה מקבלת את קביעותיו של ד"ר אנגל שלא ציין קיומו של מסמך התומך קביעתו לעניין תלונות סמוך לאירוע שהוכר.

קביעתה זו של הוועדה הינה רפואית ומאפשרת מעקב אחר הלך מחשבתה וקביעתה של הוועדה ועל כן בית הדין לא יתערב בה.

15. אין לקבל את טענת המערער בכל הקשור להחלטתה לדחיית האמור בחוות הדעת של ד"ר אנגל, שכן החלטה זו נתנה לאור העובדה כי המסמכים הרפואיים עליה השתיתה הוועדה את קביעותיה לא היוו תשתית לחוות הדעת כאשר המומחה אינו מפרט מהם המסמכים שהיוו תשתית למסקנותיו.

16. לעניין זה נקבע כי שעה שהמסמכים הרפואיים שמצאה הוועדה שונים מאלה שהיוו תשתית עובדתית למומחה שהכין את חוות הדעת מבלי המומחה מפרט מהם המסמכים שהיוו תשתית למסקנותיו מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים תהיינה שונות". מכאן, כי קביעה בדבר השוני בממצאים, דיה כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ומנומקת (דב"ע נא / 122-99 חיים רייזלר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג 169).

17. העולה במקובץ מהאמור לעיל הוא, שהוועדה התייחסה לממצאים והבדיקות שהיו בפניה ונימקה את החלטתה באופן ברור, המובן גם למי שאינו מומחה רפואי. מדובר, אפוא, בקביעות המתבססות על מומחיות בתחום הרפואה, תחום המצוי בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה. עצם ההסתמכות על המסמכים הרפואיים שבתיק– שעה שקיימת הנמקה מספקת של הוועדה ביחס למסמכים אלה בהשוואה אל מול קביעת מומחה שלא גובתה במסמכים רפואיים – מצביע על כך שמדובר בטענה מתחום הרפואה.

18. לאור האמור לעיל ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה – הערעור נדחה בזאת.

19. אין צו להוצאות.

20. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ד, (02 יוני 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.