1. התובעים הגישו תביעתם כנגד הנתבע בגין נזק שנגרם לרכב בבעלות התובע שהיה נהוג על ידי הנתבעת למועד אירוע התאונה.

2. עסקינן ברכב מסוג פולקסווגן שנת ייצור 2000, נפח מנוע 1,390 סמ"ק. תוקף רישיון הרכב שצורף לכתב התביעה הוא עד 26.1.2014, כלומר שהרכב עבר טסט כשנה קודם לאירוע נשוא התאונה בקירוב. (-התאונה אירעה ב1.1.2014- 11 חודשים לאחר מבחן הרישוי האחרון)

3. לגרסת התובעת 2, ביום 1.1.2014, בשעה 17:00, נסעה על כביש 5 מכיוון מערב למזרח. בזמן שהתקרבה לכיוון היציאה, הרכב כבה. בנסיבות אלה הותירה את הרכב בדרך . בבחינת רכב שהיה הכרח ..להשאירו עומד על פני הדרך "(-תקנה 70 לתקנות התעבורה)

אשר למיקום הרכב בעת אירוע התאונה:

במהלך הדיון בפניי הבהירה התובעת 2 את המיקום: "יש עלייה מכביש החוף לכביש 5 לכיוון מזרח, ועל כביש 5 יש התפצלות של הכביש ל-5 נתיבים: שניים יציאה לאיילון ועוד 3 נתיבים על כביש 5 לכיוון מזרח. באמצע יש אי-תנועה מצויר ולא מוגבה.

בכביש הזה אין שוליים. יש שוליים לעצירה אחרי כ-200 מ' אחרי ההתפצלות".

על אי התאונה שתיארה הותירה את הרכב נשוא התאונה.

לגרסת התובעת 2, בנסיבות בהן כבה הרכב, ומבלי שהיה "שול" בכיוון נסיעתה, ובהיותה אובדת עצות לאחר שכבה הרכב " באמצע הכביש" נעזרה בנהגים שחלפו בדרך, ועזרו לה לדחוף את הרכב ל"אי-התנועה" שתואר לעיל על מנת לא להפריע לתנועה הזורמת במקום.

כפי שאישרה בפניי, הרכב היה כבוי לחלוטין כך שלא היה ניתן להפעיל נורות אזהרה.

את משולש האזהרה לא היה לה היכן למקם לפני הרכב, נוכח התנועה הסואנת במקום ובלית בררה הניחהאותו בחלקו האחורי של גג הרכב "מאחר והרכב לא עמד על הכביש אלא על אי תנועה".- כל זאת בניגוד להוראת תקנה 70 א שתצוטט להלן.

לגרסת התובעת 2, על רקע העובדה שסברה שמא הרכב כבה בנסיבות בהן אזל הדלק, הלכה רגלית לתחנת הדלק הסמוכה.

כאשר שבה כעבור כשעה, נדהמה לגלות שרכבה הועף לנתיב השמאלי של הכביש, מרחק עשרות מטרים מהמקום שם השאירה אותו, כשהוא ניזוק באופן חמור בחלקו האחורי.

ולא זאת אף זאת, אלא שגם נודע לה שכנראה נפגעו נוסעים מנוסעי הרכב הפוגע או ברכב אחר. עמ' 2 שורות 12 עד 14 לפרוטוקול: "עוד לפני שהגעתי לאוטו התנפלו עליי שלושה גברים וצרחו עליי צרחות אימה שהרגתי שני אנשים [...]". למרבה המזל, לא נהרגו אנשים. עם זאת בהחלט למדתי מעדות הנתבע כי אשתו נפגעה בתאונת הדרכים ופונתה באמבולנס. הוא כנראה היה לצדה במועד הפינוי.

4. הנתבע כפר בכל אחריות לאירוע התאונה.

לגרסתו, התובעת 2 עצרה והותירה את רכבה על אי-תנועה, מקום שאסור לעצור בו. על רקע זה דין התביעה להידחות לשיטתו.

לגרסתו, התאונה הייתה בלתי-נמנעת מבחינתו. לפיכך אין להטיל עליו כל אשם.

לגרסת הנתבע, עצם העובדה שהרכב עמד על אי-תנועה מהווה סכנה, והוא מפריע לתנועה. לגרסת הנתבע בכתב הגנתו, במועד אירוע התאונה הוא נסע מצפון , מכיוון חיפה, לכיוון גבעתיים. עלה על הגשר בצומת גלילות, התנועה בשעה זו השתרכה, והיה עומס תנועה. בסמוך למקום אירוע התאונה ,"חתך" אותו רכב שבא מימינו,נסע לפניו מימין לשמאל כך שהסתיר לו את שדה הראייה שהיה לפני הרכב שלפניו.

על רקע זה, כאשר הגיע בסמוך למקום אירוע התאונה, שם הותר רכב התובעים, מקום בו הוא היה אמור לברור את הנתיב שהתאים לו, "המעבר מנתיב לנתיב היה בסמוך מאוד למקום בו היה רכבה של התובעת", במעמד ברירת הנתיבים, כשבאמצע למעשה אותו אי-תנועה ובהיעדר שדה ראייה, הוא פגע ברכב התובעים.

סוגיית האחריות

5. בהחלט נוכחתי כי מדובר ברכב ישן אשר נרכש זמן קצר מאוד לפני אירוע התאונה.

מבחינת התובעים הרכב כנראה לא היה מוכר להם. לא הכירו את מגבלותיו. גם לא נוכחתי כי נערכה לו בדיקת תקינות ושהיה תקין או כשיר לנסיעה.

מהתובע 1 הבנתי כי לא בדק את הרכב בטרם רכישתו, כי הוא "מתמצא". הוא התרשם ממראה עיניו שהרכב תקין.

עצם הנסיעה ברכב כה ישן לאחר שגמע כ131,000 ק"מ -ע 4 לדוח השמאי) ובהיעדר אסמכתא לתקינותו מטילה על התובעים אחריות מוגברת בנסיבות בהן דמם המנוע בדרך בין עירונית.

מקום אירוע התאונה אכן בעייתי. במקום אירוע התאונה על פי תיאורה של התובעת 2 אין שוליים אליהם ניתן לגרור את הרכב ולדחוף אותו באופן שהפרעתו לתנועה תהיה מזערית.

6. מצב העובדות במקום אירוע התאונה לאור המצב הנורמטיבי והוראות תקנות התעבורה

על פי תקנה 70 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961,

"רכב שהיה הכרח לעוצרו ולהשאירו עומד על פני הדרך יציב נוהג הרכב משולש אזהרה כאמור בתקנה 367 שיהא נראה לעין נוהג רכב אדם מאחוריו ממרחק של 100 מטרים לפחות".

ברור לענייננו , כי אומנם ובדלית ברירה, הותר הרכב עומד "באמצע הדרך" , על אי תנועה אלא שאת משולש האזהרה ניבצר מהנתבע לראות , לא ממרחק 100 מטר ולא ממרחק קטן בהרבה.

אשר לעצם חניית הרכב מורה תקנה 69 לתקנות התעבורה בזו הלשון

"69. חניה עמידה ועצירה

(א) הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך, בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה.

(ב) .............

(ג) ............

(ד) .....................

(ה) הוראות תקנות-משנה (א), (ב) ו-(ג) לא יחולו על עצירתו או העמדתו של רכב שהיה הכרח לעצרו ולהשאירו עומד באופן זמני על פני הכביש עקב קלקולו, ובלבד שנוהג הרכב יעשה את כל הדרוש כדי להסיעו לשולי הדרך במידת האפשר ולהרחיקו מהדרך בכלל במהירות האפשרית".

במקרה שבפני ובשל תנאי השטח ברור שהרכב לא הוסע לשולי הדרך שהיו רחוקים בהמשך מסלול הנסיעה . בפועל לא הורחק הרכב מהדרך במועד אירוע התאונה.

"70. סימון רכב עומד על פני הדרך

(א) רכב שהיה הכרח לעצרו ולהשאירו עומד על פני הדרך, יציב נוהג הרכב משולש אזהרה כאמור בתקנה 367 שיהא נראה לעין נוהג רכב הבא מאחוריו ממרחק של 100 מטרים לפחות.

(ב) בנוסף על האמור בתקנת משנה (א), אם היה הרכב עומד בזמן תאורה בדרך שאיננה דרך עירונית, או אם היה הכרח להשאיר את הרכב בדרך כאמור בזמן תאורה -

(1) באוטובוס, ברכב עבודה ......

(2) ברכב, למעט רכב כאמור בפסקה (1), רשאי הנוהג בו להשתמש במכשיר להפעלת מחווני כיוון.

במקרה שבפני כפי שהעידה התובעת ומאחר ומנוע הרכב דמם, ניצבר ממנה להפעיל את מחווני הכיוון.

לא למותר להעיר ולציין כי הרכב הנפגע חנה בניגוד להוראות תקנה 71 (1) לתקנות התעבורה לאמור "

71. הפרעה לתנועה או הסתרת תמרור

לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן -

(1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה;

(2) שהוא מסתיר תמרור או חלק ממנו מעיני עוברי דרך.

7. כאשר אני שוקלת את גרסת התובעים אל מול גרסת הנתבע, ולאחר שבחנתי את תנאי השטח פיזית במו עיניי והתרשמתי שאי-התנועה המדובר הוא קטן, צר מרוחב של מכונית, ולמקרה ונוסעות מכוניות בשיירה או שרכב גבוה מסתיר לרכב נמוך שלאחריו, הרי שנהג הרכב הנמוך – במקרה זה הנתבע – לא יכול היה לראות את הרכב "החונה" על אי-התנועה, לא יכול היה לצפות הימצאות של רכב במקום המדובר, ולא יכול היה למנוע את התאונה גם אם היה נוהג במירב הזהירות מה גם ומעדויות הצדדים למועד אירוע התאונה כבר החשיך היום- סמוך לשעה 18:00 ב1.1.2014..

8. אשר על כן אינני רואה לנכון לייחס אחריות כלשהי ולו אחריות תורמת מזערית לנתבע.

מסקנתי היא שהנזק שאירע לרכב התובעים הוא בבחינת נזק עצמי אשר לא ניתן לראות את הנתבע כמי שאחראי לו או כמי שתרם לו ולו חלקית.

אין בהחלטה זו כדי לייחס כוונה לגרימת נזק לתובעת. אלא שאין במסקנתי זו כדי להטיל אחריות ולו חלקית על הנתבע.

התוצאה היא שדוחה את התביעה.

מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות הנתבע בסך של 1200 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מהיום.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.