זוהי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח.

טענות התובע

1. התובע היה במועדים הרלבנטיים הבעלים של רכב מ.ר. 9753350 (להלן: "רכב התובע"). הנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף, אשר כלל כיסוי ביטוחי במקרה של גניבת רכב.
2. בלילה שבין 18.1.13 - 19.1.13 נגנב רכב התובע על ידי אלמונים ממקום חנייתו ברח' האפרסק במבשרת ציון. התובע פנה למשטרת ישראל והגיש תלונה ביום 19.1.13.
3. התובע פנה לנתבעת בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח, אך זו דחתה את דרישתו בטענה כי האירוע אירע בנסיבות אחרות.
4. התובע טוען כי הרכב נגנב ללא ידיעתו ועל כן הוא זכאי לקבלת תגמולי ביטוח לפי הפוליסה. לטענתו, שווי הרכב ביום גניבתו עמד על 26,482 ₪. מכאן התביעה.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת טוענת כי מבדיקות וחקירות יסודיות שנערכו על ידה עולה כי מדובר בתביעה כוזבת, כי האירוע נגרם בנסיבות שונות וכי התובע העלים עובדות בנוגע למקרה הביטוח והכשיל את בירור החבות, מתוך כוונת מרמה.
2. לטענת הנתבעת, מדובר במקרה ביטוח שלא אירע, וכי הגניבה בוימה על ידי התובע במטרה להוציא כספים במרמה מן הנתבעת. ממצאי החקירה העלו סתירות מהותיות באשר לנסיבות אירוע, המקימות חשד כי אין המדובר בתביעת אמת.
3. התובעת אף מכחישה את גובה הנזק וטוענת כי רכב התובע עבר תאונה בעברו בגינה נקבעה ירידת ערך בשיעור 7.85% ביום 18.4.06, משתנה אשר יש בו להשפיע על שווי הרכב.

דיון והכרעה

1. שתי שאלות טעונות הכרעה במקרה זה: האחת, האם מסר התובע לנתבעת עובדות כוזבות או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח. באם ייקבע כי התשובה לשאלה זו שלילית, עולה שאלת שווי רכב התובע ביום הגניבה.

האם הוכחה מרמה מצד התובע

1. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו."
2. ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "עניין פלדמן") נדרש בימ"ש העליון לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים", וקבע כי סעיף זה נועד להרתיע מבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות פטור מוחלט של המבטח מחובתו. סעיף 25 נועד לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי הטמונה ביתרון המידע שיש למבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. הדיבור "בכוונת מרמה" כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
3. כן נקבע בעניין פלדמן, כי הנטל להוכיח את יסודות סעיף 25 מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה. עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימות היסוד הראשון והשני, יש לראות בה כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות למבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט, יקבע לפי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו בכוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה. לפיכך, המבטחת שהוכיחה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות וכי כיזב ביודעין אינה צריכה להוכיח גם את המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב.
4. לאור זאת, יש לבחון האם במקרה זה, הוכיחה הנתבעת כי התובע מסר לה עובדות כוזבות או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח.
5. בעניין נסיבות הגניבה העיד התובע, כי ביום 18.1.13 בשעות הערב החנה את רכבו ברח' האפרסק במשרת ציון בסמוך לביתו, כפי שהוא נוהג לעשות. למחרת בבוקר, לא מצא את רכבו. באותו היום הגיש התובע תלונה במשטרה אודות הגניבה. התובע הכחיש בעדותו כי יש לו ידיעה על נסיבות הגניבה או שהיה לו יד בדבר.
6. הנתבעת מצידה הגישה את תצהירו של החוקר, מר ישראל שריקי (להלן: "החוקר"), בצירוף דו"ח החקירה. מדו"ח החקירה ותצהירו של החוקר עולה, כי ביום 28.1.13 נפגש החוקר עם התובע וגבה ממנו עדות באשר לנסיבות האירוע. לאחר חקירת התובע, ועל מנת לאמת את גרסתו של התובע, חקר החוקר טלפונית את חברתו של התובע, וכן ביצע החוקר חקירת שיחת אימות טלפונית נוספת עם אביו של התובע. בנוסף, פעל החוקר לקבלת מידע והוצאת שאילתא ממשרד הרישוי באשר לעברו של הרכב, פנה לסוכן הביטוח של התובע בנוגע להתרחשות האירוע וכן ניסה לחקור חקירה נוספת את התובע ואת אחיו.
7. החוקר קבע בדו"ח החקירה כי מניתוח העדויות והמידע שנאסף, עולה כי קיים חשד למעלה מן הסביר כי אירוע גניבת הרכב הנטען לא התרחש, וזאת לנוכח הממצאים הבאים: האחד, לרכב מבחן שנתי שהסתיים ביום 19.1.13, הוא יום גניבת הרכב, וטרם שולמה האגרה או בוצע מבחן רישוי.
8. הממצא השני שעורר את חשדו של החוקר הוא, כי מפירוט כרטיס האשראי של התובע עולה, כי ביום שקדם לאירוע הנטען, שילם התובע למכון "טסט ליין" בגין בדיקת רכב. התובע טען בחקירתו כי מדובר בבדיקה שביצע אחיו עם כרטיס האשראי שלו, וכי עסקת רכישת הרכב לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. התובע ציין, כי כרטיס האשראי היה אצל אחיו באותו החודש, אך מפירוט הכרטיס שהציג התובע עולה כי התובע תדלק את הרכב ביום שלפני האירוע.
9. ביום 7.2.13 העביר התובע למשרד החקירות טופס לאימות בדיקת הרכב שנעשתה ביום האירוע. השם המופיע בטופס הוא שמו של התובע ולא שמו של אחיו, אשר לטענתו ביקש לרכוש את הרכב. ניסיון לאמת את גרסת התובע עם אחיו לא צלחה.
10. הממצא השלישי הינו כי התובע טען כי הנסיעה האחרונה ברכב היתה בשעת לילה כאשר חזר עם חברתו מבית קפה, אך חברתו של התובע טענה כי חזרו מחברים. חברתו של התובע ניתקה את השיחה בשלב זה, ובניסיון להתקשר אליה להמשך בירור מקרה הביטוח, היתה בשיחה ממתינה וחזרה אל החוקר רק בחלוף מספר דקות, אז שינתה את גרסתה והתאימה אותה לגרסת התובע.
11. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בדו"ח החוקר, הגעתי למסקנה כי אין די בממצאים אותם ציין החוקר בדו"ח החקירה על מנת לקבוע כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח שהתובע מסר לה עובדות כוזבות או העלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח.
12. אכן התובע הודה בחקירתו, כי לא ביצע מבחן רישוי לרכב, אף כי זה תוקף מבחן הרישוי של הרכב הסתיים ביום 19.1.13. אולם אי ביצוע מבחן רישוי לרכב אין בו כדי להוכיח כוונת מרמה מצד התובע.
13. אשר לעניין בדיקת רכב אחר במכון טסט ליין יומיים לפני האירוע, הרי שהתובע הבהיר בעדותו כי התלווה לאחיו לשם ביצוע בדיקה לרכב אותו ביקש אחיו לרכוש, וכי הוא זה ששילם עבור הבדיקה. התובע ציין בעדותו כי הוא נוהג מדי פעם לשלם הוצאות שונות עבור אחיו, ולא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו.
14. אמנם כאשר נשאל התובע על ידי החוקר לגבי ביצוע בדיקת רכב יום לפני האירוע, השיב לחוקר כי מדובר בבדיקה שביצע אחיו, עבור רכב אותו ביקש לרכוש עם אחיו, אך כאמור התובע הבהיר בעדותו בבית המשפט כי נלווה לאחיו לצורך ביצוע בדיקת הרכב וכי הוא זה ששילם עבור הבדיקה. העובדה שבחקירתו על ידי החוקר לא הבהיר התובע מפורשות כי נלווה לאחיו לצורך ביצוע הבדיקה, אין בה די כדי להעיד על מסירת עובדות כוזבות.
15. לעניין זה יש לציין, כי חקירת התובע על ידי חוקר הנתבעת נעשתה במקום עבודתו של התובע וכן בשיחות טלפון, כאשר התובע היה במהלך עבודתו עם לקוחות (עדות התובע בעמ' 4 לפרוטוקול ש' 9-11, וכן עדות החוקר בעמ' 5 לפרוטוקול ש' 10). בנסיבות בהן בוצעה החקירה, אין מקום לייחס כוונת מרמה לתובע בשל אי מסירת כל העובדות במלואן בנוגע לביצוע בדיקת הרכב.
16. עניין נוסף עליו ביסס החוקר את מסקנתו כי קיים חשש למסירת פרטים כוזבים הוא קיומה של סתירה בין גרסת התובע לבין גרסת חברתו היכן היו עובר לאירוע הגניבה. כך, התובע טען כי הוא וחברתו היו בבית קפה, בעוד שחברתו טענה בתחילה כי היו עם חברים ולאחר מכן תיקנה את גרסתה וציינה כי היו עם חברים ולאחר מכן בבית קפה. ראשית, אציין, כי ספק בעיני אם אכן מדובר בסתירה של ממש, שכן גם חברתו של התובע ציינה כי היו בבית קפה. מכל מקום, מדובר בעניין שהוא שולי לאירוע הגניבה הנטען ואין בו כדי להוכיח מסירת עובדות כוזבות.
17. אשר לעובדה כי התובע ציין בעדותו בבית המשפט כי לא היה אף אחד עמו ברכב עובר לאירוע הגניבה, הרי שלאחר התובע הבין את השאלה, הבהיר כי כאשר החנה את הרכב ליד ביתו, היה לבד, אף כי קודם לכן היה עם חברתו ברכב.
18. עוד אוסיף, כי מדו"ח החוקר עולה כי התובע תדלק את הרכב יומיים לפני האירוע בסכום של 270 ₪, כי מסר לסוכנות הביטוח את שני מפתחות הרכב המקוריים, כי דיווח למשטרה בזמן אמת אודות אירוע הגניבה וכי הוכחה טענת התובע כי במהלך חודש נובמבר 2012 בוצע תשלום עבור חלקי חילוף לרכב. כך גם בפירוט שיחות הטלפון שמסר הנתבע לחוקר לא נמצאו ממצאים מחשידים או שיחות טלפון בזמן הרלבנטי. כל אלה תומכים במסקנה כי אין מדובר באירוע גניבה מבויים, כפי שטוענת הנתבעת.
19. סיכומו של דבר: אני קובעת כי הנתבעת לא הביאה ראיות ממשיות אשר יש בהן די לצורך הרמת הנטל להוכחת כוונת מרמה מצד התובע, ועל כן אין הנתבעת פטורה מחבותה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.
20. משקבעתי כי התובע זכאי לקבלת תגמולי ביטוח, יש לבחון את שווי הרכב במועד התאונה.

שווי הרכב במועד התאונה

1. לעניין שווי הרכב במועד התאונה צירף התובע חישוב המבוסס על מחירון יצחק לוי ממנו עולה כי שוויו של רכב מסוג הונדה שנת ייצור 2002 הינו בסכום של 25,000 ₪, וכי הואיל ולרכב היה גג נפתח, הרי שיש להוסיף 4%, ועל כן שווי הרכב במועד התאונה עמד על 26,000 ש"ח.
2. מנגד טוענת הנתבעת כי הואיל והרכב עבר תאונה בעברו וביום 18.4.06 נקבעה לו ירידת ערך בשיעור של 7.85%, יש להפחית סכום זה משווי הרכב.
3. אכן מדו"ח החוקר עולה כי ביום 18.4.06 עבר הרכב תאונה ונקבעה לו ירידת ערך בשיעור של 7.85%.
4. במסגרת החישוב שערך התובע לעניין שווי הרכב המבוסס על מחירון יצחק לוי לא הובאה בחשבון ירידת הערך, ועל כן יש להפחית משווי הרכב את שיעור ירידת הערך בעקבות התאונה שעבר הרכב ביום 18.4.06 . מכאן ששווי הרכב במועד התאונה עמד על 23,959 ₪.
5. לפיכך, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 23,959 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.1.13 ועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 760 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ו, 09 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.