1. בדיון שהתקיים היום, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קבל תוקף של פסק דין, לפי ישולם לתובעת סך 30,000 ₪, בגין ליקויי בניה בדירתה.
2. הצדדים הותירו את השאלת ההוצאות להכרעת בית המשפט.
3. כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לפסוק הוצאות ריאליות אשר הינן הוצאות סבירות, הכרחיות ומידתיות [ראה בגץ 891/05, עא 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר, פורסם במאגרים מתאריך 30.6.2015]. כמו כן נקבע, כי בקביעת ההוצאות יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים וגורמים:

"בין גורמים אלה יש למנות את אופיה של התביעה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו" [ראו: רעא 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ, 17.8.2005].

1. בחינת ההליכים בתיק מלמדת כי אין למצות את הדין בעניין ההוצאות. ודוק.
2. כבר בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה בתיק ועוד טרם התקיימה ישיבה מקדמית ראשונה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו ימונה מומחה מטעם בית המשפט. לאחר שהוגשה חוות דעתו התקיימה ישיבה מקדמית, אשר לאחריה הגיעו הצדדים להסדר דיוני נוסף אשר הביא לסיומה של המחלוקת.
3. בנסיבות אלה, בהן הצדדים פעלו בשיתוף למן תחילתו של ההליך והלכה למעשה הגיעו לפשרה טרם הגשת ראיות וכשההליך בתחילתו, הרי שסבורני כי יש לחייב בהוצאות מתונות. תמיכה לכך היא העובדה כי בתיק לא התקיימו כל הליכים מקדמיים ואף לא הוגשו בקשות ביניים כלשהן.
4. לכך יש להוסיף כי קיים פער משמעותי בין הסכום שנתבע בכתב התביעה ובין הסכום שבסופו של יום קבע מומחה בית המשפט ואשר על בסיסו הגיעו הצדדים לפשרה; מובן כי אף לכך יש השלכות בהתאם להלכה הפסוקה.
5. לאור האמור, לאחר שלקחתי בחשבון אף את טענות הצדדים בסיכומיהם ותוך איזון ביניהן, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות בסך כולל של 7,500 ₪. הסכום ישולם תוך 15 יום.

ניתנה היום, ב' חשוון תשע"ו, 15 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.