לפניי תביעות הדדיות על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק).

1. התובעת / הנתבעת שכנגד (להלן – התובעת) התגוררה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בדירה שכורה בבית משותף הנמצא ברחוב ברנר 18 בחיפה (להלן – הבניין).
2. הנתבע / התובע שכנגד (להלן – הנתבע) מונה ביום 3.11.11 כנציג ועד הבית של בתים מס' 14, 16 ו-18 ברחוב ברנר. הנתבע אינו דייר בבניינים הללו.
3. ביום 26.12.11 דפק הנתבע על דלת התובעת במטרה לגבות תשלום לוועד הבית אך התובעת סירבה לפתוח את הדלת ולשלם באותו מעמד (להלן – האירוע).
4. התובעת טוענת כי כשבוע לפני כן פנה אליה הנתבע באותה צורה, בשעה 23:30 בלילה בדרישה לתשלום לוועד הבית והיא סירבה לפתוח את הדלת ולשלם וכן הודיעה לו שלא להטרידה שוב בשעות מאוחרות.
5. התובעת טוענת כי מספר ימים לפני האירוע נתלה בחדר המדרגות בבניין מכתב מטעם התובע המהווה הוצאת לשון הרע כלפיה (המכתב לא צורף לתצהירה של התובעת, אולם צורף נספח ד' לכתב התביעה והתובעת אישרה אותו בעדותה בעמ' 10 לפרוט' בש' 17-13).

להלן לשון המסמך (להלן – המסמך המיוחס לנתבע):

"שלום רב,

הדיירים של ברנר 14,16,18

אנחנו מונינו לוועד הבית ונחתם הסכם החוזה על ידי 19 בעלי הדירות ..

ברצוני להצהיר על השקרים שמבזים אותי, עקב הסכסוך שלי עם אחת הדירות בשם מאיה שהודיעה לדיירי הכניסה 18 שאין וועד בית בכניסה.

מדובר באישה ודיירת בעייתי וחסרת תרבות והשכלה וסכסכנית מתחזה

מטרידה .. שהמקום שלה לא אמור להיות כאן בבניין ויש הצורך להרחיק אותה

עקב כך תתקיים אסיפת בעלי הדירות ההודעה תשלח להם בהקדם

תודה:

וועד הבית ברנר 14,16,18"

מסמך זה הינו מודפס ואינו נושא חתימה.

1. הנתבע אינו מזכיר דבר בעדותו על מה שקדם לאירוע ואין כל תיעוד לדברים מלבד טענות התובעת בתצהירה.
2. לאחר האירוע הוגשו הליכים שונים בנוגע ליחסים בין הצדדים, כפי שיפורט להלן.
3. ביום 28.12.11 הגישה התובעת תלונה למשטרה בנוגע לאירוע בטענה לתקיפה מצד הנתבע.
4. ביום 29.12.11 התקיים דיון בבקשת התובעת לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 (להלן – חוק הטרדה מאיימת) בה"ט (של'-חי') 53915-12-11, בו ניתן צו אשר אסר על הנתבע להתקרב לתובעת ונקבע דיון במעמד הצדדים.
5. ביום 5.1.12 התקיים דיון במעמד הצדדים בה"ט (של'-חי') 53915-12-11. בהסכמת הצדדים נקבע שם כי הצו שניתן באותו תיק יבוטל בכפוף לכך שהנתבע לא יפנה יותר לתובעת בשום עניין, לרבות תשלום לוועד הבית.
6. ביום 11.1.12 הגישה התובעת תלונה למשטרה על הפרת צו בית המשפט שאירעה באותו היום. ביום 29.1.12 הגישה התובעת תלונה למשטרה על הפרה נוספת מיום 24.1.12.
7. ביום 25.6.13 התקיים דיון בבקשה נוספת על פי חוק הטרדה מאיימת שהגישה התובעת בה"ט (של'-חי') 52005-06-13. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, ניתנה הוראת בית המשפט, בהתאם להסכמתם, כי על הצדדים להימנע מליצור קשר אחד עם השני.
8. ביום 13.8.13 התקיים דיון בבקשה נוספת על פי חוק הטרדה מאיימת שהגישה התובעת בה"ט (של'-חי') 22482-08-13 בו נקבע דיון נוסף במעמד הצדדים ליום 15.8.13. מאחר שהנתבע לא הגיע לדיון הנוסף, ולאור הודעת התובעת שם כי היא עומדת לעזוב את הבניין, ניתן צו זמני ל-14 יום.
9. התביעה שכנגד מטעם הנתבע מבוססת על טענת הנתבע כי יום לאחר האירוע תלתה התובעת הודעה בלובי הכניסה לבניין בזו הלשון (ת/3):

1. כל אחד מן הצדדים מייחס למשנהו את המכתב עליו מבוססת תביעתו וטוען כי מדובר בפרסום לשון הרע כלפיו. כל אחד מן הצדדים מכחיש כי כתב את המכתב המיוחס לו.

תמצית ההליכים המשפטיים

1. התביעות ההדדיות בת"א (של'-חי') 52743-01-12 הוגשו בראשית שנת 2012 ונותבו למותב אחר. נכון לאותו מועד, יוצגה התובעת על ידי בא כוח אחר, עו"ד פיראס עזאם.
2. כתב ההגנה האחרון בתיק הוגש ביום 15.4.12.
3. ביום 24.1.13 ניתנה החלטה אופרטיבית ראשונה בתיק. בהמשך, התנהלות הצדדים עצמם הכבידה על קידום התיק.
4. ביום 28.1.14, לאחר שלא הוגש תצהיר מטעם התובעת חרף התראת בית המשפט בנושא, נמחקה התביעה העיקרית בתיק.
5. ביום 2.3.14 הגישה התובעת פעם נוספת את התביעה במתכונת זהה והפעם במסגרת ת"א (של'-חי') 999-03-14, באמצעות עו"ד עזאם.
6. בחודש אפריל 2014, החליפה התובעת ייצוג משפטי בשני התיקים וקיבלה ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי. במקביל, עתר הנתבע להמשך ההליכים בתביעה מטעמו.
7. ההליך הועבר לטיפולי ביום 18.5.14.
8. ביום 24.6.14 אוחד הדיון בתביעות דלעיל וההליך נותב למסלול דיוני לצורך שמיעת טענות הצדדים.

מסכת הראיות

1. מטעם התובעת נמסרה עדותה וכן הציגה חוות דעת גרפולוגית מטעם ד"ר מרדכי ורדי לעניין כתב היד במסמך העומד בבסיס התביעה שכנגד.
2. מטעם הנתבע נשמעו עדותו ועדות של מר מרדכי חילו. כמו כן הוגשה חוות דעת גרפולוגית מטעם הגב' דניאלה גבעון.

טענות הצדדים

1. לעניין התביעה העיקרית, התובעת טוענת כי הנתבע כתב את המכתב עליו מבוססת תביעתה ותלה אותו בחדר המדרגות של הבניין מספר ימים לפני האירוע. כן נטען כי התובע הודה בכך שתלה מכתב זה בחדר המדרגות בדיון מיום 5.1.12 בה"ט (של'-חי') 53915-12-11. הנתבע מכחיש כי כתב את המכתב המיוחס לו וטוען כי המכתב אליו התייחס בדיון הנדון הינו המכתב שפרסם בבניין בדבר מינויו כנציג ועד הבית. עוד טוען התובע כי ביום 14.1.12 שלח בא כוחו מכתב דרישה בגין פרסום לשון הרע וכי התביעה העיקרית בתיק זה והטענות העומדות בבסיסה "נולדו" עקב אותו מכתב. התובעת השיבה לטענות הנתבע וטוענת כי מכתב ב"כ הנתבע הינו מאוחר להגשת התביעה בתיק זה וכי אין לקבל את הסבריו של הנתבע לעניין ההודאה שניתנה בדיון מיום 5.1.12.
2. לעניין התביעה שכנגד, הנתבע טוען כי התובעת כתבה את המכתב המיוחס לה, תלתה אותו על גבי ארון חשמל בחדר המדרגות של הבניין וכי הדבר הוביל לפגיעה ביכולת הנתבע לגבות את התשלומים לועד הבית. התובעת מכחישה את פרסום המסמך המיוחס לה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפניי ושקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה העיקרית להידחות וכי דין התביעה שכנגד להתקבל.

1. סעיף 7 לחוק קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית".
2. סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כך –

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

1. פרסום מוגדר בסעיף 2(א) לחוק לשון הרע כך –

"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

1. בענייננו, אין מחלוקת אמיתית כי המסמכים העומדים בבסיס כל אחת מהתביעות מהווים לשון הרע מבחינת תוכנם. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בהוכחת עצם פרסום המכתבים וזהות המפרסם.

התביעה העיקרית

1. התובעת צירפה את המכתב העומד בבסיס תביעתה כנספח ד' לכתב התביעה. ואישרה את המסמך ותוכנו במהלך חקירתה. המסמך לא צורף לתצהירה, הגם שהתייחסה לתוכנו בסעיף 8 לתצהיר.
2. מדובר במכתב מודפס שאינו נושא חתימה או פרט מזהה אחר. פרט הזיהוי היחיד העולה ממנו הוא ייחוסו ל-"וועד הבית ברנר 14,16,18".
3. התובעת הודתה בתשובותיה לשאלון ששלח לה הנתבע כי לא ראתה את אחד מן הדיירים תולה את השלט (מוצג ת/5- שאלה מס' 16). הנתבע אינו דייר בבניין, אך העובדה שהתובעת לא הרחיבה ולא טענה בשום מקום אחר כי ראתה אותו תולה את השלט, משמע כי לא ראתה זאת.
4. התובעת טוענת כי הנתבע הודה כי תלה את המכתב האמור בדיון מיום 5.1.12 בה"ט (של'-חי') 53915-12-11 כאשר אמר "המכתב שלי, זה המכתב שנתלה בבניין" (ראו סעיף 9 לתצהירה והפרוטוקול המצורף שם).
5. הנתבע מכחיש וטוען כי המכתב אליו התייחס באותו דיון הינו המכתב המתייחס למינויו כנציג ועד הבית.
6. להלן יובא ציטוט הקטע המלא ממנו מבקשת התובעת לדלות את הקשרו של המשפט האמור –

"...המכתב שלי, זה המכתב שנתלה בבניין. אני לא מתגורר במקום, אבל אני הסברתי הכל במסמכים ואני מוניתי לוועד הבית על ידי הדיירים. אני מציג את פרוטוקול של אסיפת הדיירים, חתום על ידי הדיירים במקום. יש 19 בעלי דירות, בהמשך יש מכתב שמגבה אותי."

1. קריאת הקטע המלא תומכת בהסבריו של הנתבע, אשר נחזים סבירים ומתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר של מכלול הדברים שתועדו במסגרת אותו דיון. הנתבע נדרש לעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית והסביר שוב כי ההתייחסות מצדו באותו הדיון היתה אך ורק למכתבים העוסקים במינויו כנציג ועד הבית (עמ' 6 לפרוט' בש' 30-3).
2. לאור האמור, ניסיון התובעת לדלות משפט מסוים מקטע שלם ולהקנות לו פרשנות כהבנתה הינו ניסיון כושל משום שאינו מתיישב עם הקשר הדברים ותוכנם.
3. לעניין עצם הוכחת דבר הפרסום, התובעת טוענת כי המכתב העומד בבסיס תביעתה נתלה בחדר המדרגות של הבניין. אם כך הדבר, סביר כי שכנים נוספים בבניין ראו את המכתב. אי הבאת מי מהם כעד לעצם הפרסום מחלישה את משקל טענת התובעת על פי הכלל לפיו הימנעות מהבאת עד משמעה כי עדותו היתה מזיקה לאותו צד (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.07.2008), בס' 27-26).
4. מאחר ומדובר בתביעה של התובעת, נטל הוכחת יסודות התביעה מוטל עליה.
5. התובעת לא מציגה כל עדות או ראיה חיצונית אחרת לתמוך בטענתה לפיה המכתב נכתב על ידי הנתבע ונתלה בכניסה לבניין. בנסיבות אלה, עדות התובעת לבדה מהווה עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע, משמע בית המשפט נדרש לנהוג בזהירות יתר בקביעת משקל העדות (ראו סעיף 64 לפקודת הראיות נוסח חדש] ורע"א 3567/13 ‏ע- מ- ס- ת -ניהול והשקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.7.13), בס' ח').
6. משלא קיימת כל ראיה תומכת או מחזקת לטענות התובעת בנוגע למסמך הנטען, לרבות היעדר כל עדות מטעם גורם כלשהו אשר נחשף למכתב זה, לא הוכחו יסודות העוולה לפי סעיף 7 לחוק.
7. למעלה מן הדרוש אציין כי לא הוכח לפניי כי תביעת התובעת באה כתגובה למכתב הדרישה ששלח ב"כ הנתבע לתובעת. המכתב המדובר, אשר צורף כנספח ד' לתצהיר הנתבע, נושא תאריך מודפס 2.2.12 . תאריך זה מתוקן בכתב יד על גבי המכתב לתאריך 14.1.12. טעות זו, בצירוף העובדה שלא הוכחה שליחתו של מכתב זה ואף לא המועד בו התקבל בידי התובעת אינן מאפשרות לקבל את הטענה.
8. אשר על כן, התובעת לא הוכיחה קיומה של עוולה לפי חוק איסור לשון הרע ודין תביעתה להידחות.

התביעה שכנגד

1. בניגוד למכתב עליו התבססה התביעה העיקרית בתיק, התביעה שכנגד מבוססת על מכתב אשר נכתב בכתב יד, כך שלגביו ניתן לנסות להוכיח את זהות הכותב שלא באמצעות עדות בלבד.
2. מסמך המקור הוגש וסומן ת/3 והצדדים אמנם הגישו חוות דעת של מומחים בתחום כתב היד בכדי לתמוך בטענותיהם.
3. מטעם הנתבע, הוא התובע שכנגד, הוגשה חוות דעתה של הגב' דניאלה גבעון אשר נערכה ביום 22.12.13 והושלמה ביום 12.4.15 (ת/4). בחוות דעתה ערכה הגב' גבעון השוואה בין כתב היד המתנוסס על גבי ת/3 לבין כתב היד על שיקים מחשבון התובעת ומסמכים מבקשות שהגישה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת. הגב' גבעון קבעה כי קיימת זהות בין כתב היד במסמכים האמורים בתנועת הכתיבה, צורת האותיות והספרות, זוויות הכתיבה, שגיאות כתיב, חיבור האותיות והמרווחים ועוד. על כן קבעה הגב' גבעון בפרק המסקנות לחוות דעתה כך –

"בשל הזהות הברורה של כל המרכיבים הגראפיים המפורטים להלן ניתן לקבוע באופן וודאי, גם בהעדר המסמכים המקור, שכל המסמכים שנבדקו על ידי, כולל המסמך שבמחלוקת, נכתבו על ידי אותו אדם.

לסיכום: אין לי כל ספק שהמכתב שבמחלוקת נכתב על ידי מאיה סיויון."

1. מטעם הנתבעת שכנגד, הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי ורדי בה נקבע כי הכתב במסמך ת/3 אינו מתאים (בעיצוב אותיות, בשטף, בלחץ או ברווחים) לכתב היד של הנתבעת שכנגד אשר נכתב בפניו הן ביד ימין והן ביד שמאל . ד"ר ורדי טוען כי לא הוצגו בפניו כל המסמכים אשר עמדו בפני הגב' גבעון וכי ראה שלושה מהם בלבד, הגם שאינו מתייחס אליהם בחוות הדעת. לעמדתו, מאחר שהכתב המוצג בהם שונה , יש לבדוק אם הוצגו לגב' גבעון כתבי יד של אשה אחרת. ד"ר ורדי מציין כי הנתבעת שכנגד טענה בפניו כי הכתב על אותם מסמכים אינו כתב ידה.
2. ביום 12.4.15 ערכה הגב' גבעון תוספת לחוות דעתה, כתגובה לקביעות ד"ר ורדי, בה טענה כי היא עומדת על מסקנות חוות דעתה לאור הנימוקים הבאים –
   1. ד"ר ורדי הסתמך בחוות דעתו רק על כתב יד שנכתב בפניו לצורך חוות דעתו ולא על כתב יד שנכתב באקראי, אשר נחשב מהימן יותר.
   2. כתב היד אותו בחן ד"ר ורדי נכתב ביד שמאל ובאיטיות כאשר ברור כי מדובר בכתיבה ביד שאינה מורגלת בכך.
   3. קיים דמיון מסוים גם בין הכתב אשר הוצג בחוות דעתו של ד"ר ורדי לבין הכתב במסמך המיוחס לתובעת.
3. ד"ר ורדי לא נחקר בהליך זה. הנתבעת שכנגד טוענת כי מאחר וד"ר ורדי לא זומן להיחקר על ידי התובע שכנגד, הרי שחוות דעתו לא נסתרה ויש לקבל מסקנותיה.
4. אין לקבל טענה זו משהוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבע. עם זאת, מעיון בחוות הדעת נראה כי ניתן לקבל את האמור בשתיהן גם יחד.
5. הגב' גבעון קבעה, בהסתמך על המסמכים שעמדו בפניה, כי מסמך ת/3 נכתב על ידי אותו אדם שכתב ידו מופיע על השיקים של הנתבעת שכנגד ועל מסמכים שהגישה במסגרת בקשותיה לבית המשפט למניעת הטרדה מאיימת. מנגד, ד"ר ורדי מסתמך על דוגמאות כתב ידה של הנתבעת שכנגד שנכתבו בפניו וקובע כי אינן מתאימות לכתב היד במסמך המיוחס לתובעת. משכך טוען ד"ר ורדי כי יש לבחון האם המסמכים עליהם מסתמכת הגב' גבעון נכתבו על ידי הנתבעת שכנגד.
6. הנתבעת שכנגד טענה בעדותה כי כתב היד המופיע על אותם מסמכים אינו כתב ידה. ראו עמ' 11 לפרוט' בש' 18 – עמ' 12 בש' 3:

"ש. כל השיקים האלה שלך?

ת. כן. אבל לא הכתב שלי.

...

ש. נניח כמו שאמרת שאת לא כתבת את השיקים האלה מי כתב אותם?

ת. תשאל את עודד

ש. כשבאת אחרי התקיפה כביכול של עודד הגעת לבית המשפט לבדך?

ת. עזרו לי. מישהי עזרה לי להכין בקשה בכתב.

ש. אני מראה לך את נספח 4 לחוות דעת הגרפולוגית גב' גבעון זה את רשמת את השם שלך?

ת. שום דבר בנייר הזה לא נכתב על ידי.

ש. אני מראה את נספח 8 לחוות דעת הגרפולוגית פסקה אחרונה שם ואני מקריא "עודד תקף אותי .. אני מרגישה מאוימת על ידו..." זה גם את לא כתבת ?

ת. זה לא כתב שלי.

ש. אבל הסיפור שכתוב שם את סיפרת?

ת. אני אמרתי לה, היא שאלה אותי. "

1. כלומר, הנתבעת שכנגד טוענת כי היא לא כתבה את המסמכים עליהם הסתמכה הגב' גבעון אולם מודה כי אלה נכתבו עבורה בסיוע צד שלישי. לדבריה, "מישהי" הכינה עבורה את הבקשות בכתב לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת (ראו גם סעיף 21 לתצהירה). לעניין השיקים מסבירה הנתבעת שכנגד כי הכתב על השיקים אינו שלה למעט התאריך, הסכום בספרות והחתימה (ראו סעיף 20 לתצהירה).
2. בתצהירה, הנתבעת שכנגד לכאורה מפרידה בין האדם אשר סייע לה בכתיבת השיקים לבין מי שסייע לה בכתיבת הבקשות לבית המשפט, אולם בשום מקרה היא לא מציינת מיהו הכותב. בהתאם לחוות דעתה של הגב' גבעון, אותה "יד" כתבה את כל המסמכים ביסוד בדיקת ההשוואה – קרי הן את השיקים, הן את המסמכים אשר הוגשו במסגרת הבקשות לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת והן את מסמך ת/3 .
3. לאור האמור, נראה כי הנתבעת שכנגד נעזרה באדם כלשהו המשמש כ"יד מסייעת" לתובעת כאשר היא נדרשת לכתיבה בעברית.
4. על כן, גם אם נקבל את חוות דעתו של ד"ר ורדי במלואה, הרי ששילובה עם חוות דעתה של הגב' גבעון ועדותה של הנתבעת שכנגד עצמה מראים כי אף אם הנתבעת שכנגד לא כתבה את המסמך המיוחס לה בעצמה, הוא נכתב על ידי מי מטעמה ולכן ניתן להתייחס אליו כאל מסמך שנערך על ידה.
5. הצדדים כלל לא דנו בתוכן המסמך האמור. תוכן המסמך מציג את התובע שכנגד כגנב ומייעץ לדיירי הבניין להימנע מלהעביר לו כספים. אין ספק כי מדובר במסמך הפוגע בו אישית ואף פוגע ביכולתו לתפקד כנציג ועד הבית לצורך גביית כספים מדיירי הבניין. משכך, תוכן המכתב עונה על הגדרות המונח "לשון הרע" בסעיפים 1(1)-(3).
6. על מנת לבסס עוולה לפי סעיף 7 לחוק, על תובע להוכיח כי הפרסום הגיע "לאדם או יותר" זולתו.
7. לשם כך הובאה עדותו של מר מרדכי חילו, אשר לטענתו, הועסק בניקיון חדר המדרגות בבניין.
8. מר חילו טען בתצהירו כי ביום רביעי 28.12.11 (התאריך תוקן בפתח עדותו- ראו עמ' 1 ש' 20) הוא הגיע לבניין (כניסה 18), ראה את מסמך ת/3 תלוי על ארון חשמל בחדר המדרגות באופן שכל הנכנס לבניין נחשף אליו ומיד הודיע על כך לנתבע (ס' 4-6 לתצהיר מר חילו).
9. עדותו של מר חילו כוללת מספר סתירות לטענות עובדתיות שהעלה התובע שכנגד או לעובדות שהוכחו בפניי. כך, בניגוד לרשום בס' 4 תצהירו, הרי בעדותו טען כי ראה את המסמך בכניסה מס' 16 ולא בבניין מגורי הנתבעת שכנגד שהינו כניסה מס' 18 (עמ' 2 לפרוט' בש' 15, 23). בנוסף, טען כי המסמך היה כתוב בעט כחול (עמ' 2 לפרוט' בש' 25-24), כאשר המסמך המקורי אשר הוגש לבית המשפט נכתב בעפרון. כאשר נשאל מר חילו מדוע התקשר לנתבע ענה כך (עמ' 3 לפרוט' בש' 12-6)–

"ש. אז למה התקשרת אליו?

ת. לספר לו על ההודעה.

ש. מה ציפית?

עו"ד הפלר:

מתנגד לשאלה מדובר בציפיות ולא בעניין עובדתי.

ת. אני יודע מי חותם לי על השיקים ויש לי אינטרס בעניין הזה ופשוט מאד ציפיתי שמר נחשול יטפל בעניין וימשיך לחתום לי על השיקים. "

1. חרף הסתירות בין עדותו של מר חילו לבין טענות התובע שכנגד והראיות שהוצגו בפניי, אינני מוצאת כי יש בסתירות אלו כדי לאיין את התשתית העובדתית אשר הוכחה בפניי.
2. סתירות עובדתיות אינן מובילות בהכרח למסקנה שאין לתלות מהימנות בעדות, במיוחד לאור הזמן שחלף מאז האירועים הנדונים ועד למועד מתן העדות (ע"פ 5762/13 אנואר פאעור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.10.14), בס' 38 ויעקב קדמי על הראיות (חלק רביעי, 2009), בעמ' 1844-1841).
3. עם זאת, האמירה של מר חילו בנוגע למטרת פנייתו לנתבע, מעמידה אותו כאדם המעוניין בתוצאות ההליך לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד. לכן, עדותו אינה חפה מאינטרס ויש להתייחס אליה בזהירות ובביקורתיות הראויה.
4. התובע שכנגד טען כי דיירים נוספים בבניין שמעו את הכפשותיה של הנתבעת שכנגד לגביו. לטענתו, הוא לא טרח להזמינם משום שידע כי לא יתייצבו. התובע שכנגד טען כי דיירת אחרת בשם גב' ציפר היא שסייעה לו בהתנהלות השוטפת כוועד הבית ודיווחה לו על ההכפשות מצד הנתבעת שכנגד. לדבריו, ביקש מגב' ציפר להגיע ולמסור עדות, אך היא החליטה שלא לעשות כן (ראו עמ' 4 לפרוט' בש' 30-20 ועמ' 5 בש' 3-1 ו- 21-11). העובדה שלא הובאו עדים שהתובע שכנגד יכול היה לזמנם להוכחת טענותיו, תעמוד לחובתו (ע"פ 5762/13 הנ"ל, בס' 47 וע"א 9656/05 הנזכר בסעיף‎26 לעיל).
5. התובע שכנגד טען כי מסמך ת/3 היה מחובר לארון חשמל בקומה הראשונה בבניין, כי ידע על דבר קיומו לפני שקיבל טלפון ממר חילו וכי הסיר אותו בעצמו באותו יום רביעי או יום לאחר מכן (עמ' 5 לפרוט' בש' 28-5). מסמך המקור הוגש על ידו במעמד חקירתו.
6. לטענת הנתבעת שכנגד, העובדה שהתובע שכנגד המתין יום או יומיים לכל היותר עד שהגיע לבניין להסיר את המסמך האמור אינה מתיישבת עם ההיגיון הבריא. יש מידה מסוימת של צדק בטענות הנתבעת שכנגד לעניין זה. עם זאת, יש לתת את הדעת לאמור בפרוטוקול הדיון בה"ט (של'-חי') 52005-06-13 מיום 27.6.13 (צורף לתצהיר הנתבעת שכנגד), שם נרשם כי התובע שכנגד מתגורר בחדרה ומבצע את העבודה בבניין כעבודה צדדית. משכך, אין די בטענה לעיכוב בהגעה לבניין בכדי לשלול את טענות התובע שכנגד בתביעה מטעמו.
7. מכלול הראיות שהוצגו מובילות למסקנה כי התובע שכנגד הצליח להוכיח את דבר פרסום המסמך הנדון לאדם אחד או יותר.
8. אמנם, עדות התובע שכנגד כשלעצמה, מחייבת הסבר מתאים על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ואף עדות מר חילו, כשלעצמה, עשויה היתה להצדיק הסבר שכזה, בהיותו אדם המעוניין בתוצאת המשפט לטובת התובע שכנגד.
9. אולם, בענייננו, עצם הבאת שתי העדויות יחד משמע כי לא מדובר עוד בעדות יחידה.
10. בנוסף, מסמך המקור שהוגש וסומן מוצג ת/3 מחזק את ראיות התובע שכנגד. מדובר במסמך הכתוב בעפרון ללא הזדהות מצד הכותב. המסמך כולל שני "פסים" מצידו האחורי, האחד בחלקו העליון והאחר בחלקו התחתון, אשר מעידים על כך שהוצמד בדבק ונתלש. הנתבעת שכנגד העידה כי בבניין קיים לוח מודעות (עמ' 10 לפרוט' בש' 28-26), אולם שתי העדויות מטעם התובע שכנגד ממקמות את המסמך דווקא על ארון חשמל ולא צמוד ללוח המודעות. סימני ההדבקה על גבי המסמך מחזקים טענה זו וכך מחזקים את העדויות מטעם התובע שכנגד.
11. מאחר שהוכח בפניי כי המסמך האמור הודבק באזור הכניסה לבניין 18 וכי היה גלוי לעוברים ושבים בו כך שמר חילו, וכנראה גם דיירים נוספים בבניין נחשפו אליו, הרי שמדובר בפרסום המקיים את הדרישות להקמת עוולה לפי סעיף 7 לחוק.

הסעדים

1. הסעדים להם עותר התובע שכנגד בכתב התביעה שכנגד הם פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ (לפי סעיף 7א(ב) לחוק) ותליית מכתב התנצלות בלובי הבניין בהתאם לנוסח שיאושר על ידי התובע שכנגד (לפי סעיף 9 לחוק).
2. הפסיקה מכירה בכך שהפיצוי לנפגע מפרסום לשון הרע נועד למלא מספר מטרות: המטרה הראשונה – היא המטרה העיקרית של פיצויים בדיני הנזיקין, קרי השבת מצב הנפגע (ככל הניתן) למצבו שלפני הפרסום הפוגע; המטרה השנייה – ענישה, קרי מתן ביטוי לסלידת החברה מפגיעה בשמו הטוב של אדם; המטרה השלישית – הרתעה וחינוך של הפוגע והציבור כולו בדבר החובה לשמור על שמו הטוב ועל כבודו של אדם (ראו רע"א 4740/00 לימור אמר נגד אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5) 510, 520-526 (2001) וע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08) ,בס' 52-54).
3. סעיף 7א(ב) לחוק, הקובע את גובה הפיצוי אשר ניתן להעניק לנפגע ללא הוכחת נזק, נוקב בסכום מקסימלי של 50,000 ₪. סעיף 7א(ג) מאפשר לבית המשפט לפסוק כפל הסכום האמור (100,000 ₪ נומינלית) אם הוכח כי הפרסום היה במטרה לפגוע.

אמנם, מדובר בפיצוי שאינו דורש הוכחת נזק, אולם הפיצוי הקבוע בסעיף 7א לחוק הינו סף עליון של פיצוי, כאשר אין חובה לפסוק את סכום המקסימום דווקא.

לעניין השיקולים בכימות הפיצוי, ראו ע"א (מח'-ב"ש) 18870-10-11 שמעון אלבז נגד משה דוד (פורסם בדינים 6.3.12) וכן ראו בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 370-403 (1997) ורע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510).

1. במסגרת שיקוליי בפסיקת הפיצוי הראוי נתתי דעתי מצד אחד, לעובדה שמדובר בפרסום המציג את התובע שכנגד כ-"גנב" ומעודד חוסר היענות כלפיו בעת ביצוע עבודתו כנציג ועד הבית בבניין. מנגד, התובע שכנגד לא הוכיח בפניי את הטענות המובאות בסעיף 13 לתצהירו, היינו כי דיירי הבניין אכן התייחסו למכתב המדובר וכי ההכבדה המתוארת יצאה מן הכח אל הפועל.
2. אשר על כן, יש להעמיד את הפיצוי הראוי בנסיבות על סך 5,000 ₪.
3. לעניין דרישת פרסום התנצלות, נראה כי די במתן פסק דין זה, שהינו מסמך פומבי, ואין צורך בחיוב נוסף.
4. בהתחשב בכך שהנתבעת שכנגד מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי ובשים לב לתוצאה של התביעות ההדדיות, הנתבעת שכנגד תישא בהוצאות משפט לתובע שכנגד בסך כולל של 5,000 ₪. מעבר לכך יישא כל צד בהוצאותיו.
5. הסכומים ישולמו על ידי הנתבעת שכנגד תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידה, שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.