לפני: כב' השופטת אורלי סלע – נשיאה

נציג ציבור (מעסיקים) – מר אסי פידל

פסק דין

1. ג'רביע חמדה (להלן – התובעת) הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר בתאונה מיום 24.5.13 כתאונת עבודה.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק – "על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. מעיון בפרטי תביעתך ועפ"י המסמכים שבידנו, מתברר, שהתאונה הנ"ל לא אירעה עקב עבודתך, אלא עקב התעלפות/ חולשה פנימית, שאינה נובעת מהעבודה. התאונה נובעת ממצבך הרפואי הטבעי והשפעת העבודה על התאונה, אף אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת המצב הרפואי", הגישה היא תביעה לבית הדין.

3. מטעם התביעה העידו התובעת ומר חסן אל כמלאת. הנתבע לא הביא עדים מטעמו.

4. הפלוגתאות בתיק עוסקות בנסיבות נפילתה של התובעת – האם הנפילה אירעה עקב העבודה, כטענת התובעת, או עקב סחרחורת/חולשה פנימית שאינה נובעת מהעבודה, כטענת הנתבע.

5. מתצהיר התובעת עולות העובדות כלהלן –

א. התובעת עובדת כמטפלת בבית אבות "נווה שבא השלום" (להלן – בית האבות).

ב. במועדים הרלבנטיים לתביעה, עבדו עם התובעת עוד שלושה עובדים.

ג. ביום 24.5.13 התחילה התובעת את עבודתה בשעה 6:00 בבוקר, כאשר באותה משמרת עבד גם עובד נוסף בשם אלם, אשר עזב זה מכבר את מקום העבודה.

ד. באותו היום, עשתה התובעת מקלחות לשישה קשישים, דבר המצריך עבודה פיזית קשה הכוללת הורדת בגדי הקשיש, הכנסתו למקלחת, סיבונו, שטיפתו, הוצאותו מהמקלחת, ייבושו, הלבשתו ולקיחתו לסלון.

ה. בדרכה להוביל את אחרון הקשישים אותם קילחה באותו היום לכיוון הסלון, התעלפה התובעת ונפלה על הריצפה.

ו. כתוצאה מהנפילה, קיבלה התובעת מכה חזקה בפנים ובשתי ידייה.

ז. התובעת התעלפה כתוצאה מעבודה קשה ומאומצת שביצעה יום קודם לאירוע, בו עבדה מהשעה 6:00 עד השעה 23:00 וכן כתוצאה מעבודה קשה שביצעה בבוקר האירוע עצמו מרגע הגעתה לעבודה בשעה 6:00 ועד לשעת נפילתה בשעה 7:30.

ח. התובעת מעולם לא התעלפה קודם לאירוע הנטען.

ט. התובעת אינה זוכרת את אירוע הנפילה וסיפרו לה כי לאחר נפילתה היא קראה לאלם שיצא מהחדר וראה אותה על הריצפה. אלם קרא לחסן וזה מיד הגיע לראות את שארע.

י. צוות בית האבות קרא לאחות האחראית – מרינה אשר בדקה לתובעת דופק. לאחר מכן בעלה של התובעת הגיע למקום העבודה ופינה אותה למיון.

יא. במיון התברר כי התובעת סובלת משבר ברדיוס ימין וחשד לשבר ברדיוס שמאל. התובעת גובסה בשתי הידיים וקיבלה המלצה לבצע בדיקה על ידי הולטר ואקו לב.

יב. כתוצאה מהתאונה התובעת היתה באי כושר עד לתאריך 31.8.13.

6. בדיון המקדמי בתיק, שהתקיים ביום 26.5.14 ובטרם הייתה התובעת מיוצגת, טענה התובעת לפני בית הדין – "אני נפלתי תוך כדי העבודה. הרמתי בן אדם מבוגר ופתאום התעלפתי. ידוע שאני עובדת בבית אבות ואני מרימה קשישים. אני התחלתי לעבוד בשעה 6:00 ונפלתי בזמן המקלחת. אני התעלפתי. אני עבדתי יום קודם הרבה שעות עד 23:00 ועד שהגעתי הביתה היה כבר חצות. למחרת חזרתי כבר ב- 6:00 ובסביבות 7:30 הסתובב לי הראש ונפלתי". כאשר נשאלה התובעת, בחקירתה הנגדית, מדוע בדיון המקדמי נמנעה מלציין כי עבודה מאומצת היא זו שגרמה לעילפונה, השיבה – "לא שאלו אותי".

7. בהצהרה למוסד לביטוח לאומי מיום 24.6.13 (נ/4), חודש ימים לאחר הנפילה ובטרם קיבלה ייצוג משפטי, הצהירה התובעת – "... ב- 6:00 בבוקר שתיתי מים ונס קפה והתחלתי לעבוד רגיל ועשיתי מקלחת ל- 4 קשישים הלבשתי אותם ולקחתי אותם לסלון. אני פשוט התעלפתי ואיבדתי הכרה באופן פתאומי לא התחלקתי אלא פשוט נפלתי לא הרגשתי כלום נפלתי ישר על הריצפה" (ההדגשות הוספו – א.ס.).

כאשר נשאלה התובעת, בחקירתה הנגדית, מדוע לא דיווחה בהצהרתה למוסד לביטוח לאומי כי לנפילתה קדמה עבודה מאומצת וחריגה באותו בוקר, השיבה – "מאיפה אני יודעת? אף אחד לא שאל אותי להגיד ככה".

בטופס ההפניה למיון מיום האירוע הנטען (נ/6) כתב המעסיק – "מדברי העובדת ניתן להבין שקיבלה סחרחורת ללא סיבה ברורה" (ההדגשה הוספה – א.ס.). כאשר נשאלה התובעת, בחקירתה הנגדית, האם לא סיפרה לאחות שכתבה את ההפניה שום דבר על עבודה חריגה, השיבה – "אף אחד לא שאל אותי".

במכתב שחרור ממיון (נ/7) נכתב – "לא זוכרת פרטי אירוע". כאשר נשאלה התובעת, במסגרת חקירתה הנגדית, מדוע לא הזכירה שהיתה עבודה מאומצת, השיבה – "זה ברור שאני עובדת בעבודה פיזית".

8. מתצהירו של חסן עולות העובדות כלהלן –

א. חסן עובד כמטפל בבית האבות מיום 1.8.12.

ב. בבוקר יום 24.5.13 חסן עבד במשמרת של התובעת אך התחיל לעבוד בשעה 7:00 ועבד בנפרד מהתובעת.

ג. למיטב זכרונו, התובעת החלה לעבוד מוקדם. כאשר הוא הביא את הקשיש בו טיפל לסלון, הוא ראה שהקשישים בהם טיפלה התובעת היו כבר בסלון, ומכאן הוא למד כי היה לתובעת הספק עבודה טוב.

ד. העבודה בבית האבות הינה עבודה פיזית קשה הכוללת הורדת בגדי הקשיש, הכנסתו למקלחת, רחיצתו, ניגובו והלבשתו. בסוף כל מקלחת לוקחים את הקשישים לסלון.

ה. אותו הבוקר היה קשה ולחוץ היות והיה צורך להספיק להביא את כל הקשישים לסלון מוכנים לארוחת בוקר. לפתע שמע חסן חבטה והעובד אלם קרא לו. חסן רץ לראות מה קרה ומצא את התובעת על הרצפה כשהיא מדממת בפניה. התובעת הורמה מהריצפה והאחות האחראית – מרינה, הוזעקה למקום.

ו. מרינה יצרה קשר עם בעלה של התובעת אשר פינה אותה לבית החולים סורוקה.

9. כאשר נשאל חסן, בחקירתו הנגדית, האם דפוס העבודה המתואר בסעיף 9 לתצהירו, לפיו יש להביא את הקשישים בזמן לסלון על מנת שיהיו מוכנים לארוחת בוקר, חוזר על עצמו מידי כל בוקר, השיב – "כל בוקר".

וכאשר נתבקש חסן להבהיר לגבי היחס בין מספר העובדים המועסקים בדרך כלל במשמרת במקום העבודה, לבין מספר העובדים שהועסקו בפועל במשמרת במסגרתה אירעה התאונה הנטענת, השיב – "באותו יום עבדנו אותו דבר כמו תמיד. 2 ו- 2". לגבי העבודה שביצעה התובעת ביום האירוע הנטען אישר שביצעה את אותה עבודה המבוצעת על ידי כל מי שעובד במשמרת בה הועסקה התובעת (המתחילה בשעה 6:00).

לשאלת בית הדין בנוגע למספר שעות העבודה שנדרשו עובדי בית האבות לעבוד, השיב – "אנחנו עבדנו 8 שעות כל יום. הכל אותו דבר. לא היו ימים שעבדנו אחרת".

בהמשך הבהיר חסן, לגבי מתכונת שעות העבודה בבית האבות – "אם יש פנצ'רים אז עבדנו עד 19:00 רצוף. זה יכול להיות גם פעמיים בשבוע".

דיון והכרעה –

10. על פי הפסיקה, "תאונה" מורכבת משני יסודות חיוניים – גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא (דב"ע נג/0-153 פארג' עוד גאבר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כז 50; דב"ע נב/0-52 המוסד לביטוח לאומי נ' עמרם אמיר פד"ע כד 395).

יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה. הנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע (בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי, פ"ד נח (5) 104). על התובע נטל הראייה להוכיח כי תוך כדי עבודתו ארע לו "אירוע תאונתי" ועליו להביא, בשלב ראשון, ראשית ראייה שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה הקושר את הפגיעה לעבודה (דב"ע מד/0-90 צבי שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93). לאור האמור, על התובעת מוטל הנטל להוכיח שנפגעה תוך כדי ועקב עבודתה.

11. לאחר ששמענו את עדות התובעת ועדותו של חסן, העד מטעמה, ובחנו את חומר הראיות, שוכנענו כי לא הוכח אירוע תאונתי בעבודת התובעת ולא הוכח גורם או סיבה חיצוניים הקשורים בעבודת התובעת שגרמו לנפילתה.

מעיון בחומר הרפואי של התובעת עולה כי בשום שלב במהלך הטיפול הרפואי שניתן לתובעת לאחר נפילתה, לא נטען על ידי התובעת כי נפילתה הייתה על רקע תאונתי או עקב גורם חיצוני – ההפך, נרשם מפורשות שהתובעת נפלה מבלי שהרגישה דבר.

12. בעב"ל 507/07 עפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 25.3.08) נפסק –

"בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. אולם, מעיון בחומר הרפואי בתיקו של המערער עולה, כי דבר האירוע הנטען לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים שנרשמו לאחר האוטם, אלא נרשם כי התקבל בשל כאבים בחזה, הא ותו לא. דבר האירוע אף לא נזכר בדו"ח העובדת הסוציאלית מיום 15.12.2002, וזאת למרות שהמערער נשאל על המצב בעבודתו, וענה כי הוא עובד בעבודה רווית מתח. יש לייחס משקל רב להיעדר הרישום במסמכים הרפואיים בבוא בית הדין להכריע, האם התקיים אירוע חריג בעבודתו של המערער כפי הנטען, אם לאו".

גם בעב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעביה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 10.5.07) התייחסה השופטת (כתוארה אז) וירט לבנה לעניין משקל האנמנזה והביאה בחשבון את הנתון של העדר דיווח על חבלה בחדר המיון וברישומי רופא המשפחה בסמוך לאירוע, להבדיל מרישומים מאוחרים ומתעודות שניתנו לאחר מכן.

13. בעניינינו - התובעת לא הוכיחה גורם תאונתי שהביא לנפילתה.

טענת התובעת היא כי לנפילתה קדמה עבודה מאומצת המהווה גורם תאונתי. בתצהירה טענה התובעת כי יום קודם למועד האירוע הנטען, היא עבדה עבודה מאומצת ורבת שעות, משעה 6:00 עד השעה 23:00. אולם, התובעת לא הציגה ראיה מטעמה העשויה לאמת טענה זו ולא הוכיחה כי אכן עבדה שעות רבות ומאומצות. לא זו בלבד, טענה זו נסתרה מיני וביה בעדותו של חסן, עד מטעם התובעת, אשר העיד כי אורכו של יום עבודה בבית האבות הוא 8 שעות וכי עבודה בשעות נוספות נמשכה, לכל היותר, עד השעה 19:00.

עוד טענה התובעת כי ביום העבודה בו אירעה התאונה הנטענת היא עבדה עבודה מאומצת מהרגיל הואיל ונדרשה לטפל לבד בקשישים. גם טענה זו לא הוכחה ואף הופרכה בעדותו של חסן, ממנה עולה באופן נהיר כי יום העבודה בו ארעה התאונה הנטענת היה יום עבודה רגיל ולא היה בו שום דבר שונה מהרגיל.

עדותו של חסן מהימנה עלינו וממנה למדים כי יום 24.5.14 היה יום עבודה רגיל שלא כלל עבודה חריגה או שונה מזאת המבוצעת מידי יום. העדות הייתה עקבית ואחידה והינה תואמת הן את גרסת התובעת בסמוך למועד האירוע וטרם קבלת ייצוג משפטי והן את הרישומים במסמכים הרפואיים, שכאמור, נעדרים פירוט אודות האירוע הנטען.

14. גרסת התובעת כפי שהוצגה בבית הדין ולפיה לנפילתה קדמה עבודה מאומצת מהרגיל הינה גרסה מאוחרת ו"משופצת" אשר הועלתה על ידה, לראשונה, כשנה וארבעה חודשים לאחר האירועים הנטענים, בתצהיר שהוגש מטעמה לאחר שנטלה ייצוג משפטי. לעניין זה – הלכה פסוקה היא שיש להעדיף גרסה שנמסרה על ידי עד לחוקר, על פני גרסה מאוחרת ו"משופצת" בעדות בבית הדין.

על העדפת דברים שנאמרו לחוקר המוסד, נקבע - "בית-הדין האזורי שמע את המערער, שהיה העד היחיד שהעיד במשפט, התרשם מעדותו, ורשאי היה להעדיף את דבריו בפני חוקר המוסד על אלה שאמר לפני בית-הדין, מה עוד שהתרשם שגרסותיו של המערער בבית-הדין הן גרסות מאוחרות ו"משופצות" לצורך הדיון, משמע, בלשון עדינה, אינן אמת" (ראו - דב"ע מח/0-42 ורטניסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 471). הוא הדין בעניינינו, משעולה כי בעדותה בבית הדין "שיפצה" התובעת את גרסתה המקורית, כפי שמסרה בהודעתה לחוקר ובמסמכים הרפואיים, ושינתה אותה לצורך הדיון.

15. לכל זאת נוסיף – כעולה מהחומר הרפואי, התובעת חזרה וציינה לפני הגורמים המטפלים כי אבדה את הכרתה באופן פתאומי בעבודתה וכי היא קיבלה סחרחורת ללא סיבה ברורה. בטופס ההפניה למיון, שניתן לתובעת על ידי אחות מוסמכת במקום העבודה, מצויין כי לדברי התובעת הגורם שהביא לנפילתה הוא "סחרחורת" (נ/6). התובעת לא עמדה על גורם חיצוני שהביא לנפילתה אף לאחר הגשת התביעה, במסגרת קדם המשפט מיום 26.5.14 כאשר טענה – "ואיבדתי הכרה באופן פתאומי לא התחלקתי אלא פשוט נפלתי". גרסה זו מתיישבת עם טענת הנתבע לפיה מדובר בנפילה אדיופטית אשר נגרמה כתוצאה מגורם פנימי הנובע ממצבה הרפואי הטבעי של התובעת.

בעדותה בבית הדין התקשתה התובעת להסביר מדוע לא פירטה לפני הגורמים שבדקו אותה לאחר נפילתה על פרטי הנפילה, ובכלל זה על העבודה המאומצת בה הייתה שרויה, לטענתה, עובר לנפילה. לתובעת לא הייתה תשובה המניחה את הדעת, שיש בה כדי לתת הסבר מספק לשאלה מדוע נמנעה היא מלדווח לגורמים המטפלים על פרטי האירוע.

16. הלכה פסוקה היא כי פגיעה בשל גורם פנימי (סחרחורת) המאופיין בכך שהוא מביא לאיבוד שווי משקל ולנפילה, בלא שמקום העבודה תרם תרומה לכך – לא תוכר כתאונת עבודה – (תש"ן 0-94 ליאורה כץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ב 27, 28).

17. משהוכח שהתובעת נפלה בשל סיבה פנימית הטמונה בה עצמה בלא שמקום העבודה תרם תרומה כלשהי לנפילה, אין להכיר בתאונה כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי ודין תביעתה להידחות.

18. סוף דבר – התביעה נדחית.

19. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ה, (03 נובמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.