1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, במהלך עבודתו כבוקר אצל הנתבע 1. ע"פ הנטען בכתב התביעה, ביום 10.1.10 נדרש התובע לסייע בהמלטת פרה בדרך של קשירת הפרה לידו השמאלית של התובע. לטענת התובע, הפרה החלה להשתולל ולמשוך בחזקה לכוון הנגדי, דבר שגרם לקטיעת אגודל התובע וחלק מאצבע 3 בידו השמאלית (להלן: "התאונה").

לאחר התאונה הובהל התובע לבי"ח צפת נותח, טופל ואושפז שם עד יום 14.10.14 .

הצדדים הגיעו להסכמה כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע תעמוד על 15% נכות.

2. הנתבעים הכחישו את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה. לחילופין טענו הנתבעים לאשם תורם מצד התובע אשר נהג לטענתם, בחוסר זהירות ובניגוד להנחיות. בנוסף הכחישו הנתבעים את הנזקים הנטענים.

3. בתאריך 3.11.15 העיד בפני התובע בלבד. התובע ויתר על עדות העד שהגיש תצהיר מטעמו ואף הנתבעים ויתרו על העדת עדים מטעמם.

דיון

4. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני, התרשמתי מעדות התובע ושקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה החל עליו להוכחת תביעתו ולכן דין התביעה להידחות.

העדות היחידה לעניין נסיבות התאונה, שהוכחשו מפורשות ע"י הנתבעים, הינה עדותו של התובע. המדובר בעדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות. התובע הינו בעל דין אשר יש לו עניין בתוצאות המשפט. על פי הוראת המחוקק, בית המשפט לא יפסוק בהליך אזרחי בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם וינמק מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. דרישה זו המופיעה בפקודת הראיות, באה להזכיר לבית המשפט כי בנסיבות אלו בהן קיימת רק עדות אחת מטעם התובע או בן משפחה קרוב, או אדם מעוניין מטעם אותו צד שזימנו, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל (המבוסס על סבירות ביחס למכלול הראיות שהוגשו ונסיבות המקרה), המצדיק קביעה על פי אותה עדות בלבד, זאת, אף אם לא הובאה כנגדה כל עדות מפריכה. ראה בספרו של י' קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע , בעמ' 1435- שם קובע המלומד כי דרישת ההנמקה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית אשר אף נועדה לאפשר לערכאת הערעור לבחון את ההחלטה המתבססת על אותה עדות יחידה.

לעניין הנמקת פסק הדין כדורשת שני אלמנטים: טעם אמיתי וכן שההנמקה תאפשר לבית משפט של ערעור להעביר תחת ביקורתו את נימוקי בית המשפט בערכאה הראשונה ראה ע"א 79/77 האפוטרופוס לנכסי נפגעים נ. מלך פד' כז' (ב) 771, וכן ע"א 192/86 סולימקפור נ. אבן פד' מב' (3) 303.אציין כי אמנם, ככל שביה"מ מוצא טעם אמיתי, כמו מהימנות בולטת של התובע בצירוף נסיבות התומכות בגרסתו של תובע, רשאי ביה"מ להשתית הכרעתו גם על עדות יחידה ובלבד שכאמור ינמק זאת. יחד עם זאת במקרה דנן, לא מצאתי טעם המאפשר הכרעה על בסיס עדות התובע בלבד אשר אף היא, כשלעצמה, לא עוררה את אימוני.

5.        נטל ההוכחה במשפט האזרחי מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך ובניגוד לנטען ע"י התובע בסיכומיו, הרי שעל מנת להוכיח את גרסתו היה עליו להעיד עדים מטעמו. בעת שהתובע לא הוכיח גרסתו ומדובר בעדות יחידה של בעל דין,אין רלוונטיות לאי הבאת עדים מטעם הנתבעת. מה עוד שהעד היחיד אותו יכולה הייתה הנתבעת לזמן הינו הנתבע 1 אשר אין חולק שכלל לא היה במקום בעת התאונה.

לאחר שהתרשמתי מעדותו היחידה של התובע, לא מצאתי נימוק אשר יאפשר לי להסתפק בעדות יחידה זו. לפיכך הגעתי למסקנה, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ואין מנוס מדחיית תביעתו. בעניין זה אוסיף, כי לא רק שלא מצאתי די בעדות היחידה של התובע, אלא שגם בעדות זו, מצאתי תמיהות וסתירות אשר תרמו להחלטתי כי אין בה די: ראשית אציין כי בכתב התביעה נטען שהפרה נקשרה לידו של התובע בעוד בתצהירו טען התובע כי קשר את החוט סביב האצבעות. מעבר לשוני בין הגרסאות, הרי גרסה זו לא נתמכה בכל עדות נוספת שיכול היה התובע להציג ואולם בחר שלא לעשות כן. כך לטענת התובע היה עד לתאונה בשם משה (הוא מרווין גרשמן שוויתר על עדותו),שעבד בסמוך וראה את התאונה. עיון בנ/1 מעלה כי בתביעה לדמי פגיעה ציין התובע עד נוסף בשם יוסי. בחקירתו לא ידע התובע מי הוא אותו עד –יוסי שצוין במסמך נ/1 עליו חתם התובע עצמו.

בנוסף, גם אותו משה שלטענת התובע ראה את התאונה, לא העיד ולבקשת התובע תצהירו נמשך מהתיק. ההלכה היא, כי אי הבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה, כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי 1003 בעמ' 1649-1659). לאור האמור, יש בוויתור על עדות משה כדי לעמוד כנגד גרסת התובע בדבר אופן התרחשות התאונה. אציין כי תצהירו של משה נמשך מהתיק ולפיכך, אין ביכולתי להשוות את האמור בו לעדות התובע. יחד עם זאת, מחקירת התובע עולה כי הוא אף הודה שהאמור בתצהיר משה כלל אינו נכון וכי בניגוד למוצהר שם (התובע הופנה לאותו תצהיר שכיום אינו עוד בפני),משה היה לידו ולא במטע השכן(עמ' 10 שורות 25-28). הנה כי כן מסתבר כי גם אילו היה נותר התצהיר בתיק היה בו כדי להטיל ספק בטענת התובע.

6. זאת ועוד, עיון בכל המסמכים הרפואיים מהתקופה שלאחר התאונה, מעלה כי באף לא אחד מהם מופיעה הגרסה בדבר הנסיבות הנטענות. כך לדוגמא בדוח הפינוי באמבולנס-נ/2 מופיע ב"גורם הפגיעה": "נפילה". אמנם בהערות מצוין: "נחבל מחבל שקשור לפרה" ואולם אין בכך כדי לשקף את גרסת התובע כאילו החבל נקשר לאצבעותיו ולכן הן נכרתו בעת השתוללות הפרה. בסיכום האשפוז מביה"ח מופיע: "לדבריו ביום קבלתו תוך כדי עבודה נפצע באצבעות יד שמאל" ושוב ,אין תיאור של הנסיבות הנטענות. רק בטופס דמי הפגיעה שמולא 3 שבועות לאחר התאונה ולאחר שהייתה לתובע כבר שהות לקבל יעוץ משפטי העלה התובע טענתו בדבר נסיבות התאונה.

7. אמנם הנתבעת לא העידה את הנתבע 1-מעביד התובע. אלא שהתובע הודה בחקירתו כי המעביד לא נכח במקום בעת התרחשות התאונה ולכן, לא היה ממלא בעדותו לתמוך או לסתור את טענות התובע באשר לאופן התרחשות התאונה. אשוב ואדגיש כי נטל ההוכחה מוטל על התובע ולפיכך, בנסיבות בהן התובע בחר שלא להביא כל עדות תומכת (שיכול היה להביא, כאמור),אין באי זימון המעביד, שכלל לא היה במקום, כדי לעמוד לחובת הנתבעת.

לפיכך לא מצאתי נימוקים עליהם אוכל להתבסס בקביעה כי אכן התאונה ארעה כנטען ע"י התובע בעת שהחבל היה קשור לאצבעותיו והפרה השתוללה.

8. למעלה מן הצורך אוסיף כי בסעיף 8 לתצהירו טען התובע כי המעביד אמר לו לקשור את הפרה באמצעות חוט ולהוציא אותה מהעדר . יחד עם זאת, התובע לא טען כלל כי המעביד אמר לו לקשור את החוט מהצד השני מסביב לאצבעותיו. אדגיש כי לא רק שנסיבות נטענות אלו לא הוכחו, אלא שגם בהעדר טענה ובוודאי בהעדר הוכחה, כי הנתבע 1 הוא שאמר לתובע לקשור את החבל מצידו השני לאצבעותיו, הרי אין בעצם השתוללות הפרה כדי להקים אחריות לנתבע 1: גם אילו היה התובע מוכיח כי הנתבע 1 הוא שאמר לו לקשור חבל לפרה ולהוציא אותה מהעדר ,כפי שנטען בסעיף 8 לתצהירו-טענה שאף היא לא הוכחה שכן התובע לא עמד על זימון הנתבע 1 לעדות לאחר שהנתבעים הודיעו כי ויתרו על עדותו, הרי בהעדר טענה כי הנתבע 1 הוא שהורה לחבר את החבל לאצבעותיו של התובע, לא הוכחה רשלנות הקשורה קשר סיבתי לנזק, מצד הנתבע 1. התאונה ארעה לפי גרסת התובע (שכאמור אף היא לא הוכחה),מאחר שהחבל היה קשור לאצבעותיו ולכן משהשתוללה הפרה ומשכה אותו, נתלשו גם האצבעות. ברי כי אילו היה החבל מחובר רק לפרה כשהתובע רק אוחז בו מצידו השני (ולא קושרו לאצבעותיו),יכול היה התובע לעזוב ולשחרר את החבל מיד כשהחלה הפרה להשתולל ולא היה נפגע כלל. הפגיעה ארעה דווקא מאחר שהתובע בחר לחבר את החבל בקצהו לאצבעותיו.

לאור כל האמור לעיל, מאחר שהתובע לא הוכיח גרסתו באשר לנסיבות התאונה ומשמדובר בעדות יחידה, אין די בעצם פגיעת התובע כדי להקים עילת תביעה כנגד הנתבעים ואני מורה על דחיית התביעה.

9. לאור האמור אין צורך לדון בשאלת הנזק ולפיכך רק בתמצית וללא פירוט, אציין כי אילו לא הייתה התביעה נדחית בהעדר ראיה לאחריות, היו נזקי התובע מוערכים על ידי כדלקמן:

הפסדי שכר לעבר-ע"פ אישורי אי כושר שצירף התובע היה באי כושר לעבודה עד ליום 20.4.10 .התובע טען כי מאז לא הצליח להשתלב בעבודה. יחד עם זאת מדוח רציפות לעבודה-נ/4 ,עולה כי גם עובר לתאונה וגם לאחריה עבד התובע במקומות רבים לתקופת קצרות בלבד כשאינו מצליח להתמיד לאורך זמן במקום עבודה אחד (נתון ממנו בחר התובע להתעלם בסיכומיו). כשהתובע נשאל בחקירתו, מדוע גם לפני התאונה החליף הרבה מקומות עבודה-לא יכול היה לענות על השאלה עמ' 13 שורות 19-20. לאור האמור, לא שוכנעתי כי התובע לא יכול היה לאחר תקופת אי הכושר להתמיד בעבודה דווקא בגין פגיעתו. לפיכך ביחס לתקופה מתום ימי אי הכושר ועד היום יש להעמיד את הפסדי השתכרותו בהתאם לנכותו התפקודית אשר אילו הייתה התביעה מתקבלת, הייתה נקבעת בשיעור 15% נכות. בעניין זה אציין כי למרות טענות הנתבעת בסיכומיה, הרי משמדובר בתובע חסר השכלה, יש להעמיד במקרה זה את נכותו התפקודית, לפחות בשיעור נכותו הרפואית.

עובר לתאונה הרוויח התובע משכורת בסך 4,697 ₪ העומדת כיום ע"ס של 5,000 ₪.

לפיכך, אלמלא הייתה התביעה נדחית, היו נקבעים נזקי התובע כדלקמן:

הפסדי שכר לעבר מלאים ל3 חודשים ו10 ימים- 16,666 ש"ח

הפסדי שכר חלקיים עד היום לפי הפסד חודשי בשיעור 15%- 52,875 ש"ח

הפסדי שכר לעתיד-195,000 ש"ח

הפסדי פנסיה-23,400 ש"ח

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 25,000 ₪

הוצאות עבר-5,000 ש"ח

כאב וסבל-50,000 ₪

סה"כ:367,941 ₪ , כאשר מסכום זה היה צריך לנכות תגמולי מל"ל משוערכים.

יחד עם זאת, כפי שפורט, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת נסיבות פגיעתו ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה. 

התובע יישא בהוצאות הנתבעים לרבות שכ"ט עו"ד, אשר לפנים משורת הדין, יועמדו ע"ס כולל של 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשע"ו, 02 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.