1. התובע, יליד 1963, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים ביום 6.12.2012, ע"פ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975.
2. דר' גבריאל אגר, מומחה בתחום האורתופדי, בדק את התובע וקבע ממצאים באשר לנזק שנגרם לו. מחוות הדעת עולה כי התובע מתלונן על כאבים, אולם אין כל ממצא קליני לנכות כתוצאה מהתאונה. קיימת מגבלה תפקודית בעמוד השדרה ובברכיים, המקימה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% בהתאם לפריט 35 (1) (ב) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז 1956, אולם לדעת המומחה, מגבלה זו אינה נובעת מבעיה אורתופדית חריפה שנובעת מהפגיעה בתאונה.
3. דר' ויבורסקי, מומחה בתחום הפסיכיאטרי, בדק את התובע וקבע ממצאים באשר לנזק שנגרם לו. מחוות הדעת עולה כי התובע לא נפגע בראשו, תיפקד כשורה וחזר לעבודה תוך שבועיים. תלונות על פגיעה נפשית נמצאו לראשונה רק כחודש לאחר התאונה. המומחה קבע כי לא נמצאו הקריטריונים הנדרשים למצב של תגובת דחק חריפה ASR או הפרעה בתר חבלתית PTSD. האבחנה המתאימה למצבו של התובע היא של "הפרעה הסתגלותית". התובע אובחן גם כלוקה במצב דכאוני, אולם המומחה קבע כי בבדיקתו לא התרשם מקיום דכאון.
   בסיכומו של דבר, המומחה קבע כי ההפרעה ההסתגלותית, לרבות מרכיב הדִכּאון, גרמה לפגיעה תפקודית בשיעור של 30% מיום 1.1.3 ועד ליום 31.7.13, ולאחר מועד זה, כ- 10% נכות צמיתה בהתאם לפריט 34 (ב) (2) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז 1956.
   כיוון שמצב נפשי זה התעורר רק כחודש לאחר התאונה בתוך אימון משטרתי, קבע המומחה כי רק מחצית מהנכות שנקבעה נובעת מהתאונה (אלא אם ייקבע כי הפגיעה בגב כולה היא תוצאת התאונה – דבר שלא נקבע).
   המומחה הוסיף כי התובע יזקק למעקב פסיכיאטרי, ולטיפול נפשי ותרופתי.
4. עיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת ובתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, והבאתי בחשבון, בין מכלול השיקולים, גם את השיקולים הבאים: מדובר ע"פ קביעות המומחים בנכות צמיתה הנובעת מהתאונה בתחום הנפשי ובשיעור של כ- 5% שאיננו גבוה ; התובע טען כי נוכח התאונה ניצל את ימי המחלה ולאחר מכן פרש לגמלאות מעבודתו במשטרה ; התובע חלק עם קביעות המומחים וטען כי לפני התאונה לא ניכרה כל מגבלה תפקודית, ולכן יש לשייך את כל הנכות כולה לתאונה ; אישורי אי כושר הוצגו עד ליום 19.7.13, בערך כקביעת המומחה לגבי נכות זמנית ; הנתבעת טענה כי נוכח קביעות המומחים, אין כל נכות בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה, הנכות הנפשית היא מינורית, ולא מנעה חזרה לעבודה, כך שהפרישה איננה קשורה כלל לתאונה, מה גם שלא הוצגו אישורים לפיהם לא יכול היה להמשיך בעבודתו.
5. נוכח מכלול השיקולים, הצעת בית המשפט לסיום התיק בפשרה היא כדלקמן:
   1. בגין נזק שאיננו נזק ממון – 14,000 ₪.
   2. בגין הפסדי שכר לעבר – 34,000 ₪ (בערך לפי שימוש בימי מחלה ופיצוי כרבע לגבי תקופת אי הכושר, ולאחר מכן גלובאלי).
   3. בגין הפסדי שכר לעתיד – 37,000 ₪ (כולל הפרשות סוציאליות. הצעה גלובאלית בערך לפי שליש אריתמטי).
   4. בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד – 20,000 ₪ (לרבות טיפול נפשי ותרופתי).
6. הסכום המוצע לפשרה עומד איפוא על סך של 105,000 ₪ בתוספת שכ"ט כחוק והשבת אגרה משוערכת ממועד תשלומה, ובניכוי שכ"ט המומחה האורתופד נוכח קביעתו כי לא נותרה נכות בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה.
7. יודגש כי הצעת הפשרה היא רק מסד למשא ומתן בין הצדדים.
8. הצדדים יבואו בדברים ויודיעו עד ליום 15.6.15 אם הגיעו להסכמות או שאין מנוס מקידום התיק לשמיעה.
9. לעיוני ביום 16.6.15.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.