<#2#>

נוכחים:

ב"כ העורר: עו"ד שני מורן ממשרד נס בן-נתן

ב"כ המשיבה: עו"ד גילה בן עוזיהו (תביעות שפלה)

העורר הובא משב"ס

פרוטוקול

ב"כ העורר:

חוזרת על נימוקי הודעת הערר.

מה שקורה בתיק זה הוא שכנגד העורר הוגש כתב אישום בחודש אפריל 2013 בגין עבירות של הפרעה לשוטר והתפרצות. במסגרת הליך המעצר הוא שוחרר בתנאים שכללו יציאה לעבודה. כלומר הוא היה בבית ויצא כל יום לעבודה ולא היה במעצר בית מלא, למעט תקופה של מס' חודשים לאחר השחרור, שם היה גם באיזוק אלקטרוני.

במסגרת אותו הליך מעצר הוא מיוזמתו פנה אלינו ולבית המשפט להפנות אותו להליך טיפולי. העבירות שביצע אז והיום וכעולה מהתיק, עבירות שבוצעו כאשר הוא בגילופין. יש לו בעיה של התמכרות לאלכוהול ושימוש בסמים, כאשר הבעיה העיקרית ברקע העבירות שהוא מבצע זה השימוש באלכוהול והוא מתחנן לטיפול. במסגרת שהותו בתנאי המעצר המקלים יחסית על מנת שנפנה לרטורנו כדי לפנות להליך טיפולי ובליווי צמוד של שירות המבחן הוא יצא לראיון בקהילה הטיפולית רטורנו בספטמבר 2013 והוא התקבל. מפנה לנספח ד' לערר. זאת לאחר שהוא עבר ראיון מקיף ונמצא מתאים לטיפול. הבעיה הייתה שבגלל שרטורנו הוא מוסד שהרבה אנשים מעוניינים להיכנס אליו לא היה מקום. המתנו למקום ועמדנו בקשר, גם עוה"ד וגם הוא עצמו, עד לחודש פברואר כל יום בשאלה מתי תתפנה מיטה עבורו ומתי יוכל להיכנס לרטורנו. בחודש פברואר הוא אמור היה להיות בטיפול.

גם העבירה הנוכחית שהוא ביצע ניתן לראות כי הוא אומר שהוא לא זוכר כלום והוא לא יודע ועושה את הדברים כשהוא שיכור ולכן אנו סבורים כי כניסתו לרטורנו, שזה מקום סגור ומפוקח שיכול לאיין מסוכנות – יכול להיטיב אמו.

אנו סבורים כי אמרות בית משפט קמא מרוקנים מתוכן את החריג שבהלכת סויסה, שאומרת שאדם החל טיפול בקהילה טיפולית ונניח והיה מבצע עבירה כלשהי אז ימשיכו לתת לו את הטיפול, וזה אדם שהפר בצורה יותר משמעותית את האמון שניתן בו כי הוא החל את הטיפול. כאן עומד אדם, שנמצא בתנאים ונכון שרטורנו אינו בית הבראה, התנאים שם קשים והוא מודע לכך, כל שהוא רוצה זה לטפל בעצמו, אך בעצם התקבלת לקהילה ונמצאת מתאים אך מנסיבות שאינן תלויות בך לא התחלת את הטיפול אתה שונה מאדם שכן התחיל את הטיפול. זה לא מתייחס לכך שהלכת סויסה היא שאנשים שנמצאים במעצר לא ישתמשו בקלף הליך טיפולי כדי להשתחרר ממעצר. זה הכלל של החריג הראשון של ההלכה.

המקרה הפוך – הוא נמצא בתנאי מעצר שהם יותר מקלים מאלה שמוטלים עליו במסגרת קהילת רטורנו.

מה גם שזו הפעם הראשונה שהוא בכלל זוכה לקבל איזה קשב טיפולי. הקהילה מוכנה לקבל אותו, בוחנת אותו והוא מודה בבעיה שלו ומפנים אותה. לא מדובר במי שפעם אחר פעם עובר הליך טיפולי שכושל ולכן אנו אומרים שאין סיכוי שהטיפול יצליח. זה לא המקום.

מבקשת להגיש החלטה לפיה קהילת רטורנו הוכרה בפסיקה ושוחררו לשם עשרות עצורים, מדובר בקהילה שיכולה לאיין את המסוכנות וגם נקודה אחרונה היא שמה שגורם לו לבצע את העבירות ומייצר את המסוכנות אצלו היא העובדה שהוא שותה אלכוהול. מקום בו הוא נמצא בקהילה המטפלת נקודתית בבעיה זאת, אנו נותנים את המעטפת האפשרית כדי למגר את המסוכנות שלו. לכן, מבקשים לאפשר לו להיכנס ולהתחיל את הטיפול בקהילת רטורנו. הוא יכול לעבור מדלת לדלת ישירות לקהילה, וגם האינטרס הציבורי לאיין מסוכנות של אדם לא גובר על אינטרס ציבורי לטפל בבעיה של האדם הזה ובכך לאיין את המסוכנות בדרך שנותנת מענה ספציפי לבעיה ממנה הוא סובל ומכיר בה. מפנה גם להחלטה לעניין הציפייה שנוצרת בעת שליחה וקבלה לראיון.

אם מסתכלים על הלכת סויסה והרציונל שלה, מה היא מנסה למנוע או להשיג – מנסה להשיג שאנשים ירצו טיפול ממקום כנה וממשי. אם מסתכלים על אותו עורר, בנסיבות אלה בהן הוא בא וביקש טיפול, והוא יצר עמנו קשר יום יום מתי הוא נכנס לטיפול והתחנן להתחיל טיפול, הפעלנו לחץ על רטורנו. הוא הביע רצון ממשי וזה מה שחשוב.

ב"כ המשיבה:

ראשית, לא בכדי לחברתי אין שום פס"ד או החלטה של בית המשפט העליון שמישהו בתנאים כמו העורר שבפנינו שוחרר, כי הבקשה של חברתי למעשה סותרת החלטות רבות מאוד של בית המשפט העליון.

ראשית, אבקש להגיש בש"פ 8667/13 בעניינו של טל אזולאי. שם דובר באדם שפנה לקהילה טיפולית ובית משפט עליון אומר שהפנייה לקהילה טיפולית אין בה כדי לומר שהוא החל בהליכי גמילה. מדובר בפנייה ראשונית וגם שם, כמו במקרה שלפנינו, אותו אדם נדחה בשל תפוסה מלאה של המקום ובית המשפט העליון כותב שאין לומר כי העורר החל בהליכי גמילה ומשכך בטל התנאי הראשון של הלכת סויסה.

יש לי שורה ארוכה של פסיקה, מהעת האחרונה, של בית המשפט העליון, וכל המקרים דומים למקרה שלנו, כאשר הם מתייחסים להלכת סויסה.

בבש"פ 3141/13 בעניינו של יצחק סויסה, כב' השופט פוגלמן – בית המשפט מתייחס לעבר פלילי מכביד, למאסר על תנאי ואומר כי הן שיקול נכבד נגד שחרורו של נאשם לחלופת מעצר.

בש"פ 5694/13 בעניינו של שלמה כהן, כב' השופט דנציגר – גם פה מתייחסים לאותו הדבר. כאן העבר הפלילי המכביד הכולל גם עבירות רכוש, העובדה שיש מאסר על תנאי ולכן בית המשפט קובע שאין מקום לשחרר לחלופה.

החלטה בעניינו של משה סעדה, בש"פ 3407/13 – גם פה מנתחים את הלכת סויסה. מקרה הדומה לענייננו, ומחליטים כי אין מקום לשחרר לאור אותה הלכה.

בש"פ 5700/13 כב' השופט דנציגר – בעניינו של יעקב קביהו, גם פה דנים בהלכת סויסה, ובית המשפט קובע שלאור העבר הפלילי, העובדה שיש מאסר על תנאי הליך גמילה לא יכול להוות חלופה מתאימה אשר תאיין את המסוכנות של העורר.

בש"פ 1712/11 כב' השופט עמית – בעניינו של אמיר אזולאי, שם גם היה ראיון בוועדת קבלה של הקהילה וגם התסקיר המליץ על שחרור לחלופת מעצר, וגם כן נקבע שלאור העדר עמידה בחריגים שנקבעו בהלכת סויסה אין מקום לשחרר לחלופת מעצר. מפנה לעבר הפלילי המכביד, מאסר על תנאי וניסיונות גמילה כושלים.

מפנה גם לפסיקה אליה התייחס בית משפט קמא לגבי הפרת הוראה חוקית והקמת עילת מעצר עצמאית ואין לשחרר במקרה כזה.

למקרה שבפנינו – ראשית, טענה חברתי שזו הפעם הראשונה שניתנת לעורר הזדמנות לגמילה. מבקשת להציג את המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, ופה מדובר בגז"ד מיום 24.1.12. כאן גם המשרד של חברתי מבקש מבית המשפט, כב' השופטת שירה בן שלמה, בבית משפט השלום בנתניה, את אותו הליך גמילה, גם הנאשם מבקש את אותו הליך גמילה ואני מציגה לבית המשפט כי גם במסגרת גזה"ד כותבת כב' השופטת כי היא מורה לשב"ס לשלב אותו במסגרת הליך הגמילה.

זו לא הפעם הראשונה שהוא מבקש הליך גמילה. מדובר בנאשם שכתוצאה מהעבירות הללו של התפרצויות לדירות הוא נעצר. בכל פעם שבתי משפט משחררים אותו הוא מפר הוראות חוקיות ולאחר מכן נשפט למאסרים בפועל וכל פעם זה מן גלגל שהולך.

לגבי הטענה שהמבקש ביצע את העבירה האחרונה כאשר הוא היה תחת השפעה של אלכוהול – בעניין זה מבקשת להפנות לת"פ האחרון שניתן בעניינו 2259-02-14, מופיע גם בבקשה. מדובר באירוע מיום 8.2.14. מפנה לכתב האישום, ההתנהגות המתוארת בכתב האישום, שהסנגורים לא כפרו באותן עובדות, זו לא התנהגות של מי שנמצא תחת השפעת אלכוהול. מפנה לתכנון בביצוע ההתפרצות וההתפרצות עצמה. הוא מצטייד בזוג גרביים ומברג ולאחר שהוא מגיע לאותה דירה שהוא מחליט להתפרץ אליה הוא מטפס על קיר הבניין ומנפץ את החלון ומפנה למה שהוא הספיק לגנוב.

גם לאחר מכן, כאשר מגיע השוטר ורואה אותו הוא מצליח להימלט. זו לא התנהגות המאפיינת מי שנמצא תחת השפעת אלכוהול.

זאת ועוד, מפנה לעובדה שבראש ובראשונה כאשר אדם בא ואומר בבית המשפט שחררו אותי לחלופת מעצר, הוא צריך להראות שניתן ליתן בו אמון. מדובר במי שכל פעם שבתי המשפט נתנו בו אמון הוא הפר את האמון ברגל גסה. לא בכדי כב' השופט קמא כותב בצורה מפורשת בהחלטתו עמ' 38 שורה 17 ".. הינה יכולתו של בית המשפט לסמוך על הנאשם שלא יפר את התנאים...". מצטטת.

בעניין זה הוא התייחס באופן כללי אך אני מבקשת להראות באופן ספציפי. מפנה לעברו הפלילי המכביד של העורר, בין היתר בעבירות רכוש ועבירות הפרת הוראה חוקית. כל פעם שהעורר מורשע זה לאחר שמשחררים אותו בתנאים מגבילים והוא מפר.

ההליכים פה הם מאפריל 2013. ניתן לראות כמה פעמים הוא נתפס והוגשו נגדו כתבי אישום על הפרת הוראה חוקית. מפנה לאירועי ההפרה. כל כולם הוגשו כתבי אישום, לפחות שלושה.

בכל המקרים של ההפרות זה לאחר שבית המשפט מורה על שחרורו בחלופת מעצר כולל איזוק אלקטרוני. כלומר, מדובר במבקש שעושה דין לעצמו ולא בכדי כותב השופט קמא כי הוא לא מסוגל להפנים את החלטות בית המשפט. איך ניתן לבקש מבית המשפט ליתן בו אמון, כאשר רק בתקופה האחרונה כל כך עבירות בהן הוא נתפס, שלוש מהן באותו חודש, כשיש בעברו הפלילי הרשעות שהגשנו לבית המשפט בדיוק באותה עבירה, כאשר כל החריגים בהלכת סויסה מתייחסים לאדם כמוהו, עם עבר פלילי ומאסר על תנאי המרחף מעל ראשו. זאת ועוד, מדובר באסיר ברישיון. למבקש כאן לא רק מאסר על תנאי אלא שהוא גם אסיר ברישיון.

מבקשת להפנות לדברים שאומר בית המשפט בעניין סויסה – לא דינו של מי שאין לו עבר פלילי מכביד או שתקופה ממושכת לא היה מעורב בפעילות עבריינית, כדין מי שצבר עבר פלילי מכביד או מי שמרחף מעל ראשו מאסר על תנאי. כלומר, אנו לא נכנסים להלכת סויסה.

הטענה שלנו שהוא לא עומד בהלכת סויסה בגלל המאסרים על תנאי, העבר הפלילי ועצם העובדה שהוא ביצע את העבירות בהיותו אסיר ברישיון וכן הוא טרם החל בהליך הגמילה ומפנה לפסה"ד שהגשתי של בית המשפט העליון. מה שהוא עשה – הפנייה לרטורנו ודחייתו מחוסר מקום, אומר בית המשפט כי אין בכך משום התחלת הליך גמילה, ועל זאת כמובן מתווסף הנושא של הפרות הוראה חוקי.

לאור האמור, מבקשים להשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

ב"כ העורר:

לעניין הפסיקה – ראוי להבחן בין מקרים בהם נאשמים היו עצורים וזה חוזר לטיעון ההתחלתי כי כל מטרת הלכת סויסה למנוע בקשות שווא רק לשם קבלת הקלה בתנאי שחרור, מה שלא קיים בענייננו.

לעניין עברו ונסיבות ביצוע העבירה הנוכחי – חברתי יכולה גם להפנות להודעות ולא רק לנסיבות כתב האישום. ההודעות שנגבו מיד ובסמוך לאירוע, בהם דרך התיאור של הדברים, העובדה שהוא לא זוכר כלום, מעיד על כך שהוא עשה את הדברים כשהיה בגילופין.

כל דברי של חברתי זועקים יותר מהכל שזה אדם שצריך טיפול. זה אדם שצריך לא לשבת במעצר מבלי שיקרה איתו משהו, הוא צריך מסגרת שתטפל בבעייתו כדי שלא נחזור לכאן פעם אחר פעם.

מפנה למי זה האדם, יכולתו הקוגנטיבית המוגבלת ולא כשל אחד האדם, ויחד עם הבעיה ממנה הוא סובל רק טיפול נקודתי בבעיה יאיין את המסוכנות שלו בעתיד.

לעניין דברי חברתי בנוגע להלכת סויסה – התנאי של עבר פלילי הוא אחד התנאים ברשימה ארכה של תנאים ובטח שלא התנאי הראשון שיש לשקול.

גם בחינת פוטנציאל הצלחת הטיפול שנובע מכך ומפנה "..את רצונו להתחיל בהליך הגמילה.. הניסיון מוכיח שכאשר המוטיבציה של הנאשם להליך גמילה מונע מהליך פלילי..". זה לא המקרה כאמור. זאת ועוד, שיקולים נוספים בהלכת סויסה, כאשר יש המלצה של שירות המבחן ושירות המבחן הולך איתנו במקרה זה יד ביד, ולמרות כל מה שחברתי תיארה כן המליץ לתת לו את האפשרות ללכת לראיון ברטורנו.

בנוסף, קריטריון נוסף הוא גילו של הנאשם ואפשרויות שניתנו לו בעבר. אומרת חברתי כי הוא הופנה לטיפול בשב"ס. בית המשפט יודע כי עובדה זו לא מעידה על השאלה האם באמת הלכה למעשה הוא עבר בשב"ס טיפול והוא לא עבר טיפול בתוך שב"ס ולכן אנו חוזרים לאותה נקודה, שאנחנו בהזדמנות הראשונה שניתנה לו.

<#3#>

החלטה

ערר על החלטת כב' השופט חסדאי בבית משפט השלום בפתח תקווה (תיק מ"ת 47532-04-13), בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ההחלטה מתארת כתב אישום שהוגש נגד המשיב עוד בחודש אפריל 2013, בה יוחסו לו עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע עבירה.

המשיב שוחרר תחילה בתנאים של מעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני, כאשר לאחר מספר חודשים מעת השחרור הוקלו תנאי השחרור באופן שהמשיב הורשה לצאת ממעצר הבית לצורך עבודה. עם זאת, לאחר מכן הפר המשיב את תנאי השחרור מספר פעמים ללא עבירות נלוות, ולפיכך בוטלו אותן הקלות והוא חזר למעצר בית מלא ובפיקוח הוריו.

לאחר מכן, ולפי כתב אישום אחרון שהוגש נגד המשיב, הפר המשיב את תנאי שחרורו פעם נוספת ביום 8.2.14, כאשר יצא ממעצר הבית וביצע לפי המיוחס לו פריצה לבית מגורים, במהלכה נגנב רכוש לא מועט, כמפורט בכתב האישום.

בעקבות אירוע אחרון זה הוגשה בקשה לעיון חוזר ולמעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אשר נענתה כאמור לעיל.

בית המשפט ציין קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר וכן הפנה להפרת תנאים על ידי המשיב שלא בפעם הראשונה, כי אינו מסוגל להפנים את החלטות בית המשפט ואת התנאים המגבילים בהם היה נתון, וכן מאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו ועבר פלילי מכביד יחסית.

בית המשפט שלל את הטענה כי יש להפנות את המשיב לקהילה טיפולית רטורנו, שהסכימה לקבלו אך מועד הקבלה נדחה בשל העדר מקום פנוי, בציינו כי החריגים שנקבעו בהלכת סויסה למשלוח עציר להליך גמילה בשלב המעצר, אינם מתקיימים במשיב.

בערר שלפניי נטען כי במשיב התקיימו התנאים שבהלכת סויסה, שכן בעת היותו משוחרר בתנאים החל בהליכים לקראת טיפול גמילה ואף נמצא מתאים לכך, כפי שעולה במכתב מיום 28.1.14 של קהילת רטורנו, אשר צורף כנספח ד' לכתב הערר.

כמו כן, נטען כי המשיב סובל מבעיית אלכוהול הטעונה טיפול וכי עד היום לא זכה המשיב לקבל טיפול זה, לא בזמן המאסרים אותם ריצה ולא בזמן היותו משוחרר. נטען גם כי יש לנצל הזדמנות זו, בה התקבל המשיב להליך טיפולי בקהילה כאמור לעיל ולהורות על העברתו לאותה קהילה, מה גם שפקידת הסעד המליצה על כך.

המשיבה התנגדה לבקשה, ציינה כי החריגים שנקבעו בהלכת סויסה לא התקיימו במקרה זה, הצביעה על ההפרות החוזרות ונשנות בזמן שחרורו של המשיב בתנאים, על העדר אמון במשיב, על המאסרים על תנאי והעבר הפלילי. כמו כן, נטען לכך שעובדות כתב האישום האחרון מצביעות על כך שבזמן ביצוע העבירות לא היה המשיב נתון תחת השפעת אלכוהול.

אין ספק כי קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר הן קביעות נכונות ומוצדקות ולכן גם מתמקד הערר בשאלת חלופת המעצר בקהילה סגורה.

הכלל המוכר והידוע הוא כי שקילת הליכי טיפול וגמילה מהתמכרות מקומה בשלב גזירת העונש וריצויו, וכי שלב מעצרו של נאשם אינו השלב הראוי לבחינת אפשרות השתלבותו בתהליך גמילה, אלא בנסיבות חריגות.

בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה, נסקרו באופן מקיף החריגים לכלל זה, שהינם התחלת גמילה עוד לפני ביצוע העבירה בגינה נעצר הנאשם, פוטנציאל גבוה של הצלחה בהליך הגמילה ומתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מנאשם בהליך הגמילה.

למרות שבהלכת סויסה שנזכרה לעיל נקבע כי לעתים גם הבעה במעשה או בהתנהגות של רצון להתחיל בהליך גמילה עוד לפני המעצר, יכולה להוות מילוי מספיק של התנאי של התחלת הליך גמילה עוד לפני המעצר, לא נראה לי שהדבר התקיים במקרה זה.

ראשית, אציין כי בדרך כלל מדובר בנאשמים שהחלו בהליך גמילה עוד לפני ביצוע העבירה נשוא כתב האישום, אך בענייננו מדובר במי שכבר ביצע עבירה ונמצא בהליך פלילי שבו הוא משוחרר בתנאים. באותו הליך פלילי ביצע המשיב עבירות נוספות שהאחרונה שבהן מיום 8.2.14, היא החמורה שבעבירות אלה.

יש קושי לומר כי התחלת התהליך של הגמילה באמצעות פניות למוסד גמילה, עונות במקרה זה על התנאי הדרוש, ובמיוחד שעה שבוצעו עבירות כאמור לעיל.

אני אומר דברים אלה מאחר שחלק חשוב מאוד בקבלת ההחלטה למשלוח נאשם להליך גמילה עוד בשלב המעצר הוא האמון שניתן לתת בו ובענייננו הפר המשיב לא פעם אחת, אלא ארבע פעמים לפחות, ולו לכאורה, את תנאי המעצר שנקבעו לו, והדבר עולה משלושה כתבי אישום שהוגשו נגדו לאחר הגשת כתב האישום הראשון במסגרתו שוחרר בתנאים.

אי היכולת לתת אמון במשיב שולל גם במקרה זה את היכולת להורות על העברתו לטיפול ולגמילה במסגרת קהילה סגורה.

לכך יש להוסיף מאסר על תנאי התלוי ועומד, עבר פלילי שאינו מן הקלים, ואני מוצא גם טעם מסוים בדברי ב"כ המשיבה לכך שנסיבות ביצוע העבירה האחרונה אינן מלמדות על כך שבוצעה תחת השפעת אלכוהול, ואומר זאת בזהירות הראויה.

אמנם, הרצון לכך שנאשמים יעברו טיפולי גמילה הוא רצון מוצדק בלי להתייחס כעת לשלב הטיפול, וטיפול מסוג זה יכול גם להביא במקרים המתאימים לשיקומם של נאשמים, אך הנסיבות בענייננו והעיתוי הנוכחי אינם מתאימים למרבה הצער לכך.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ד אדר ב תשע"ד, 16/03/2014 במעמד הנוכחים.

הוקלד ע"י מיכל בוניאל