לפניי תביעה לפינוי הנכס ברחוב משה סנה 4/15 בנס ציונה, הידוע כגוש 4546 חלקה 8 תת חלקה 16 (להלן: "הדירה") וכן תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 3,381 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

טענות הצדדים:

לטענת התובעת, שהינה המחזיקה והמנהלת את הנכסים שבבעלות המדינה המיועדים לדיור הציבורי, היא השכירה את הדירה למר שמואל וידבסקי ז"ל (להלן: "הדייר החוזי") עפ"י חוזה השכירות מיום 26/4/1977. הדייר החוזי נפטר ביום 3/1/2014.

לטענת התובעת , בשנים שעובר לפטירתו ועד לשנת 2012 התגורר הדייר החוזי בגפו. בשנת 2012 החלה הנתבעת, שהינה בתו של הדייר החוזי, לשהות עמו על מנת לטפל ולסעוד אותו וככל הנראה, כך לשיטת התובעת, לקראת סוף שנת 2012 עברה להתגורר בדירה עם הדייר החוזי.

לטענת התובעת, הנתבעת אינה עונה על הקריטריונים הקבועים בחוק על מנת להיחשב כ"דייר ממשיך", לרבות תנאי הסף של מגורים עם הדייר החוזי למשך 3 שנים עובר למועד פטירתו. על כן, ביום 22/4/14 דחתה ועדת אכלוס העליונה של משרד הבינוי והשיכון את בקשת הנתבעת לקבלת זכויות בדירה.

עוד טוענת התובעת כי חוב הנתבעת בגין אי תשלום דמי שימוש ראויים עבור המגורים בדירה עומד, נכון ליום הגשת התביעה ע"ס 3,381 ₪.

לטענת הנתבעת, בשל מצבו הבריאותי של אביה ז"ל, היא שהתה בדירה לצורך סיעודו שעות מרובות בכל יום גם עובר לשנת 2012 והתגוררה עמו כבר מתחילת שנת 2012, למצער מחודש אפריל, אז עבר הדייר החוזי ניתוח לכריתת רגל.

באשר להחלטתה הוועדה, טוענת הנתבעת כי בשל הנסיבות המיוחדות שלה, יש להכיר בזכויותיה בדירה כ"דייר ממשיך" והיא עומדת בקריטריונים של זכאות לדיור ציבורי בהיותה אם חד הורית המגדלת את בתה הקטינה לבד.

עוד טוענת הנתבעת כי היא שילמה את כל תשלומי דמי השכירות בגין הדירה לפחות עד למועד פטירת הדייר החוזי ומעולם לא קיבלה התראה כלשהי בגין אי תשלום דמי השכירות. לטענתה, הסכום שהיא נדרשת לשלם היום הינו מופרז ביחס לסכום ששילמה קודם לפטירת הדייר החוזי.

הנתבעת מפנה לקשיים הכלכליים והנפשיים שהם מנת חלקה היום ולאלו הצפויים לה במקרה ויוחלט לפנות מהדירה אותה ואת בתה הקטינה ואף מפנה לקשיים במציאת מושכר בשכירות החופשית באמצעיה הדלים.

דיון והכרעה:

מעמד "דייר ממשיך" בדירה ציבורית מוסדר בסעיף 1 ו-3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"). סעיף 1 מגדיר כ"דייר ממשיך", בין היתר, את ילדו של הזכאי שנפטר שהתגורר עמו בדירה הציבורית תקופה של 3 שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי.

סעיף 3 מחייב פינוי הדייר הממשיך מהדירה הציבורית עם פטירת הזכאי אלא אם הוא עצמו זכאי לדיור הציבורי עפ"י הכללי הקבועים בחוק.

מעיון בדו"חות ביקורי מעגל, שצורפו לתצהיר מר עודד שאער – מנהל סניף בתובעת – עולה כי בשנים 2008-2012 (נספח 2 לתצהיר) התגורר הדייר החוזי בגפו. כך, בדו"ח מיום 26/10/08 מצוין כי הדייר החוזי "מאשר כי מתגורר לבד בדירה", גם בדו"ח ביקור מעגל מיום 16/3/09 בו מצוין כי "הנ"ל מתגורר בגפו", כך גם בדו"ח מיום 26/9/11 ומיום 7/2/12. כל הדו"חות חתומים בחתימת הדייר החוזי.

מדו"חות ביקורי מעגל מהשנים 2013-2014 (נספח 3) עולה כי בביקור שנערך ביום 24/1/13 נכחה בדירה הנתבעת ובפרטי המשתכנים בדו"ח מצוינים פרטיה, אם כי תוך ציונה כ"מטפלת". בדו"ח מיום 15/1/14, לאחר מות הדייר החוזי, מצוינים פרטי הנתבעת ובתה בפרטי משתכנים, תוך ציון של הליך "פלישה".

לתצהיר מר שאער אף צורפו תצהירים החתומים על-ידי הדייר החוזי (נספח 4), מהם עולה בשנים 2010 – 2011 הצהיר הדייר החוזי כי מתגורר לבדו וכך גם הצהיר בתצהיר עליו חתם ביום 6/2/2012.

מר שאער אישר בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת כי אינו עורך ביקורי מעגל באופן אישי וכי דו"חות אלו הוצאו מתיק הנכס ולא יודע להעיד דבר על האמור בהם. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי היה על התובעת להביא לעדות את רכזי השטח שערכו את דוחות ביקורי המעגל ומשלא עשתה כן לא ניתן להגישם כראיה לאמיתות האמור בהם ולפיכך אף לא ניתן לשלול את גרסת הנתבעת לפיה עברה להתגורר עם הדייר החוזי בדירה כבר בתחילת שנת 2012 .

עם כל הכבוד, לא ניתן לקבל טענה זו. התובעת הודיעה על כוונתה להסתמך על דוחות ביקורי המעגל ולראותם כרשומה מוסדית מכוח סעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה") עוד בכתב התביעה שם אף צוין מפורשות כי נספחי תצהיר מר שאער מהווים רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 35 לפקודה ומשמש כראיה קבילה לפי סעיף 36. לאור זאת, במידה ומי מהצדדים מעוניין להזמין לחקירה עורך מסמך מן המסמכים המצורפים לתביעה, יודיע על רצונו לא יאוחר מ-30 יום בטרם מועד הדיון. "במידה והצד השני לא הודיע על רצונו ו/או הביעה התנגדותו להגשת מסמך כלשהו, כאמור לעיל, ייראה כמי שוויתר על רצונו לחקור וכמי שאין לו התנגדות להגשת המסמכים על-ידי התובעת" (סעיפים 3-4-5 לכתב התביעה.)

ההלכה היא כי דו"חות ביקורי המעגל מהווים רשומה מוסדית להוכחת אמיתות תוכנם (50936/04 עמידר החברה לשיכון עולים נ' קורשקוב, 56910-06-13 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' זילברמן (פורסמו במאגרים)). ויודגש, מסמך שלא היתה התנגדות להגשתו כרשומה מוסדית ייחשב ככזה ולא תידרש הוכחת התנאים לקבלתו (קדמי על הראיות חלק שני, מהדורה 2009, עמ' 989 והאסמכתאות שם).

לאור האמור, דין טענת ב"כ הנתבעת כי בהיעדר חקירת עורכי הדוחות אין להסתמך עליהם , להידחות, שכן היה עליו להביא את העורכים לחקירה מטעמו. משעסקינן ברשומה מוסדית, הנטל הוא על הנתבעת, ככל שהיא מבקשת לחלוק על אמיתות הרשומה, להביא עדים לשם הזמתה. משלא עשתה כן, אין אלא לקבל את תוכן דו"חות ביקורי המעגל כאמת.

משכך, אנו למדים מעיון בדו"חות ביקורי המעגל ותצהירי הדייר החוזי כי בחודש פברואר 2012 הדייר החוזי התגורר בדירה בגפו ורק בחודש ינואר 2013 מופיעים בדו"ח פרטי הנתבעת כ"מטפלת" בדייר החוזי.

גרסת הנתבעת בכל הנוגע למועד המעבר לדירה לא הייתה קוהרנטית. כך, בכתב ההגנה טענה כי עברה להתגורר עם הדייר החוזי כבר בתחילת שנת 2012 ולמצער, בחודש אפריל 2012 (סעיף 12) אז נקטעה כף רגלו וכתמיכה מצרפת אישור התובעת על מגוריה בדירה מחודש אפריל שנת 2013. יצוין כי מסמך זה לא צורף לתצהיר עדות ראשית מטעמה.

בתצהיר עדות ראשית מטעמה, לעומת זאת, מצהירה הנתבעת כי מגוריה בדירה החלו בחודש פברואר 2012 אז נתגלתה מחלת סרטן אצל הדייר החוזי (סעיף 12) וכך גם העידה בחקירתה הנגדית (עמ' 13 ש' 8-9).

בחקירתה הנגדית עומתה הנתבעת עם מכתב מיום 27/1/2014 בו מציין בשמה ובשם הדייר החוזי מר גדעון חורש מהלשכה לסיוע המשפטי בפנייה לתובעת, כי הנתבעת עברה להתגורר עם הדייר החוזי "לפני כחצי שנה". בנקודה זו מקובלת על בית המשפט עדות הנתבעת ממנה עולה כי אין להסתמך על מכתב זה ועל המועדים המצוינים בו בדווקנות, שכן מכתב זה, שנכתב, כאמור, בשמו של הדייר החוזי והמפרט היזקקות לסיוע צמוד מצד הנתבעת נושא תאריך המאוחר לפטירת הדייר החוזי אשר, כאמור, נפטר ביום 3/1/2014.

עדות הנתבעת לעניין המועד בו עברה להתגורר עם הדייר החוזי הותירה רושם של ניסיון להתאימה למועדים המופיעים במסמכים שונים ואף לא נתמכה.

אמינים על בית המשפט דו"חות ביקורי המעגל והמועדים המופיעים בהם ואף הפסיקה קובעת כי יש לתת לדו"חות אלו משקל מועדף, שכן אלו נערכו בזמן אמת (11500-04-09 גזל נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם במאגרים)). על כן, על סמך ראיות שהוצגו לפני בית המשפט, יש לקבוע כממצא עובדתי, כי הנתבעת עברה להתגורר בדירה לכל המוקדם בסוף שנת 2012. מאחר והדייר החוזי נפטר ביום 3/1/2014, הרי שהנתבעת התגוררה במושכר כשנה בטרם פטירתו.

משכך, הנתבעת אינה עומדת בהגדרת המונח "דייר ממשיך" הקבוע בחוק.

למעלה מן הצורך יצוין כי אף לשיטת הנתבעת עצמה היא עברה להתגורר בדירה בסוף חודש פברואר 2012 (סעיף 12 לתצהיר עדות ראשית מטעמה ועמ' 13 ש' 8-9 לפרוטוקול חקירתה). במילים אחרות, אף לגרסת הנתבעת (שכאמור, נסתרה בדו"חות ביקורי מעגל), היא התגוררה בדירה שנה ו-10 חודשים בטרם פטירת הדייר החוזי ולפיכך אף לשיטתה, אינה עומדת בקריטריונים הקבועים בחוק.

ב"כ הנתבעת ביקש להפנות לתא (הרצ') 41546-05-11 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נ' אבו חביש (להלן: "פס"ד אבו חביש") וללמוד בדרך של "אנלוגיה משפטית" כי יש להכיר בנתבעת כעומדת בקריטריון של המגורים המשותפים במשך כשנתיים מתוך שלש כדרישת הוועדה, בטרם פטירת הדייר החוזי וכן בשל זיקתה המיוחדת לדירה לאורך השנים.

דין טענה זו, שובת לב ככל שתהיה, להידחות. אין הנדון דומה לראיה, שכן בפס"ד אבו חביש ביקש בית המשפט לבחון האם היעדר רצף מגורים במהלך התקופה הקבועה בחוק והיעדרות מהדירה לתקופות קצרות לאורך תקופה זו, שוללים את הזכאות להיחשב כדייר ממשיך. ויודגש, בפס"ד אבו חביש קבע בית המשפט, כממצא עובדתי, כי הנתבעים עמדו בקריטריון הקבוע בחוק (בנוסחו דאז) והתגוררו בדירה במשך התקופה העולה על שלש שנים, עם הפסקות קצרות במהלכן שמרו על הזיקה לדירה.

אין זה המצב בעניינה של הנתבעת אשר התגוררה בדירה בטרם פטירת הדייר החוזי תקופה של כשנה בלבד, כפי שנקבע לעיל ואף אין זה המצב בעניינה של הנתבעת אם, לצורך הדיון בלבד, יקבל בית המשפט את גרסתה לפיה היא התגוררה בדירה כשנתיים בטרם פטירת הדייר החוזי. באף אחד מהמקרים, להבדיל מהנתבעים בפס"ד אבו חביש, לא עמדה הנתבעת בקריטריון של משך המגורים בדירה בטרם פטירת הדייר החוזי, היינו 3 שנים.

אכן הפסיקה הרלוונטית אינה מצטמצמת להימצאות פיזית בדירה אלא מתחשבת אף בזיקת המגורים "המבטאת את הקשר המהותי שבין אדם לביתו לא רק במובן הפיזי אלא את הקשר שבינו לבין מרכז חייו, הציר שסביבו סובבים חייו מבחינה מעשית פיזית ורגשית (ע"א 4127/95 זלקינד נ' מושב עובדים להתיישבות שיתופית (פורסם במאגרים)). עם זאת, הפסיקה הרלוונטית מתייחסת לנתבעים אשר עמדו בקריטריון של משך המגורים בדירה הציבורית גם אם לא באפן רציף.

הנתבעת אינה עומדת בדרישות החוק והפסיקה ולא התגוררה בדירה במשך פרק הזמן הקבוע בחוק ועל כן טענותיה בדבר הזיקה המיוחדת לדירה אותה עזבה בגיל 17 ושבה אליה כעבור כ-20 שנה (למעט תקופת מגורים קצרה בין השנים 1999-2001 לאחר גירושיה) למטרת הטיפול באביה למשך כשנה (או, שנתיים, לגרסתה), דינן להידחות.

לא זו אף זו, פסיקת ביהמ"ש השלום בהרצליה אינה מהווה הלכה מנחה ובוודאי אינה הלכה מחייבת. הגדרת המונח "דייר ממשיך" עפ"י החוק מדברת על הדרישה של 3 שנות מגורים עם הדייר החוזי. עם כל ההבנה למצבה הלא פשוט של הנתבעת, הרי שביהמ"ש כבול להוראות החוק והפסיקה, לרבות זו המחייבת פירוש דווקני של הוראות החוק הרלוונטיות (ראו, בין היתר בע"א (מחוזי ת"א 2054/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון נ' ואחניש (פורסם במאגרים)) ואינה מאפשרת צמצום הדרישה של משך המגורים המשותפים מתחת לקבוע בחוק.

באשר לטענת הנתבעת לגבי החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 22/4/14 אשר דחתה את בקשתה להקנות לה זכויות חוזיות בדירה, הרי שהמדובר בתקיפה עקיפה של ההחלטה שאכן אפשרית בערכאה הנוכחית. ההלכה היא כי לאחר מתן ההחלטה על ידי הגורם המוסמך להחליט בשאלת דיירות ממשיכה - היא ועדת האכלוס - עומדת להחלטה זו חזקת תקינות המעשה המנהלי. על כן, הנטל להוכיח כי דין החלטת וועדת האכלוס להתבטל מוטל על מי שטוען לכך (ראו 11405-03-13 עמידר החברה הלאומית לשיכון נ' סאופן, תא 16482/92 עיריית תל-אביב נ' גרינשטיין (פורסמו במאגרים)).

החלטה וועדת האכלוס קובעת כי מאחר ו"לא התגוררה עם האב ז"ל 3 שנים לפני פטירתו... לא זכאית לדיור ציבורי שכן לא עונה למספר נפשות מזכה. הדירה נחוצה ל...משפחות בנות 5-6 נפשות... הוועדה לא מצאה מקום לחרוג מהכללים ולהעדיפה על פני זכאים לדיור הציבורי"

הנתבעת לא הצביעה על פגם בשיקול הדעת של הוועדה שהינה הרשות המקצועית, בפניה פרוס מכלול השיקולים הרלוונטיים בכל הנוגע להקצאת המשאב היקר והנדיר כמו הדיור הציבורי, לרבות מספרי הדיור במאגר, מספרי מבקשי הדירות שכבר הוכרו כזכאים וממתינים בתור לקבלת הדיור, מספר המבקשים לקבל זכאות וגו'. כל הנתונים כאמור היו מצויים בפני וועדת האכלוס של משרד הבינוי והשיכון אשר שקלה אותם ומצאה כי הנתבעת אינה זכאית להקניית זכויות כדיירת ממשיכה ואין לתת לה עדיפות על פני הזכאים העונים על דרישות החוק. הנתבעת טענה לפגם בהחלטת הוועדה אך לא הצביעה על השיקולים שהופכים את ההחלטה לחסרת סבירות באופן קיצוני. לאור הקביעות העובדתיות לעיל וניתוח המשפטי של ההלכה הרלוונטית, הרי שהחלטת הוועדה ניתנה על סמך נתונים עובדתיים נכונים ובהתאם לחוק והפסיקה.

העולה מן המקובץ הוא כי הנתבעת אינה זכאית למעמד "דייר ממשיך" בדירה ועל כן, דין תביעת הפינוי להתקבל וכך אני מורה.

הפינוי יעוכב ב-6 חודשים על מנת לאפשר לנתבעת לפנות לוועדה מתאימה אשר תבחן את זכאותה העצמאית לדירה ממאגר הדיור הציבורי או לקבלת סיוע חלופי. זאת בהיעדר המחלוקת כי מצבה הכלכלי והנפשי של הנתבעת מחייבים התערבות כל הגורמים הרלוונטיים על מנת לסייע בידה.

באשר לתביעה לדמי שימוש ראויים, התובעת הגישה חוו"ד שמאי. הנתבעת לא הגישה חוו"ד נגדית מטעמה ולא ביקשה לזמן את השמאי לחקירה על חוות דעתו. על כן, יש לקבל את מסקנות חוו"ד השמאי שהוגשה מטעם התובעת ולקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,381 ₪, בצרוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו בפועל. משנמצא כי הנתבעת מתגוררת בדירה שלא כדין, הרי שלא נותר אלא לדחות את טענתה בדבר הזכאות להפחתה בשיעור דמי השימוש בדירה.

אשר על כן, ניתן בזה פס"ד דין המורה כדלקמן:

1. הנתבעת תפונה מהדירה עד יום 15/10/2016.
2. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,381 ₪ בגין דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה התגוררה בדירה שלא כדין. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו בפועל.

בשים לב לנסיבותיה המיוחדות של הנתבעת ולמצבה הכלכלי כפי שעולה מהמסמכים שצורפו על-ידה ולעובדה כי הינה מיוצגת על-ידי הלשכה לסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ז אדר ב' תשע"ו, 06 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.