לפני שתי תביעות ותביעות שכנגד על רקע הסכמי זיכיון.

בין התובעת לבין נתבעים 1 ו- 4 נכרתו הסכמי זיכיון, במסגרתם העניקה התובעת לנתבעים אלו זיכיון לפתיחת חנויות לממכר בגדי ילדים תחת השם "טופ-קידס". בהסכמי הזיכיון התחייבו הזכיינים, בין היתר, לשלם לתובעת דמי זיכיון חדשיים וכן לרכוש ולשלם לתובעת עבור מוצרי הביגוד שיירכשו. התובעת מצידה, התחייבה בהתחייבויות שונות ובהן גם ההתחייבות ללוות, לייעץ ולהדריך.

חדשים ספורים לאחר כריתת הסכמי הזיכיון ופתיחת שתי החנויות, חדלו הנתבעים 1 ו- 4 מלהעביר לתובעת את התשלומים עבור המוצרים שרכשו ועבור דמי הזיכיון. שיקים שנמשכו ונמסרו – חוללו, ניסיונות התובעת להביא לכיבוד ההתחייבויות כלפיה לא צלחו, וכך הוגשו תביעות אלו כנגד הזכיינים והערבים להם.

בתגובה לטענות התובעת, טוענים הנתבעים כי למעשה הולכו שולל והוטעו בכריתת ובביצוע הסכמי הזיכיון. לטענתם, המוצרים שנמכרו להם התבררו כמוצרים מיושנים וחסרי ערך והתובעת בכלל התבררה ככזו שאיננה מפעילה "רשת חנויות" כפי שהשימה עצמה בכריתת הסכמי הזיכיון. על רקע זה, טוענים הנתבעים שלא זו בלבד שאינם חייבים דבר לתובעת, אלא דווקא התובעת, ובעלי השליטה בה – הנתבעים שכנגד, חייבים לשלם להם פיצויים על הנזק שהסבו להם.

במוקד המחלוקות עומדות לפיכך לבירור טענות הנתבעים להטעיה בכריתת הסכמי הזיכיון ולהפרתם בידי התובעת, וכן ההתחשבנות נוכח הפסקת ההתקשרויות.

העובדות

1. התובעת הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעות אלו, שנת 2013, עסקה ביבוא ושיווק בגדי ילדים תוך שימוש בשם המסחרי "טופ-קידס". מר יוני שמיר ("יוני") הינו בעל השליטה ומנהל התובעת. גב' דנה שמיר ("דנה") הינה רעייתו של יוני.

החברת מישייב 1, מישייב גרופ בע"מ ("חברתץ מישייב") הינה חברה פרטית בבעלותו של הנתבע 3, מישייב לוי ("לוי"). כל יתר הנתבעים (ויש לציין כי הנתבע 3, מישייב סרגיי, נתבע בשתי התביעות שאוחדו) הינם בני משפחה של לוי וקשורים בהסכמים מול התובעת, הם ההסכמים נשוא תביעות אלו.

1. במהלך שנת 2011, או בסמוך לכך, קידם יוני, באמצעות התובעת, מיזם הקמת רשת של חנויות ברחבי ישראל, ואשר בהן ישווקו בגדי הילדים אשר תייבא התובעת בהתקשרות מול יצרנים שונים ותחת המותג "טופ-קידס". לקידום המיזם יצר יוני קשר עם ספקים שונים בישראל ובחו"ל, לווה מאביו, מר מילטון שמיר, סך של כמיליון שקלים, ואף הגיש בקשה לרישום המותג כסימן מסחר.

בנוסף, כחלק מרעיון מימוש המיזם, התקשרה התובעת בהסכמים לפתיחת מספר חנויות בשם המותג "טופ-קידס", חלקן בהפעלת התובעת עצמה, חלקן בהפעלת בני משפחה של יוני, וחלקן בהתקשרות מול זכיינים.

1. בתחילת שנת 2013 פנה לוי ליוני, והחלו ביניהם מגעים לקראת האפשרות להתקשרות בהסכם זיכיון לפתיחת חנות תחת השם "טופ-קידס". מגעים אלו נמשכו מספר חדשים בניסיון לאתר מיקום מתאים לפתיחת החנות ותוך שקילת מקומות שונים. לבסוף, לאחר בחינת האפשרויות השונות שנדונו, הושג סיכום עקרוני על פתיחתן של שתי חנויות בשם "טופ-קידס" – האחת במתחם "חונים קונים" בראשון לציון והשנייה בקניון "ארנה" בהרצליה. לקראת כריתת הסכמי הזיכיון צורף למשא ומתן גם הנתבע 4, מישייב ולדלן ("ולדלן"), קרוב משפחה של לוי.
2. ביום 4.7.13 נכרתו שני הסכמי זיכיון לפתיחת חנויות תחת השם "טופ-קידס".

ההסכם האחד נכרת בין התובעת לבין חברת מישייב (להלן: "הסכם זיכיון מישייב") ובמסגרתו הוענק לחברת מישייב זיכיון לפתיחת חנות תחת השם "טופ-קידס" במתחם "חונים קונים" בראשון לציון. כחלק מהסכם זיכיון מישייב חתמו נתבעים 2 ו- 3 על כתבי ערבות אישית לכל התחייבויות חברת מישייב כלפי התובעת ובנוסף גם על שטרי חוב להבטחת ערבותם.

ההסכם השני נכרת בין התובעת לבין ולדלן (להלן: "הסכם זיכיון ולדלן") ובמסגרתו הוענק לולדלן זיכיון לפתיחת חנות תחת השם "טופ-קידס" בקניון "ארנה" בהרצליה. כחלק מהסכם זיכיון ולדלן חתמו הנתבעים 5 ו- 6 על כתבי ערבות אישית לכל התחייבויות ולדלן כלפי התובעת ובנוסף גם על שטרי חוב להבטחת ערבותם.

הסכם זיכיון מישייב והסכם זיכיון ולדלן יכונו ביחד להלן, לשם הנוחות: "הסכמי הזיכיון".

חברת מישייב וולדלן, הם הצדדים להסכמי הזיכיון, יכונו ביחד להלן, לשם הנוחות: "הזכיינים".

1. הסכמי הזיכיון מסדירים את מכלול יחסי הצדדים בכל הנוגע לעסקים שיופעלו בחנויות אשר שכרה התובעת, עסקים שיופעלו על ידי הזכיינים ולפי התנאים שהוגדרו בהסכמי הזיכיון.

כך, בין יתר תנאי הסכמי הזיכיון, התחייבו הזכיינים למכור בחנויות שיפתחו מוצרי טקסטיל והלבשה וכיו"ב ממגוון המוצרים אשר משווקת התובעת, ואשר יירכשו אך ורק מהתובעת או מספקים של התובעת, ויימכרו ללקוחות אך ורק במחירים אשר תקבע התובעת. בתמורה לזיכיון, התחייבו הזכיינים לשלם לתובעת "דמי זיכיון" חדשיים בסך של 5,000 ₪ או 6% מהמחזור (הגבוה מבניהם ובצירוף מע"מ) ("דמי הזיכיון") וזאת בנוסף לתשלומים עבור המוצרים שיירכשו מספקים באמצעות התובעת. עוד התחייבו הזכיינים לשאת בכל התשלומים הכרוכים בשכירות החנויות בהן ינהלו את העסק. התובעת מצידה, התחייבה להנחות, לסייע ולייעץ לזכיינים בכל הנוגע להקמת העסק וכן לקשר בין הזכיינים לספקים שונים לרכישת הציוד והמוצרים הכרוכים בהפעלת העסק.

1. בעקבות חתימת הסכמי הזיכיון, במהלך חדש אוגוסט 2013 לערך, נפתחו שתי החנויות נשוא הסכמי הזיכיון. התובעת סיפקה לזכיינים מוצרים שונים לצורך הפעלת החנויות, בעוד הזכיינים שילמו לתובעת דמי זיכיון והעמידו ערבויות לספקים.

זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.10.13, חולל בשל היעדר כיסוי שיק בסך 14,400 ₪ אשר משכה חברת מישייב לפקודת התובעת בגין מוצרים שנרכשו וסופקו לחברת מישייב. בשבועות שלאחר מכן חוללו שיקים נוספים שמשכה חברת מישייב בגין מוצרים שנרכשו ומאז ינואר 2014 גם חוללו שיקים שמשכה ומסרה חברת מישייב בגין דמי הזיכיון.

בסמוך למועדים אלו, החל מיום 15.12.13 ואילך, חוללו בשל הוראות ביטול גם שיקים שמשך ולדלן בגין מוצרים שרכש מהתובעת ובהמשך חוללו גם שיקים שמשך בגין דמי הזיכיון.

1. ביום 22.1.14 פנתה התובעת לנתבעים, במכתב שנשלח על ידי בא כוחה, ובו התריעה על הפרת הסכמי הזיכיון, החוב שהצטבר בגין הפרה זו, ועל כוונה לנקוט בהליכים משפטיים. ביום 27.1.14 הודיעו הנתבעים, במכתב שנשלח על ידי בא כוחם, כי התובעת מתבקשת לפנות אליהם רק באמצעות בא כוחם, אך לא נשלחה תגובה כתובה המתייחסת לטענות התובעת לגופן.

פנייה נוספת של התובעת לנתבעים לא הביאה להסכמה, ובתחילת מרץ 2014 הוגשו שתי התביעות, אשר הדיון בהן אוחד.

תמצית טענות הצדדים, הליך והראיות

1. לטענת התובעת, הפרו הזכיינים את הסכמי הזיכיון בהפרה יסודית, בחוסר תום לב וללא כל הצדקה.

ההפרה היסודית אשר מייחסת התובעת לזכיינים באה לכדי ביטוי באי תשלום עבור הסחורות שנרכשו וסופקו לזכיינים; באי תשלום דמי הזיכיון החדשיים; ובאי תשלום הסכומים להם התחייבו הזכיינים בגין שכירת החנויות. בנוסף, טוענת התובעת להפרת התחייבויות הזכיינים לדיווח על מחזורי המכירות בחנויות והפרת התחייבותם להימנע ממכירת מוצרים בחנויות שלא נרכשו מהתובעת.

כך מסכמת התובעת את חבותו של כל אחד מהזכיינים ואלו, לפי תחשיביה, נובעים מחוב בגין סחורות שסופקו (סך של 188,922 ₪ לחברת מישייב וסך של 152,736 ₪ לולדלן); חוב בגין דמי מחזור (סך של 232,520 ₪ לחברת מישייב וסך של 226,340 ₪ לולדלן) ולחילופין – דמי זיכיון בסך של 118,000 ₪ לכל אחד מהזכיינים; וחוב בגין פיצוי מוסכם בסך של 150,000 ₪ לכל אחד מהזכיינים.

בכתב התביעה נטען בנוסף שהתובעת תעתור לפיצול סעדים נוכח אפשרות היווצרות חוב עתידי לספקים.

כך עותרת התובעת לחיוב חברת מישייב והנתבעים 2 ו- 3 בסך של 571,442 ₪; ואת ולדלן והנתבעים 3 ו- 5 בסך של 529,076 ₪.

1. לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בחוסר תום לב ולא זו בלבד שאין להם חוב כלשהו לתובעת, דווקא התובעת, יוני ודנה חייבים לפצות אותם על הנזק שגרמו להם, ובשל כך הוגשה תביעה שכנגד על ידי כל הנתבעים.

לפי גרסת הנתבעים, המשא ומתן מול התובעת בקשר לאפשרות התקשרות בהסכמי הזיכיון, נמשך כשנה, ובמהלכו שלם לוי לתובעת "דמי רצינות" בסך של 23,400 ₪ ואף הפקיד "ערבות לספקים" בסך של 55,000 ₪. על אף זאת, לא עלה בידי התובעת לאתר מקום מתאים לפתיחתה של חנות. רק לאחר המתנה ממושכת, ועל יסוד הבטחות של התובעת כי העסקה תסב רווחים לזכיינים, נחתמו הסכמי הזיכיון.

למרבה הצער, כך לגרסת הנתבעים, חיש מהר התברר להם כי אותם מצגים והבטחות שהובטחו להם טרם כריתת הסכמי הזיכיון – אינם אלא מצגי שווא.

כך, טוענים הנתבעים, התברר שאין בסיס למצגי התובעת על ניסיונה, מומחיותה וקשריה עם יצרני ביגוד מובילים. בפועל, התברר להם כי הסחורות שסופקו להם היו סחורות מעונות קודמות ולא מעודכנות, כאלו שנאספו מסניפים שנסגרו, אך הוצגו כחדשות. משהתבררו הדברים, כך נטען, פנו הזכיינים לתובעת בבקשה להשבת או החלפת המוצרים שסופקו, ואף הסבירו שמוצרים אלו אינם נמכרים, אך לשווא. כל פניותיהם לתובעת נדחו.

במשך מספר חדשים ניסו הזכיינים להוסיף ולהפעיל את החנויות, ועמדו בכל ההתחייבויות לתובעת, אך כאשר נוכחו שהתובעת מתעלמת מפניותיהם ואף מונעת מספקים למכור להם מוצרים – נאלצו לנקוט בצעדים להקטנת נזקיהם.

הנתבעים מכחישים את תחשיבי התובעת; הנתבעים מכחישים את הטענה שלא מסרו דיווחים על מחזורי המכירות באשר לתובעת גישה ישירה לקופת החנויות באמצעות תכנה שהותקנה לשם כך; הנתבעים מכחישים את הטענה להפרת הסכמי הזיכיון במכירת מוצרים מספקים לא מורשים; והנתבעים מכחישים את זכותה של התובעת לפיצוי מוסכם מצב בו כלל לא הודיעה על ביטול הסכמי הזיכיון.

עוד טוענים הנתבעים כי הסכמי הזיכיון מהווים חוזה אחיד הכולל שלל תניות מקפחות וכי התובעת עצמה הפרה את חובת הגילוי החלה עליה, באשר לא גילתה את מצבה האמתי בעת כריתת הסכמי הזיכיון וגרמה לנתבעים להאמין שמדובר ברשת מבוססת, בעלת מוניטין, המשווקת מוצרים איכותיים, והכוללת סניפים רבים.

1. בד בבד עם הגשת כתבי ההגנה הוגשה על ידי הנתבעים גם תביעה שכנגד בשני התיקים ובה עתירה של הנתבעים 1 - 3 לחיוב התובעת, יוני ודנה בתשלום סך של 730,500 ₪; ועתירה של הנתבעים 4, 5 ו- 6 לחיוב התובעת, יוני ודנה בתשלום סך של 677,100 ₪.

בכתבי התביעה שכנגד חוזרים הנתבעים על הטענות שנטענו בכתב ההגנה, בעיקר על הטענה להפרת הסכמי הזיכיון באספקת מוצרים פגומים, מעונות קודמות וכאלו שנאספו מסניפים אחרים של התובעת. הנתבעים אף מדגישים את הטענה למצגי שווא בעת ניהול המשא ומתן לקראת חתימת הסכמי הזיכיון, אי גילוי מצבה האמתי של התובעת, והבטחות לרווחים שתניב ההתקשרות לנתבעים, הבטחות שהתבדו. ביחס לחנות שנפתחה בקניון ארנה, מוסיפים הנתבעים גם טענות למצגים בדבר מחזור מכירות צפוי של 150,000 – 200,000 ₪ בחדש וטענות למצגים לעלויות הקמה של 160,000 ₪. כל המצגים הללו, כך נטען, התבררו ככוזבים.

על רקע טענות אלו עותרים הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד לחיוב התובעת, יוני ודנה בתשלום כל הכספים שהשקיעו בפתיחת החנויות והנזקים שנגרמו להם עקב כישלון ההתקשרות.

הנתבעים 1 – 3 עותרים לחיוב בגין הסכומים הבאים: סך של 46,800 ₪ ששלמה חברת מישייב כתשלום חד פעמי בגין דמי הזיכיון; סך של 23,600 ₪ ששולם כדמי זיכיון במשך 4 חדשים; סך של 40,000 ₪ שהועמד לנתבעים כמענק הקמה על ידי המרכז המסחרי "חונים קונים" ונלקח על ידי התובעת; סך של 55,000 ₪ שהועמד כערבות לספקים; סך של 40,000 ₪ שהועמד כערבות למרכז "חונים קונים"; סך של 70,800 ₪ ששולם עבור ריהוט החנות; סך של 10,000 ₪ ששולם כשכר טרחת עורך דין עבור עריכת הסכם הזיכיון; סך של 11,800 ₪ ששולם ליוני עבור הוצאות אדריכלות; סך של 110,000 ₪ עבור שיפוץ החנות; סך של 102,500 ₪ ששולמו כדמי שכירות והוצאות שונות במהלך השכירות בחדשים אוגוסט - דצמבר 2013; סך של 110,000 ₪ בגין אובדן רווחים; וסך של 110,000 ₪ נוספים בגין דמי טיפול ועלויות שונות הכרוכות בנטילת המימון שנדרש לפתיחת העסקים.

הנתבעים 4, 5 ו- 6 עותרים לחיוב התובעת, יוני ודנה בגין הסכומים הבאים: סך של 50,000 ₪ ששלמו כתשלום חד פעמי בגין דמי הזיכיון; סך של 29,500 ₪ ששולם כדמי זיכיון במשך 5 חדשים; סך של 30,000 ₪ שהועמד לנתבעים כמענק הקמה על ידי קניון ארנה ונלקח על ידי התובעת; סך של 50,000 ₪ שהועמד כערבות לספקים; סך של 18,000 ₪ שהועמד כערבות לקניון ארנה; סך של 64,000 ₪ ששולם עבור ריהוט החנות; סך של 10,000 ₪ ששולם כשכר טרחת עורך דין עבור עריכת הסכם הזיכיון; סך של 11,800 ₪ ששולם ליוני עבור הוצאות אדריכלות; סך של 52,000 ₪ עבור שיפוץ החנות; סך של 55,000 ₪ ששולמו כדמי שכירות והוצאות שונות במהלך השכירות בחדשים אוגוסט – דצמבר 2013; פיצוי על 6 חדשי העבודה שהושקעה בסך של 51,600 ₪; סך של 170,000 ₪ בגין אובדן רווחים; וסך של 85,000 ₪ נוספים בגין דמי טיפול ועלויות שונות הכרוכות בנטילת המימון שנדרש לפתיחת העסקים.

1. התובעת, יוני ודנה תמכו את גרסתם בתצהיריהם של יוני, דנה, מר מילטון שמיר (אביו של יוני), ומר חיים כהן (זכיין נוסף של התובעת בסניף בקריית גת). הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם של לוי, הנתבע 5 (ודים מישייב) ובתצהירה של גב' אירה ברייטר (זכיינית נוספת של התובעת בסניף בירושלים). יצוין, כי להודעת הנתבעים מיום 2.4.15 צורף גם מסמך הנראה כטיוטה של תצהיר ולדלן אך לא הוגש תצהיר ערוך וחתום כדין מטעמו.
2. במהלך ישיבת קדם המשפט ביום 30.9.14, הסכימו הנתבעים לפתוח בהבאת הראיות, וכך גם הוקצבו מועדים להגשת התצהירים כאשר הנתבעים הם שהחלו בהגשתם. בישיבת קדם משפט נוספת נקבע התיק להוכחות, ברם ערב המועד שנקבע הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית אליה הגיעו, ושלפיה מוותרים הצדדים על חקירות נגדיות ומבקשים לסכם את הטענות בכתב. ההסכמה אושרה והוקצבו מועדים להגשת תצהירים.

דיון

1. מטיעוני הצדדים אין למעשה מחלוקת על התקשרות הזכיינים בהסכמי הזיכיון מול התובעת, ואף לא על ערבותם האישית של יתר הנתבעים להתחייבויות הזכיינים בהסכמי הזיכיון.

בנוסף, אין בין הצדדים מחלוקת על כך שעל בסיס הסכמי הזיכיון קבלו הזכיינים חזקה בחנויות השונות – חברת מישייב בחנות במתחם "חונים קונים" בראשון לציון, וולדלן בחנות בקניון ארנה בהרצליה. הזכיינים קבלו את החזקה בחנויות אשר שכרה התובעת עצמה מבעליהן, קבלו מהתובעת מוצרי ביגוד שונים למכירה, ופתחו בכל אחת מהן חנות תחת השם "טופ-קידס".

1. אף על השתלשלות האירועים לאחר פתיחת החנויות אין למעשה מחלוקת. כך אין מחלוקת על כך שהזכיינים שניהם חדלו באחת מפירעון התשלומים לתובעת, הן תשלומים בגין המוצרים שרכשו וקבלו ממנה, והן התשלומים בגין דמי הזיכיון.

אין למעשה גם מחלוקת על כך שהפסקת העברת התשלומים השונים לתובעת, מהווה הפרה של התחייבויות הזכיינים. הנתבעים אינם כופרים בהנחה זו, אך טוענים שבנסיבות אשר התבררו הייתה הצדקה מלאה להחלטתם לחדול מהמשך העברת התשלומים לתובעת. וזו איפה השאלה הראשונה שבמחלוקת – שאלת זהותו של זה שהפר את הסכמי הזיכיון. האם הזכיינים, כפי שטוענת התובעת, או שמא דווקא התובעת, כפי שטוענים הזכיינים.

1. כאשר אין מחלוקת על עצם חבות הזכיינים בתשלומים שונים לפי הסכמי הזיכיון, ואין מחלוקת על כך שהזכיינים לא עמדו בתשלומים אלו, רובץ לפתחם הנטל להראות אם יש הצדקה לאי התשלומים.

בחינת טענות הזכיינים לאי ביצוע התשלומים להם התחייבו בהסכמי הזיכיון, מלמדת שאלו מתייחסות לשני מישורי זמן – למישור הזמן שקדם לחתימת הסכמי הזיכיון ולזה שלאחר שנחתמו הסכמי הזיכיון.

בכל הנוגע לתקופה שקדמה לחתימת הסכמי הזיכיון, התקופה בה נוהל בין הצדדים משא ומתן לקראת ההתקשרות, טוענים הזכיינים להטעיה בכל הנוגע למצבה האמתי של התובעת.

בכל הנוגע לתקופה שלאחר חתימת הסכמי הזיכיון, התקופה בה הפעילו הזכיינים את העסקים נשוא הסכמי הזיכיון, טוענים הזכיינים להפרת התחייבויות התובעת, בעיקר נוכח אספקת מוצרים ישנים שאינם מתאימים לאלו שהתחייבה לספק, ואפליית הזכיינים לעומת זכיינים אחרים של התובעת.

בנוסף לטענות הללו, מעלים הנתבעים טענות לחוסר תום לב, עשיית עושר שלא כדין, וכפיית הסכמה לתנאים מקפחים בחוזה אחיד.

טענות הנתבעים יבחנו כסדרן.

1. לטענת הנתבעים, הוצגו בפניהם על ידי התובעת מצגי שווא מטעים בתקופת המשא ומתן אשר קדמה לחתימת הסכמי הזיכיון.
2. לפי גרסת הנתבעים, במהלך המשא ומתן אשר קדם לחתימת הסכמי הזיכיון, הציג יוני את התובעת כרשת המונה 6 סניפים ומתכוונת לפתוח סניפים נוספים, כחברה המעסיקה יועצים מומחים, כזו שיש לה מוניטין וכבר התקשרה בהסכמי זיכיון עם זכיינים אשר מצליחים בפעילותם ומנהלים עסק מרוויח. בפועל, כך לשיטתם, רק בדיעבד התברר להם כי רוב סניפי הרשת שהוצגה מנוהלים בכלל על ידי מנהלי התובעת ובני משפחתם וכי גם מעט הזכיינים שהתקשרו עימם ממורמרים ומבקשים להפסיק את ההתקשרות. עוד התברר להם כי התובעת כלל לא מעסיקה יועצים מומחים שאף זה היה מצג שווא.

הנתבעים אף מייחסים לתובעת מצגי שווא בכל הנוגע להשקעות שיידרשו מהזכיינים בפתיחת העסק נשוא הסכמי הזיכיון. לגרסתם, הוצג בפניהם מצג שלפיו עלות הקמת החנות בקניון ארנה תגיע לסך של 160,000 ₪, סך הכולל השקעה נדרשת של 40,000 ₪ ברכישת מוצרים לחנות. בפועל, כך לשיטתם, התברר להם שעליהם להשקיע סכומים גבוהים בהרבה. ועוד טוענים הנתבעים למצג שהוצג להם באשר למחזורי מכירות צפויים של 150,000 – 200,000 ₪ בחדש בחנות שבקניון ארנה, מצג שגם הוא התברר כמצג שווא.

התובעת כופרת בטענה זו. לפי גרסת התובעת, הפעילה גם הפעילה התובעת סניפים נוספים במהלך המשא ומתן, והזכיינים עצמם בקרו בכמה מהם וקבלו כל מידע שבקשו. התובעת כופרת בטענה למצגים כלשהם באשר לעלויות הנדרשות לפתיחת החנויות, לרבות ברכישת מוצרים מהתובעת.

ובכלל, טוענת התובעת שיש לדחות על הסף את טענת ההטעיה שכן היא עומדת בסתירה להצהרות הזכיינים בהסכמי הזיכיון, הצהרות שלפיהן כלל לא הוצגו בפניהם מצגים או הבטחות באשר לסיכויי ההצלחה של העסק.

1. ככלל, בהתאם להוראת סעיף 15 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הטעיה של צד לחוזה יכולה להיעשות גם באי גילוי עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלות. לפיכך, הן הצהרה פוזיטיבית כוזבת והן הימנעות מגילוי נתון מסוים, מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי, עלולים לבסס טענה להטעיה.

טענות הנתבעים מתפרשות על שתי אפשרויות ההטעיה ומייחסות לתובעת הן הטעיה פוזיטיבית, במצגים כוזבים, והן הטעיה במחדל, באי גילוי.

1. עיון בראיות אשר הוצגו, מלמד כי זולת טענה בתצהירי הנתבעים בכל הנוגע לחילופי הדברים במהלך המשא ומתן (למשל סעיפים 62 ואילך בתצהיר הנתבע 5) לא מציגים הנתבעים כל ראיה לתמיכה בטענה זו. לא מכתב, לא מסרון, לא הודעת דואר אלקטרוני ולא כל ראיה אחרת שתאפשר להיווכח באותם מצגים כוזבים להם הם טוענים.

התובעת מאידך, בתצהירו של יוני, טוענת כי כל המצגים שהוצגו בפני הנתבעים היו מצגים נכונים. כך, למשל, מפרט יוני בתצהירו 7 חנויות שפעלו תחת השם "טופ-קידס" בנוסף לאלו נשוא הסכמי הזיכיון דנא (סעיף 3 בתצהיר יוני). יוני אף טוען שהנתבעים ביקרו בסניפים נוספים וקבלו כל מידע שבקשו (סעיף 14 בתצהיר יוני).

כך גם, כדוגמא נוספת, טוענים הנתבעים כי הולכו שולל כאשר התובעת הצהירה שהיא מעסיקה יועצים ומומחים שלא היו ולא נבראו. בתצהירו, עליו כאמור לא נחקר, מפרט יוני רשימת יועצים אשר את שירותיהם שכרה התובעת.

זאת ועוד, להבדיל מהתובעים שנמנעו מהצגת כל ראיה לתמיכה בטענתם זו, הציגה התובעת מכתב אשר מופנה לבנק לאומי ומתייחס להיקף ההשקעות הצפויות לפתיחת חנות חברת מישייב, מכתב שעל פניו הועבר לבקשת הנתבעים ולקראת פנייתם לבנק לקבלת אשראי (נספח כב' לתצהיר יוני). במכתב מפורטות העלויות הצפויות בפתיחת החנות, ואלו מגיעות ל- 490,000 ₪. עוד הציגה התובעת חשבוניות המלמדות שעוד טרם כריתת הסכמי הזיכיון רכשו הנתבעים ממנה מוצרי ביגוד בשווי כולל של כ- 110,000 ₪ (סעיף 14 בתצהיר יוני וההפניה לנספחי כתב ההגנה מפני התביעה שכנגד). גם מסמך זה סותר את טענת הנתבעים למצגים באשר להשקעה הנדרשת ברכישת מוצרים בפתיחת החנויות.

1. בסיכומים מטעמם, טוענים הנתבעים להטעיה בכל הנוגע לזכות התובעת במותג "טופ-קידס".

לפי טענת הנתבעים, התברר שכלל לא נרשם סימן מסחר בגין מותג זה על שם התובעת, אלא שאך הוגשה בקשה לרישום סימן המסחר, בלא שהרישום הושלם בפועל.

עובדתית, לפי האמור בתצהירי התובעת, אכן הוגשה בקשה לרישום סימן המסחר ביום 29.5.11, אך הטיפול בבקשה הוזנח והרישום לא הושלם.

עם זאת, כלל לא ברור מה לעובדה זו ולטענות הנתבעים. הטענה לאי השלמת רישום סימן המסחר כלל לא נטענה בכתבי הטענות, ולא כל שכן שלא הובאה כל ראיה באשר להשלכות שיש לאי הרישום על התנהלות הנתבעים. כך גם אין כל טענה שמאן דהו מנע מהנתבעים שימוש במותג "טופ-קידס" או עשה שימוש מתחרה בסימן זה. אין גם טענה לקשר כלשהו בין ההסכמה להתקשרות בהסכמי הזיכיון ולמצב רישום סימן המסחר. לא ניתן איפה לקבל טענה שכזו, טענה שנטענת לראשונה בסיכומים, כבסיס לטענת הטעיה.

1. אפילו היו מלמדות הראיות שיש ממש בטענות הנתבעים להטעיה שהוטעו עובר לכריתת הסכמי הזיכיון, אך ברור הדבר שהטענה לא עומדת להם מקום בו בחרו לשבת בחיבוק ידיים. בהתאם לסעיף 20 בחוק החוזים "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול". הטעיה בכריתת חוזה מקנה לנפגע זכות ביטול אך אי מימוש זכות זו בתוך זמן סביר מביא לאובדן ברירת הביטול.

במקרה דנא, מלינים הנתבעים על אותה הטעיה שהוטעו אך אינם טוענים שנקטו בצעד כלשהו בגינה. הנתבעים אינם מבהירים מתי נודע להם על אותה הטעיה ואינם טוענים שבכלל פנו בגינה לתובעת. נהפוך הוא, בשיחה בין יוני ולוי (נספח כ"א לתצהיר יוני), טוען לוי מפורשות כ העיכוב בתשלומים לתובעת נובע מקשיים אליהם נקלעו הנתבעים ואיננו מעלה כל טרוניה כלפי התובעת.

1. הנטל להוכחת טענת ההטעיה מוטל על הנתבעים, אלו שטענו להטעיה. בפועל, לא זו בלבד שהטענה לא הוכחה, אלא שהטענה הופרכה לחלוטין. הן באי חקירת יוני על ההסבר המתייחס למצגים שהוצגו לנתבעים, הן נוכח המסמכים שהוצגו וסותרים את טענות הנתבעים, הן נוכח כוללניות הטענה והיעדר ראיה חיצונית כלשהי שתתמוך בה, והן נוכח היעדר כל פעולה של הנתבעים לביטול הסכמי הזיכיון נוכח טענה זו.

לפיכך: הטענה להטעיית הנתבעים במהלך המשא ומתן שקדם לחתימת הסכמי הזיכיון – נדחית.

1. לטענת הנתבעים, הפרה חברת מישייב את התחייבויותיה בהסכמי הזיכיון, בעיקר באספקת מוצרים שאינם מתאימים להתחייבויותיה.
2. לפי גרסת הנתבעים, ספקה להם התובעת מוצרי ביגוד ישנים, מעונות קודמות, לא מעודכנות, כאלו שנאספו מסניפים שנסגרו אך הוצגו כמוצרים חדשים. עוד טוענים הנתבעים כי התריעו על כך בפני התובעת אך זו סירבה לאפשר החזרתה המוצרים או החלפתם והציעה שימכרו ב- 50% הנחה. מצב זה, לשיטת הנתבעים, הוא הסיבה העיקרית לכישלונם המסחרי וההפסדים שנגרמו להם, שכן לא ניתן היה למכור מוצרים אלו. מצב זה, ממשיכים הנתבעים, מהווה הפרה יסודית של התחייבויות התובעת ומצדיק דחיית הדרישה לתשלום כלשהו בגינה.

התובעת כופרת גם בטענה זו. לפי גרסת התובעת, רוב מוחלט של המוצרים שנמכרו וסופקו לנתבעים היו מוצרים חדשים ורק חלק קטן מהם היה מוצרים מעונות קודמות. מצב זה הובהר לנתבעים ואיננו חורג מהמקובל בחנויות מסוג זה, כאלו המציעות ללקוחות הן מוצרים חדשים והן כאלו מעונות קודמות. בכלל, טוענת התובעת, בחירת המוצרים שנמכרו לא נכפתה על הנתבעים אלא נעשתה בידי הזכיינים עצמם, אשר הגיעו למשרדי התובעת, בחרו את המוצרים והובילו אותם בעצמם.

1. די לעיין בראיות אשר הציגו הנתבעים כדי להיווכח שאין בהן כל פירוט המתייחס לטענה זו. טענות הנתבעים לאספקת מוצרים מיושנים ולא מעודכנים נטענו בלשון כוללנית ובלא כל ניסיון לפרט ולהדגים את הטענה.

הנתבעים מפנים למכתב שקבלו (נספח א' לתצהיר הנתבע 5) מחברה בשם "דה ניו די אופנה בע"מ" ובו התייחסות ל- 3 מוצרים של המותג LACOSTE וטענה שחלקם מעונות 2012. לא ברור כיצד ניתן לבסס טענה על תוכנו של מכתב, כאשר כותבו כלל לא זומן לעדות ולא הגיש תצהיר. בנוסף, אין במכתב זה כדי לסתור את טענת התובעת שלפיה אכן סופקו גם מוצרים מעונות קודמות, בהסכמה מלאה של הנתבעים וכפי שמקובל בענף. הנתבעים הרי אינם טוענים דבר באשר לנסיבות רכישת המוצרים נשוא אותו מכתב.

הנתבעים טוענים כי לא עלה בידיהם למכור את המוצרים ללקוחות במהלך הפעלת החנויות. טענה זו נטענה בלא כל ניסיון לפרט אילו מוצרים נמכרו ואילו לאו ובאילו כמויות. טענה זו נטענה בלא כל ניסיון להסביר היכן התחייבה התובעת בהסכמי הזיכיון לכמויות המוצרים שימכרו או לרווחי הנתבעים. טענה זו נטענה בלא להתייחס לכך שיכולים להיות גורמים רבים לאי הצלחה במכירה, גורמים שכלל לא קשורים להתחייבויות התובעת.

הנתבעים טוענים שהתריעו בפני התובעת על מצב זה ובקשו להחזיר את המוצרים שרכשו, אך לא הציגו ולו מסמך בודד שיתמוך בטענה זו. ובכלל, אפילו התקבלה הטענה הרי שחייבים היו הנתבעים להשיב את המוצרים שקבלו, ולמצער – את התמורה שקבלו בגינם, אך גם זאת לא עשו הנתבעים.

ושוב, גם ביחס לטענה זו עומדת לחובת הנתבעים הימנעות מחקירת יוני על תצהירו, תצהיר בו התייחס לטענה זו, הסביר את אופן פעילות התובעת, וטען שהנתבעים היו שותפים מלאים לבחירת המוצרים שנרכשו על ידם.

1. במצב זה, בהיעדר פירוט, בהיעדר ראיות, בהיעדר אסמכתא למחאה בזמן אמת ונוכח ההימנעות מחקירת יוני – אין אלא לקבוע שטענה זו של הנתבעים לא הוכחה.

לפיכך, הטענה להפרת הסכמי הזיכיון באספקת מוצרים מיושנים – נדחית.

1. בנוסף לטענה למכירת מוצרים מיושנים, מעלים הנתבעים טענות נוספות להפרת הסכמי הזיכיון.
2. לטענת הנתבעים, נטלה התובעת כספים שנמסרו לה כפקדון בחתימת הסכמי הזיכיון במקום לעשות בהם שימוש לתשלום דמי השכירות או לתשלום לספקים.

לפי גרסת הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, בחתימת הסכמי הזיכיון נמסר לתובעת פקדון בסך של 40,000 ₪ להבטחת תשלום דמי השכירות בגין החנות במרכז "חונים קונים" ופקדון בסך של 18,000 ₪ להבטחת דמי השכירות בגין החנות בקניון ארנה. עוד נטען כי הופקד בידי התובעת בגין כל אחת משתי החנויות פקדון נוסף כערבות לספקים. התובעת, כך נטען, ממשה את הפקדונות הללו כבר בסמוך לאחר שנחתמו הסכמי הזיכיון ובכך הפרה את התחייבויותיה והסבה לנתבעים נזק נוכח הפגיעה במסגרת האשראי שהועמדה להם בבנק.

טענה זו כלל איננה ברורה. הכספים שהופקדו, הרי אמורים היו לשמש כבטחון בידי התובעת. לא ברור כיצד עצם ההפקדה היוותה הפרת התחייבויות התובעת. לא ברור כיצד החלטת התובעת לשימוש בכספי הפקדון נוכח הפסקת תשלומי הזכיינים היוותה הפרה של התחייבויות התובעת. אכן, ברי הדבר שיש למנות גם את כספי הפקדון בבחינת ההתחשבנות שבין הצדדים, ברם אין יסוד להפרת התחייבויות התובעת בהקשר לשימוש בכספים אלו.

1. לטענת הנתבעים, הסכמי הזיכיון מהווים חוזים אחידים, וכוללים תניות מקפחות רבות, אשר מסייגות את אחריות התובעת בחוסר סבירות.

חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, קובע מנגנון המאפשר התערבות שיפוטית בתוכנן של אותן תניות בחוזה אחיד, אשר יקבע לגביהן כי הן נגועות בקיפוח הלקוחות או מקימות לספק יתרון בלתי הוגן. בחינתה של טענה לקיפוח מחייבת בחינה כוללת של ההתקשרות נשוא ההסכם, בחינת מערכת האינטרסים הספציפית והשוואתה למערכת היחסים המקובלת בסוג זה של התקשרות, בשים לב לתפיסה החברתית בכל הנוגע להגינות וסבירות.

אמת המידה בדבר "תנאי מקפח" אינה בהירה. אין היא מקרינה מתוכה היא ועל רקע תכליתה דימוי חד-משמעי באשר להיקף פריסתה. מטבע הדברים, מוענק שיקול-דעת שיפוטי נרחב באשר למהותו של הקיפוח. "המבחן בכללותו הוא כללי וסתמי למדי ומשאיר מקום נרחב לשיקול דעת למועצה או לבית-המשפט"... אכן, בהיזקקו לדיבור "קיפוח" אצל המחוקק לבית המשפט את התפקיד לצקת תוכן ערכי למה שנראה התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון. זוהי הסמכה חקיקתית לחקיקה שיפוטית. בית המשפט חייב לקבוע - על-פי הבנתו את טבע ההתקשרות בין הצדדים מזה ואת טבעם של ערכי החברה הישראלית מזה ­אם ההתקשרות היא הוגנת, או שמא יש בה הגנה יתרה על האינטרסים של הספק. הבחינה היא דו-רמתית. ברמה האחת נבחנים יחסי הצדדים והאינטרסים הטיפוסיים שלהם. וברמה האחרת נבחנת תפיסתה החברתית של שיטתנו באשר להוגן ולסביר בסוג יחסים מסוים (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נגד ליונל אריה קסטנבאום [פורסם בנבו] 30.4.92פסקה 15 בפסק הדין של הש' אהרון ברק)

ברי איפה שלא די להם לזכיינים לקרוא תניה מהסכם הזכיינות ולטעון להיותה מקפחת. עליהם הנטל להראות כיצד מגלמת התניה קיפוח במכלול יחסיהם עם התובעת ובשים לב למקובל בהסכמי זכיינות שכאלו. כך, למשל, לא ניתן לקבל טענה גורפת להיעדר התייחסות בהסכם הזכיינות לאפשרות הזכיינים להחזרת מוצרים שלא נמכרו, בלי לפרט מדוע מצב זה מקפח אותם ביחס למקובל בהסכמי זכיינות שכאלו באותו התחום.

ובכלל, לא הובא הסבר ולא ניתן להבין מה לטענות הקיפוח ולחבות הזכיינים בכיבוד הסכמי הזיכיון. הרי אפילו יש בהסכמי הזיכיון תניות מקפחות, אין בכך כדי לאיין את אופיים החוזי של הסכמי הזיכיון וחבות הזכיינים בקיומם.

בהיעדר כל פירוט, לא באשר להיות תניה ספציפית "תניה מקפחת" ולא באשר למשמעות הטענה ביחס להתחייבויות הזכיינים - אין גם בסיס לטענה.

1. לטענת הנתבעים, הפלתה אותם התובעת ביחס לזכיינים אחרים שלה, כאשר לזכיינים אחרים ניתן היתר למכירת מוצרים שלא נרכשו מהתובעת וכאשר מזכיינים אחרים לא נגבו דמי זיכיון ולא נכפו עליהם מבצעי מכירות.

אף ביחס לטענה זו לא הוצגה כל ראיה לביסוס הטענה. בנוסף, לא ברורה התשתית לטענה זו, שכן הנתבעים אינם מפנים לכל הוראה ממנה ניתן ללמוד על התחייבות של התובעת לשוויון מלא בין הזכיינים השונים שלה ולא ברור כיצד יכולים הנתבעים להיתלות בטענה שכזו כבסיס להפרת הסכמי הזיכיון.

1. במצב זה, כאשר התברר שאין ממש בטענות הנתבעים להטעיה עובר לכריתת הסכמי הזיכיון ואין ממש בטענה להפרת הסכמי הזיכיון; וכאשר מלכתחילה אין מחלוקת על כך שהזכיינים חדלו מלשלם לתובעת את התשלומים להם התחייבו בהסכמי הזיכיון – אין אלא לדחות את טענות הנתבעים, לקבל את טענות התובעת, ולקבוע כי הזכיינים הפרו בהפרה יסודית את התחייבויותיהם בהסכמי הזיכיון. ממילא שבמצב זה אין עוד כל משמעות לטענות הנתבעים לנזקים שנגרמו להם עקב הסכמי הזיכיון.
2. לטענת התובעת, יש לאכוף על הנתבעים את הוראות הסכמי הזיכיון ולחייבם בתשלום פיצוי על הנזקים שנגרמו לתובעת עקב הפרתם. אף שיש ממש בטענת התובעת באשר לזכותה לפיצוי על נזקיה, נראה שיש קושי בטענה המבקשת לאכוף על הזכיינים את הסכמי הזיכיון, ובפרט בכל הנוגע לתשלום דמי הזיכיון.

לפי גרסת התובעת, כיוון שהסכמי הזיכיון קובעים תקופת התקשרות מינימאלית בת שנתיים (כאמור בסעיף ההגדרות שבהסכמי הזיכיון), יש לחייב את הזכיינים בתשלום דמי הזיכיון עד לתום תקופת ההסכם.

ככלל, עומדת לנפגע הזכות לאכוף על הצד השני את ההסכם שהופר. עם זאת, כאשר מקים החוזה שהופר חיובים שלובים, כאלו שיש לקיימם בד בבד, אין באפשרות הנפגע לאכוף את קיום החוזה על המפר אלא אם כן קיים הוא עצמו את התחייבויותיו או לפחות הראה נכונות לקיימם.

מאידך גיסא, מקובל עלינו, לענין זה, כי מקום בו על שני צדדים או יותר, לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם קיים - או לפחות היה נכון לקיים - את חלקו הוא בחיובים המקבילים... המבקש לטעון בהצלחה כי הצד השני הפר חיוב מקביל צריך על-כן להיות מסוגל להצביע על כך כי הוא עצמו פעל לקיום החיוב המקביל החל עליו, או כי הראה, לפחות, נכונות לכך. (ע"א 594/75 חיים ג'רבי נ' יפה הייבלום, פ"ד ל(2) 673, 680)

כך גם במקרה דנא. אם מבקשת התובעת לאכוף את קיום הסכמי הזיכיון על הזכיינים, שומה עליה להראות כי היא עצמה קיימה את התחייבויותיה שלה וככל שמדובר בחיובים מקבילים – כי לכל הפחות הייתה לה הנכונות לקיימם.

עיון בהסכמי הזיכיון מראה כי הזכיינים התחייבו לשלם לתובעת את דמי הזיכיון, אך גם מראה כי כנגד התחייבות זו התחייבה אף התובעת להעניק שירותים שונים לזכיינים. שירותים כגון ההתחייבות לסייע בהפעלת העסק שייפתח, לאפשר שימוש בשם המסחרי "טופ-קידס", לייעץ, לעמוד בקשר עם ספקים וכיו"ב התחייבויות. אם כך, אם מבקשת התובעת לאכוף על הזכיינים את הסכמי הזיכיון בתשלום דמי הזיכיון, שומה עליה להראות כי היא עצמה קיימה את חיוביה שלה בקשר עם הסכמי הזיכיון, אותם חיובים שבגינם התחייבו הזכיינים לשלם את דמי הזיכיון.

עיון בתצהירי התובעת, מלמד שאין בהם לא מילה ולא חצי מילה על התחייבויות התובעת עצמה במסגרת הסכמי הזיכיון וכנגד דמי הזיכיון. לא מעת שהוגשו התביעות במרץ 2014 ולא בכלל. התובעת מציינת כי חנות חברת מישייב במתחם "חונים קונים" בכלל נסגרה במרץ 2014 (סעיף 3 (ז) בתצהיר יוני), כך שלגביה לא ניתן מאום לאחר שנסגרה. התובעת טוענת שחנות ולדלן בקניון ארנה נסגרה כחדשיים לפני חתימת תצהירי יוני ב- 11.5.15 (סעיף 3 (ו) בתצהיר יוני) אך איננה מתייחסת כלל לפעולותיה שלה בתקופה שמאז הגשת התביעה ועד לסגירת החנות.

ובכלל, מהאמור בתצהיר יוני (סעיף 24) מתברר שהתנהלות הנתבעים פגעה בתובעת "פגיעה אנושה". התובעת איננה טורחת להביא פרטים על פעילותה שלה כרשת וככזו המעניקה זיכיונות ושירותים לזכיינים בתקופה הרלוונטית ונראה שלא בכדי. התובעת איננה מביאה מידע שיאפשר לסתור את טענת הנתבעים לפיה ניסיון התובעת להקים רשת חנויות כשל כבר בסמוך לכריתת הסכמי הזיכיון. אמנם, אין בכך כדי לגרוע מחבות הנתבעים אשר הפרו את הסכמי הזיכיון, אך יש בכך כדי להמחיש את חוסר ההיגיון בטענה המבקשת לאכוף על הזכיינים את המשך תשלום "דמי הזיכיון" מצב בו לא ניתנו שירותים שכאלו ונראה שלא קיימת כלל רשת שתעניק את השירותים לזכיינים.

לפיכך, כאשר התובעת עצמה לא קיימה את התחייבויותיה לפי הסכמי הזיכיון ואף לא הראתה כל נכונות לקיימם, אין אפשרות לקבל את הטענה שיש לאכוף את הסכמי הזיכיון על הזכיינים.

למעשה, התנהלות התובעת, הגשת התביעות כנגד הנתבעים והדרישה לפינוי החנויות, מלמדים כי בפועל ביטלה התובעת את הסכמי הזיכיון. ואכן, בדין עשתה כן התובעת לאחר שהתברר כ הסכמי הזיכיון הופרו כאמור, אך בכך אין עוד לתובעת זכות לאכוף את הסכמי הזיכיון אלא לעתור לסעדים הנובעים מביטול הסכמי הזיכיון – השבה ופיצוי.

1. לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים בתשלום עבור המוצרים שנרכשו וסופקו לזכיינים.

לפי גרסת התובעת ותחשיביה (סעיף 12.1 בתצהיר יוני), לחברת מישייב נמסרו מוצרים אשר בגינם נמשכו ונמסרו לתובעת שיקים בסך כולל של 180,452 ₪ ובנוסף לאלו נמסרו לחברת מישייב מוצרים בסך של 2,570 ₪ שבגינם טרם נמסרה המחאה. חוב חברת מישייב בגין המוצרים שסופקו לה מסתכם לפיכך בסך של 183,022 ₪.

לפי גרסת התובעת ותחשיביה (סעיף 9.1 בתצהיר יוני), לולדלן נמסרו מוצרים אשר בגינם נמשכו ונמסרו לתובעת שיקים בסך כולל של 144,817 ₪ ובנוסף, נמסרו לולדלן מוצרים בסך של 7,919 ₪ שבגינם טרם נמסרה המחאה. חוב ולדן בגין המוצרים שסופקו לו מסתכם לפיכך בסך 152,736 ₪.

תחשיבי התובעת בכל הנוגע לחוב על מוצרים שסופקו לנתבעים כאמור, נתמכים ברובם המכריע בצילומי שיקים שצורפו לתצהיר יוני.

עיון בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הנתבעים, מלמד שזולת הכחשת תחשיבי התובעת, אין כל ניסיון להציג תחשיב נגדי באשר לעלויות במוצרים שסופקו לנתבעים. גם בתצהירי הנתבעים אין כל ניסיון להציג תחשיבים או אף גרסה לעניין זה.

לפיכך, אני מקבל את תחשיבי התובעת וקובע כי בגין הסחורה אשר סופקה להם חייבת חברת מישייב סך של 183,022 ₪ וחייב ולדלן סך של 152,736 ₪.

1. לטענת התובעת, יש לחייב את הזכיינים בתשלום פיצויים מוסכמים.

בהתאם להוראות סעיף 18 (ז) בהסכמי הזיכיון, התחייבו הזכיינים לשלם לתובעת פיצויים מוסכמים בסך של 150,000 ₪ בכל מקרה של הפרה יסודית של הסכמי הזיכיון.

הפרה יסודית הינה "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית" (סעיף 6 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; להלן: "חוק התרופות").

מהראיות שהוצגו התברר שהזכיינים לא שילמו לתובעת עבור המוצרים שסופקו להם, חדלו חד צדדית מתשלום דמי הזיכיון ואף לא העבירו דוחו"ת חדשיים על הפדיון בחנויות נשוא הסכמי הזיכיון. לא יכול להיות ספק, אף לא נטען אחרת, שבכך הפרו הזכיינים את התחייבויותיהם בהפרה יסודית.

התובעת טענה להפרות נוספות של הסכמי הזיכיון, אלא שלטענות אלו לא הובאו אסמכתאות. כך הטענה למכירת מוצרים שלא נרכשו מהתובעת וכך הטענה לאי תשלום דמי השכירות ומסי הארנונה בגין שכירות החנויות. עם זאת, מאחר וממילא נמצא שהסכמי הזיכיון הופרו בהפרה יסודית ומאחר ואין כל עתירה לסעד כספי ביחס להפרות נטענות אלו, אין צורך לבחון אותן מעבר לכך.

כאשר נקבע כי הזכיינים הפרו את הסכמי הזיכיון בהפרה יסודית, בהיעדר כל ניסיון אפילו לטעון שיש מקום להתערבות בית המשפט בהיקף הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכמי הזיכיון, אני מקבל את טענת התובעת וקובע שיש לחייב את הזכיינים בתשלום הפיצויים המסכמים במלואם, 150,000 ₪ לכל אחד מהזכיינים.

1. לטענת התובעת, יש לחייב את הזכיינים בתשלום דמי הזיכיון.

כפי שהובהר, ככל שטענה זו מתייחסת לתקופה שלאחר הגשת התביעה, תקופה בה לא העניקה התובעת שירותים כלשהם לזכיינים, אין לתובעת זכות לאכוף את ההסכם ואף לא לתבוע תשלום "דמי זיכיון", תשלום שמשמעותו אכיפת הסכמי הזיכיון.

לתובעת עמדה האפשרות לעתור לפיצויים על הנזק שנגרם לה עקב הפרת הסכמי הזיכיון, כולל הנזק שנגרם לה עקב אי תשלום דמי הזיכיון, אך טענה שכזו לא נטענה וראיות לנזק שנגרם עקב אי תשלום דמי הזיכיון לא הובאו. ובכלל, נראה שממילא לא עמדה לתובעת הזכות לעתור לחיוב בפיצוי על נזק שנגרם לה לאחר שכבר עתרה לפיצויים מוסכמים ובהתאם להוראת סעיף 15 (ב) בחוק התרופות.

אשר לתקופה שעד לביטול בפועל של הסכמי הזיכיון והפסקת מתן שירותי התובעת, מהראיות שהוצגו לא ברור מתי בדיוק חדלה התובעת ממתן שירותים כלשהם לנתבעים. לפי טענות הנתבעים, שילמה חברת מישייב דמי זיכיון במשך 4 חדשים (סעיף 85 (ב) בתצהיר לוי) ושילם ולדלן דמי זיכיון במשך 5 חדשים (סעיף 106 (ב) בתצהיר הנתבע 5). לא מצאתי שניתנו שירותים כלשהם על ידי התובעת לאחר מועדים אלו ולפיכך אין מקום לחיוב בתשלום "דמי זיכיון".

1. לטענת הנתבעים, מכל סכום שימצאו חייבים יש לקזז את הסכומים ששילמו לתובעת.

התובעת מאידך, טוענת שיש לדחות את טענת הקיזוז על הסף, שכן בהסכמי הזיכיון התחייבות מפורשת של הזכיינים להימנע מכל קיזוז או עיכבון. טענה זו של התובעת איננה ברורה. יש להבחין בין האפשרות לקיזוז כסעד עצמי לבין ביצוע קיזוז במסגרת הליך משפטי הבוחן את מכלול ההתחשבנות.

ויתור הזכיינים על זכות הקיזוז מבטא ויתור על האפשרות לסעד עצמי של קיזוז. לכך הסכימו הצדדים בהסכמי הזיכיון. אין הגיון בניסיון לטעון שוויתור שכזה גם שולל מהזכיינים את הזכות לכלול בהתחשבנות הכוללת הנעשית בהליך המשפטי גם את הסכומים ששילמו. כך, למשל, לא ניתן לטעון כי אין לזכיינים אפשרות להפחית מהחוב עבור המוצרים שקבלו את הסכומים ששילמו על חשבון המוצרים הללו ואין אפשרות לטעון שאין להפחית מחוב דמי הזיכיון את הכספים שכבר שולמו בגין דמי הזיכיון. כך גם אם ממשה התובעת בטוחות שנמסרו לה מראש להבטחת התחייבויות הזכיינים. אך ברור הדבר שמימוש שכזה יש להביא בחשבון בהתחשבנות הכוללת.

להלן יבחנו טענות הזכיינים לקיזוז:

1. במסגרת ההתקשרויות של התובעת לשכירות החנויות שנמסרו לזכיינים, שולמו לתובעת תשלומים שונים כהשתתפות של הנהלת המרכזים המסחריים בעלויות הקמת החנויות. התובעת איננה מכחישה תשלומים אלו (למשל סעיף 21 (ז) בתצהיר יוני). לטענת הזכיינים, יש לקזז מכל חוב שלהם את "מענקי ההקמה" הללו (סך של 40,000 ₪ אשר שילמה הנהלת המרכז המסחרי "חונים קונים" וסך של 30,000 ₪ בגין החנות בקניון ארנה).

טענה זו איננה ברורה. הזכיינים אינם מצביעים על כל הוראה בהסכמי הזיכיון שלפיה שומה על התובעת לשלם להם או להעביר להם את הכספים שקבלה כאמור. ובכלל, התקשרות התובעת להשכרת החנויות כרוכה בשלל תניות והתחייבויות, וכך גם נטען שעל התובעת להשיב סכומים אלו אם יסתיימו הסכמי השכירות בטרם עת (למשל סעיף 21 (ז) בתצהיר יוני). הזכיינים לא התייחסו לטענות אלו ולא עשו כל ניסיון לבחון את מערך יחסי התובעת מול המשכירות כדי להתמודד עם טענה זו.

לא מצאתי לפיכך מקום לקיזוז סכום זה.

1. לטענת הזכיינים, יש לקזז את הערבויות שהפקידו בידי התובעת להבטחת התשלומים לספקים, 55,000 ₪ על ידי חברת מישייב ו- 50,000 ₪ על ידי ולדלן. ביחס לחברת מישייב, מודה התובעת בקבלת פקדון בסך של 50,000 ₪ בגין ההתחייבות לספקים (סעיף 21 (ג) בתצהיר יוני) ואף בתצהיר הנתבעים נטען לפקדון בסכום זה (סעיף 106 (ו) לתצהיר הנתבע 5). כך גם ביחס לולדלן (סעיף 19 (ד) בתצהיר יוני), מודה התובעת בקבלת הפקדון. לזכות כל אחד מהזכיינים עומדת לפיכך זכות לסך של 50,000 ₪.
2. לטענת הזכיינים, יש לקזז את הערבויות שהפקידו בגין הסכמי השכירות, 40,000 ₪ על ידי חברת מישייב ו- 18,000 ₪ על ידי ולדלן. התובעת מאשרת קבלת סך של 40,000 ₪ מחברת מישייב (סעיף 21 (ג) בתצהיר יוני) וסך של 18,000 ₪ מולדלן 4 (סעיף 19 (ד) בתצהיר יוני).

התובעת טוענת שהעבירה כנגד פקדונות אלו פקדונות בסכומים זהים לפי הסכמי השכירות, ברם לא הראתה שפקדונות אלו מומשו, ולא הביאה ראיות לנזק שנגרם לה בגין הסכמי השכירות.

סכומים אלו לפיכך, נזקפים לזכות הזכיינים.

1. לטענת הזכיינים, יש לקזז מחבות החברת מישייב סך של 11,111 ₪ בגין מס תשומות שניכתה התובעת, כאשר התשלומים נעשו במישרים להנהלת המרכז המסחרי בעוד זו הוציאה חשבונית על שם התובעת שגם ניכתה מס תשומות. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי הנתבעים, בצירוף מסמך שלא ניתנה רשות לצרפו לסיכומים, אין לה כלל התייחסות בכתבי הטענות או בתצהירי הנתבעים. היא מהווה איפה הרחבת חזית אסורה.
2. לטענת הזכיינים יש לקזז מחבותם לתובעת כספים ששילמו במסגרת חתימת הסכמי הזיכיון והיערכות לפתיחת החנויות שלפיהם, תשלומים הכוללים שכר טרחת עו"ד, תשלומים עבור הזיכיון, תשלומים לאדריכלית ולריהוט החנות. בטענה זו אין ממש. כנגד שמי הזיכיון אכן ניתן לזכיינים זיכיון ויתר התשלומים הללו כלל לא שולמו לתובעת אלא שימשו את הזכיינים לפתיחת החנות. לתשלומים אלו עשויה הייתה להיות משמעות לו התקבלה הטענה שהתובעת הפרה את הסכמי הזיכיון ולו התקבלה התביעה שכנגד, אך לא במסגרת בחינת הקיזוז.
3. כך איפה ניתן לסכם את חבות הזכיינים.

ביחס לחברת מישייב – חייבת חברת מישייב לתובעת סך של 183,022 ₪ בגין המוצרים שסופקו לה וסך נוסף של 150,000 ₪ כפיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכמי הזיכיון. כנגד סכומים אלו יש להפחית סך של 50,000 ₪ ששולם כבטחון לספקים וסך של 40,000 ₪ ששולם כבטחון בגין השכירות. יתרת חוב חברת מישייב מסתכמת לפיכך בסך של 243,022 ₪.

ביחס לולדלן – חייב ולדלן לתובעת סך של 152,736 ₪ בגין המוצרים שסופקו לו וסך נוסף של 150,000 ₪ כפיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכמי הזיכיון. כנגד סכומים אלו יש להפחית סך של 50,000 ₪ ששולם כבטחון לספקים וסך של 18,000 ₪ ששולם כבטחון בגין השכירות. יתרת חוב ולדלן מסתכמת לפיכך בסך של 234,736 ₪.

1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים
2. אשר על כן אני מקבל את התביעות אשר הגישה התובעת, ודוחה את התביעות שכנגד אשר הגישו הנתבעים.

כפועל יוצא מכך, אני מחייב את חברת מישייב, את הנתבע 2, סרגיי מישייב, ואת הנתבע 3, לוי מישייב (כולם ביחד ולחוד ביחס לחוב זה) לשלם לתובעת סך של 243,022 ₪.

כפועל יוצא מכך, אני מחייב את ולדלן מישייב, את הנתבע 2, סרגי מישייב, ואת הנתבע 5, ודים מישייב (כולם ביחד ולחוד ביחס לחוב זה) לשלם לתובעת סך של 234,736 ₪.

כמו כן יישאו הנתבעים 1 - 3 באגרת בית המשפט אשר שילמה התובעת בתיק 3160-03-14 וישאו הנתבעים 4 – 6 באגרת בית המשפט ששלמה התובעת בתיק 2555-03-14.

כמו כן יישאו הנתבעים בשכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪.

ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ז, 13 יוני 2017, בהעדר הצדדים.