05 נובמבר 2015

1. הנתבע הינו עוסק מורשה שהפעיל בבני-ברק ובראשון לציון עסק לשטיפת מכוניות בשם "פוליש ארט". התובעים, שניהם מבקשי מקלט מאריתריאה, הועסקו על ידו במשך קצת למעלה משלוש שנים, עד לינואר 2014. בפני תביעה שהגישו עם סיום עבודתם.

במסגרת כתב התביעה שהגישו השניים ביום 4.3.14 הם טענו שפוטרו על ידי הנתבע ללא הודעה מוקדמת ובלא ששולמו להם פיצויי פיטורים. משכך, הם תבעו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. עוד טענו שעבדו מספר גדול של שעות נוספות מדי שבוע בלא ששולם להם גמול שעות נוספות, דמי חגים, ימי חופשה ודמי הבראה והפרשות לפנסיה, הכל כנדרש על פי דין. בכתב התביעה נטען שלאור כל זאת על הנתבע לשלם לכל אחד מהם סך של 95,905 ₪.

למען הסדר הטוב אציין שהתביעה הוגשה תחילה גם כנגד נתבעת נוספת – "פוליש ארט" – אך משהוברר שמדובר בשם העוסק המורשה של הנתבע, ואין מדובר באישיות משפטית נפרדת, הודיעו התובעים על מחיקת נתבעת זו (עמ' 4 ש' 11 לפרוטוקול).

2. הנתבע לא הגיש כתב הגנה, ומשכך ניתן כנגדו ביום 16.7.14 פסק דין על מלוא סכום התביעה, פסק דין שבוטל בהחלטה שניתנה ביום 30.8.14. במסגרת כתב ההגנה שהוגש ביום 14.12.14 טען הנתבע שהתובעים הם אלה שנטשו את מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת, ועל כן אין הם זכאים לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, וכן טען ששולמו להם מלוא זכויותיהם כדין.

3. במהלך דיון קדם משפט שהתקיים בפני חברתי כב' השופטת העמיתה יהודית הופמן, הודיע הנתבע שבכוונתו להגיש הודעה לצד ג' כנגד חברת אוטו-דיל שהיתה הבעלים של המתחם שבו פעל העסק לשיטת הרכב. משכך, נקבע שהנתבע רשאי להגיש בקשה בכתב בנושא. לאחר שהוגשה בקשה, תגובה ותשובה לתגובה, ניתנה ביום 23.2.15 החלטה הדוחה את הבקשה.

בהמשך לכל זאת, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. התובעים הגישו כל אחד תצהיר עדות מטעמו, ואילו מטעם הנתבע הוגש תצהיר של מר דימטרי קיסיליוב ששימש בעבר כמנהל משמרת ואחראי עובדים בעיסקו של הנתבע, וכן הוגש תצהיר הנתבע עצמו. ודיון הוכחות בתיק התקיים ביום 2.11.15, בסיומו סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. עתה העת לדון ולהכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

4. נקדים ונציין שבפתח דיון ההוכחות הודיע ב"כ הנתבע בשם הנתבע, שהוא מוותר על חקירתם הנגדית של שני התובעים. משכך, ועל פי ההלכה הפסוקה, יש לראות את העובדות כפי שפורטו בתצהירי התובעים כמוכחות. למרות זאת, להלן אבחן את רכיבי התביעה השונים תוך התייחסות הן לטענות העובדתיות של התובעים – שכאמור הנתבע בחר שלא להעמידן כלל במבחן החקירה הנגדית – והן לטענות הנתבעים.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

5. שני התובעים טענו בתצהיריהם כך לגבי נסיבות סיום העבודה:

"בתחילת חודש ינואר 2014, העתיק הנתבע את מכון שטיפת המכוניות מהעיר בני ברק לעיר ראשון לציון. לאחר העברת המכון לראשון לציון המשכתי לעבודה במכון שטיפת המכוניות החדש בראשון לציון מספר שבועות מועט (2-3 שבועות), לאחר מכן פנה אלי הנתבע והודיע לי כי אין בי עוד צורך וכי אני מפוטר. עוד אציין כי במקום שטיפת המכוניות החדש בראשון לציון, גויסו עובדים חדשים. כאשר שאלתי את הנתבע למה הם עובדים במקומי, השיב לי הנתבע כי הם עובדים "ערבים" הם יותר זולים, "זה ביזנס" ואין מה לעשות".

משוויתר הנתבע על חקירתם הנגדית של שני התובעים ביחס לגרסתם זו, דומה שדי בכך על מנת להוביל לקביעה ברורה שהם פוטרו, וזכאים לפיצויי פיטורים. מעבר לנדרש, נציין שהנתבע מסר גרסאות שונות וסותרות לגבי סיום עבודת התובעים, ובכך מצאתי כמובן חיזוק של ממש לגרסת התובעים. כך, בכתב ההגנה טען הנתבע שעם מעבר העסק לראשון לציון, ביקשו התובעים לקבל פיצויי פיטורים מאוטו-דיל, שאותה ראו לטענתו כמעסיקתם. כשנענו בסירוב, החלו להעדר תכופות ממקום העבודה החדש "בחופף למחאת מבקשי המקלט בחודש 1/14", ובסופו של דבר ניתקו התובעים כל קשר ולמעשה נטשו את עבודתם. ברם, מעיון בתצהיר הנתבע עולה שאין בו חזרה על הטענות העובדתיות האלה בקשר לסיום העבודה, ולמעשה לא נכללה בו כל גרסה בדבר סיום העבודה. בתצהירו של העד מר קיסיליוב יש אמנם התייחסות קצרה לעניין סיום העבודה (סעיף 17 לתצהיר) אך מדובר בגרסה מבולבלת, שאיננה כוללת למשל התייחסות כלשהי לנושא המחאה. ולבסוף, בסיכומי הנתבע נטען שהסיבה האחת והיחידה לסיום עבודת התובעים היתה "יציאתם לשביתה שערכו כל האריתראים" (עמ' 8 ש' 11), טענה שכאמור אין לה כל אחיזה בתצהירי הנתבעים, וגם בכתב ההגנה היא לא נטענה כך. נוכח כל האמור, מתקבלת במלואה גרסת התובעים לנסיבות סיום העבודה, ומשכך הם זכאים לפיצויי פיטורים.

אשר לגובה פיצויי הפיטורים, התובעים טענו שיש לחשבם על פי שכר אחרון, שכן עבדו בשכר חודשי. הנתבע לא הגיש כל תחשיב נגדי לתחשיב התובעים, וכן הודה בחקירתו הנגדית שהתובעים עבדו במשכורת חודשית (עמ' 5 ש' 2). משכך אפסוק להם את מלוא רכיב תביעתם זה, סך 16,958 ₪ לכל אחד מהם (לפי 5,500 ₪ משכורת אחרונה X 3.08). התובעים לא תבעו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וגם בסיכומיהם לא ביקש בא כוחם שאפסוק להם פיצויי הלנה בגין רכיב זה. משכך, יצורפו לפיצויי הפיטורים הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (1.1.14) ועד ליום התשלום בפועל.

6. באשר לרכיב תביעתם לתשלום דמי הודעה מוקדמת. אפסוק להם כמלוא תביעתם, דהיינו סך של 5,500 ₪ לכל אחד. ב"כ התובעים זנח בסיכומיו את דרישתו המקורית לפסיקת פיצויי הלנה בגין רכיב זה, ומשכך גם כאן יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (1.1.14) ועד ליום התשלום בפועל.

גמול עבודה בשעות נוספות

7. התובעים טענו בכתב התביעה שעבדו שישה ימים בשבוע, בימים א' עד ה' 13-14 שעות ביום בממוצע, ובימי שישי משעות הבוקר ועד השעה 13:00 – 14:00. בסעיף 24 לכתב ההגנה הודה הנתבע בכך שהתובעים עבדו שישה ימים בשבוע, אך טען לשעות עבודה פחותות מאלה להן טענו התובעים, בימים א' עד ה' בין השעות 08:00 עד 17:00 ובימי שישי בין השעות 08:00 עד 14:00.

בתצהירי התובעים חזרו בהם התובעים מהטענה שעבדו 13-14 שעות בכל אחד מימי השבוע, וטענו לשעות עבודה פחותות, אם כי ארוכות מעט מאלה להן טען הנתבע בכתב ההגנה. כך, נטען שעבדו בכל אחד מימות השבוע מהשעה 07:00 עד 17:00 (דהיינו עשר שעות ביום) ואילו בימי שישי מהשעה 07:00 עד 14:00 (דהיינו שבע שעות). כפי שציינתי עוד קודם לכן, הנתבע לא חקר את התובעים בחקירה נגדית, ומשכך יש לקבל את גרסתם כמוכחת. יתירה מזאת, כידוע על פי הוראות סעיף 26(ב) חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, כאשר קיימת מחלוקת לעניין היקף השעות הנוספות שביצע עובד, הנטל על המעסיק להוכיח שהעובד לא עבד באותן שעות שנויות במחלוקת, וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה בשבוע. מאחר שהנתבע לא ערך רישום של שעות עבודה, לא הגיש לנו כל רישום בעניין זה (ולמעשה אף הודה מפורשות שלא ערך רישומים שכאלה, עמ' 4 ש' 4), הרי שהוא לא עמד בנטל להוכיח שהתובעים לא ביצעו את שעות העבודה הנטענות. אוסיף בקשר לכך, שהתובע וגם העד מטעמו טענו בתצהיריהם ש"שעות פתיחת השערים" במתחם "אוטו-דיל" שבו פעל העסק היו מ- 08:00 עד 17:00, ולכן לא ייתכן שהתובעים עבדו החל מהשעה 07:00 בכל בוקר כטענתם, אך העד קיסליוב בחקירתו סיפר ש"אני הייתי שם משבע עד חמש" (עמ' 6 ש' 26) ובכך חיזק את גרסת התובעים בדבר שעות עבודתם, אף שבהמשך חקירתו טען שהוא היה מגיע אמנם בשבע, אך התובעים היו מגיעים אחריו "בשבע וחצי – שמונה" (עמ' 6 ש 30).

אשר לטענות הנתבע בדבר ימים רבים שבהם נעדרו התובעים מעבודתם, כמו גם הפסקות מרובות וארוכות במהלך העבודה, הרי שבהעדר רישום כלשהו אין בידי לקבל טענות אלה, ולזאת אוסיף שמעיון בכתב ההגנה המפורט שהגיש הנתבע, עולה שאין בו כל אזכור לטענות הנתבע בחקירתו. כך, הנתבע בחקירתו טען ש"אף פעם לא עבדו שישה ימים בשבוע, היו להם ימי סידורים... בכל ההיסטוריה שלי איתם הם לא עבדו שבוע שלם" (עמ' 4 ש' 25) אך טענה זו עומדת בסתירה חזיתית לכתב ההגנה, שבו מודה הנתבע שהם עבדו שישה ימים בשבוע.

8. לאור כל האמור, יש לפסוק לתובעים גמול שעות נוספות, אך אין לקבל את התחשיב הכלול בכתב התביעה, שכן זה התבסס על טענה בדבר 12.5 שעות עבודה בימי השבוע ו – 7.5 שעות בימי שישי, בעוד שבפועל כבר בתצהיריהם הם הודו שעבדו רק 10 שעות בכל יום במהלך ימי השבוע ו- 7 שעות בלבד בימי שישי.

על פי תצהירי התובעים שכרם ששולם מדי חודש במזומן עמד על 4,500 ₪ בחודש בשנת העבודה הראשונה (2011), על 5,000 ₪ בחודש בשנת העבודה השנייה (2012) ו- 5,500 ₪ בחודש בשנת העבודה השלישית. משכך, להלן תחשיב השעות הנוספות המגיע לכל אחד מהם:

התובעים הועסקו בשבוע עבודה בן שישה ימים, ובהתאם לכך הם זכאים לגמול שעות נוספות בחישוב יומי החל מהשעה התשיעית עבור עבודה בימים א' - ה', ובימי ו' הם זכאים לגמול שעות נוספות עבור כל שעה נוספת שמעבר ל- 43 שעות עבודה שבועיות רגילות (ע"ע 188/06 בוג'ו נ' קל בניין בע"מ (28.11.10); ע"ע 233/06 א.נ. נתניה נ' טרנרידר (16.12.07)).

משהועסקו בימים א'-ה' 10 שעות ביום, התובעים זכאים לגמול שעות נוספות עבורן בשיעור 125% בהיקף של 43 שעות חודשיות (לפי החישוב: 2 שעות * 5 ימי עבודה שבועיים * 4.3), ועבור עבודתם 7 שעות בימי שישי הם זכאים לגמול שעות נוספות בשיעור 125% בהיקף של 8.6 שעות חודשיות (לפי החישוב: 2 שעות * 4.3) ובשיעור 150% בהיקף של 8.6 שעות חודשיות (לפי החישוב: 2 שעות * 4.3). בסך הכל, התובעים זכאים לתשלום חודשי בעד שעות נוספות בשיעור 125% בהיקף של 51.6 שעות, ובשיעור של 150% בהיקף של 8.6 שעות.

בשנת 2011, שכר שעה רגילה עומד על סך 24.19 ₪. משכך, התובעים זכרים לגמול שעות נוספות בשיעור 125% בסך 1,550.86 ש"ח (לפי החישוב: 30.23 ₪ * 51.6 ), וגמול נוספות בשיעור 150% בסך 312 ₪ (לפי החישוב: 36.28 ₪ * 8.6). בסך הכל התובעים זכאים בעד שנה זו לגמול שעות נוספות בסך 22,354 ₪ (לפי החישוב: 1862.86 ₪ * 12).

בשנת 2012, שכר שעה רגילה עומד על סך 26.88 ₪. משכך, התובעים זכאים לגמול שעות נוספות בשיעור 125% בסך 1,733.76 ש"ח (לפי החישוב: 33.6 ₪ * 51.6), וגמול שעות נוספות בשיעור 150% בסך 346.75 ₪ (לפי החישוב: 40.32 ₪ * 8.6). בסך הכל התובעים זכאים בעד שנה זו לגמול שעות נוספות בסך 24,966 ש"ח (לפי החישוב:2,080.51 ש"ח * 12).

בשנת 2013, שכר שעה רגילה עומד על סך 29.56 ₪. משכך, התובעים זכאים לגמול שעות נוספות בשיעור 125% בסך 1,906.62 ש"ח (לפי החישוב: 36.95 ₪ * 51.6), וגמול שעות נוספות בשיעור 150% בסך 381.32 ₪ (לפי החישוב: 44.34 ₪ * 8.6). בסך הכל התובעים זכאים בעד שנה זו לגמול שעות נוספות בסך 27,456 ₪ (לפי החישוב: 2,288 ₪ * 12).

9. בכתב התביעה התובעים תבעו כל אחד תשלום גמול שעות נוספות בסך 46,250 ₪. מאחר שאין לפסוק לתובעים מעבר לנתבע בתביעתם, הרי שהם זכאים כל אחד לתשלום גמול שעות נוספות בסך 46,250 ₪, כנתבע על ידם בלבד.

דמי חגים, חופשה והבראה

10. התובעים טענו בכתב תביעתם ששלושת רכיבי תביעה אלה מעולם לא שולמו להם. מעיון בתלושי השכר עולה שאכן לא קיימים בהם רישומים בדבר תשלום רכיבי אלה. הנתבע לא הגיש תחשיב נגדי לתחשיבי התובעים. משכך, מתקבל תחשיב התובעים לגבי חופשה, ובהתאם הנתבע ישלם לכל אחד מהם פדיון חופשה בסך 6,900 ₪.

11. התביעה לדמי חגים נדחית באשר הזכות לדמי חגים היא עבור עובדים בשכר ולא במשכורת חודשית (סעיף 7ב לצו הרחבה - הסכם המסגרת במשק).

12. אשר לדמי ההבראה, כאן אין בידינו לקבל את תחשיב התובעים במלואו, שכן הם תבעו דמי הבראה עבור כל תקופת עבודתם (3.08 שנים) בעוד שעל פי צו ההרחבה במשק, ניתן לתבוע רכיב זה לאחר סיום יחסי עבודה לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה. עבור השנה השנייה והשלישית לעבודתם, התובעים היו זכאים ל- 6 ימי הבראה בעד כל שנת עבודה. ערך יום הבראה בשנת 2012 עמד על 371 ₪ ובשנת 2013 עמד על 374 ₪. משכך, התובעים זכאים כל אחד לדמי הבראה בסך 4,470 ש"ח (לפי התחשיב: 6* 371 ₪ + 6 * 374 ₪).

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה

13. אין מחלוקת על כך שהנתבע לא הפריש עבור התובעים לקרן פנסיה. על פי ההלכה הפסוקה שאושרה בשנה האחרונה אף לעניינם של מבקשי מקלט (בר"ע 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים נ' Hitam Abaker (26.2.15)) בסיטואציה שכזו זכאי כל אחד מהם לפיצוי בשווי ההפרשות הפנסיוניות שלא בוצעו על ידי המעסיק.

אשר לחישוב הסך המגיע, גם כאן אין בידי לקבל את תחשיבי התובעים כמדויקים, שכן בוצעו על בסיס משכורת קובעת 5,500 ₪ לכל תקופת ההעסקה, בעוד שכפי שציינתי קודם לכן, משכורתם הייתה נמוכה יותר בשנתיים הראשונות, 4,500 ₪ בלבד בשנה הראשונה, ו- 5,000 ₪ בשנה השנייה. גם טענת התובעים כי לפי צו ההרחבה הכללי היה על הנתבע להפריש עבורם לגמל 6% לאורך כל תקופת עבודתם אינה נכונה.

בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה, התובעים היו זכאים לביצוע הפרשות סוציאליות לאחר תקופת העסקה של שישה חודשים. בשנת 2011, שיעור ההפרשות ברכב התגמולים עמד על 3.33% ומשכך התובעים היו זכאים לסך 899 ₪ (לפי החישוב: 4,500 ₪ * 3.33% * 6). בשנת 2012, שיעור ההפרשות ברכיב התגמולים עמד על 4.16% ומשכך התובעים היו זכאים לסך 2,496 ₪ (לפי החישוב: 5,000 ₪ * 4.16% * 12); ובשנת 2013 עמד שיעור ההפרשות ברכיב התגמולים על 5% ומשכך התובעים היו זכאים לסך 3,300 ₪ (לפי החישוב: 5,500 ₪ * 5% * 12).

בהתאם, התובעים זכאים כל אחד לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה (רכיב תגמולים) בסך כולל של 6,695 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.12 (כמחצית התקופה מטעמי נוחות), ועד מועד התשלום בפועל.

לסיכום

14. התביעה מתקבלת ברובה. הנתבע ישלם אם כן לכל אחד מהתובעים את הסכומים הבאים:

1. פיצויי פיטורים בסך 16,958 ₪.
2. הודעה מוקדמת בסך 5,500 ₪.
3. פדיון חופשה בסך 6,900 ₪.
4. הבראה בסך 4,470 ₪.
5. גמול שעות נוספות בסך46,250 ₪.
6. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (רכיב תגמולים) בסך 6,695 ₪.

הסכומים הנקובים בסעיפים א' עד ד' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.14 (סיום ההעסקה) ועד ליום התשלום בפועל.

הסכומים הנקובים בסעיפים ה' עד ו' יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.12 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלם הנתבע לכל אחד מהתובעים הוצאות בסך 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה, לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ו, (05 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.