1. לפניי תביעה כספית ע"ס 8,097 ₪ לתשלום תמורה בגין תיקונים שביצעה התובעת,לטענתה, ברכב מסוג מזדה שפרטיו כמפורט בתביעה (להלן:"הרכב"),עבור ובהזמנת הנתבע.

התובעת, הינה חברה העוסקת במתן שירותי תיקון לרכבים ולטענת התובעת, הנתבע הגיע למוסך במהלך חודש נובמבר 2013 לשם תיקון הרכב. הנתבע אישר,לטענת הנתבעת,את הצעת המחיר שהנפיקה ואשר כללה פירוט של מלוא העבודות הנדרשות לשם תיקון הרכב בסך 7,778₪ וחתם על הזמנת התיקון מס 72576 בה פורטו העבודות הנדרשות (להלן:"ההזמנה") .בהמשך,כשהתברר שיש צורך בתיקונים נוספים הגיעה עלות התיקון הכוללת לסך של 8,097₪ כולל מע"מ והנתבע אישר אף את התיקונים הנוספים.

לטענת התובעת, ביום 11.11. 13 הגיע הנתבע למוסך, שילם עבור התיקון בשלושה שיקים המשוכים מחשבון בנו וקיבל את הרכב בחזרה. השיקים חולל מחמת חשבון מוגבל ולפיכך הוגשה תביעה זו.

2. בכתב הגנתו טען הנתבע כי הרכב מושא התיקון איננו בבעלותו או בהחזקתו, כי אם בבעלות בנו אדיר שאף משך את השיקים המפורטים לעיל ואשר בגין אי פרעונם הגישה אותם התובעת למימוש בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבע טען כי התובעת מעולם לא פנתה אליו, אלא דרשה את פירעון החוב מבנו.לטענת הנתבע, ככל שהיה סיכום על תיקון הרכב, הסיכום היה אל מול בנו ולא מולו. הנתבע ציין בכתב הגנתו כי לא חתם על הזמנת העבודה וכי החתימה המופיעה על גביה איננה זהה לחתימתו. לטענתו, לא מסר את השיקים לתובעת ולא התחייב אישית כלפיה אלא רק הסיע את בנו למוסך.

דיון והכרעה:

3. בפתח דיון ההוכחות העלה הנתבע טענה מקדמית על פיה הוא נמצא בהליך פשיטת רגל ועל כן אין לנהל הליכים משפטיים כנגדו ללא אישור בית משפט של פשיטת רגל. הואיל ועד מועד הדיון לא הוגשה כל בקשה ולנוכח התייצבות עדי התובעת קבעתי כי העדים ישמעו תחילה, אולם פסק הדין יעוכב עד למתן החלטה בטענה המקדמית. לאחר שעיינתי בפסיקה שאליה הפנה ב"כ הנתבע, סבורתני כי דין בקשתו לעיכוב הליכים- להידחות:

על אף שצו הכינוס לא הוצג לעיוני, ציין הנתבע,במהלך הדיון ביום 18.9.14 ואף בא כוחו חזר על כך בדיון מיום 30.4.15, כי החוב נשוא התביעה דנן נוצר לאחר מתן צו הכינוס. סעיף 1 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] תש"ם -1980 (להלן: הפקודה) מגדיר חוב בר תביעה כ"חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל". סעיף 71(א) לפקודה מוסיף ומגדיר מהם חובות בני תביעה וקובע: "חוב וחבות קיימים או עתידיים, ודאיים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס או שיחולו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל..."

מכאן, שחובות בני תביעה הם איפוא חובות שחלים על החייב קודם למועד מתן צו הכינוס, בין אם התגבשו ובין אם לאו. לאור האמור, חוב שנוצר על ידי החייב לאחר שניתן צו הכינוס אינו חוב בר תביעה במסגרת הליך פשיטת רגל. משאין מדובר בחוב שהוא 'בר תביעה', הרי שאין מניעה להגיש ולנהל בגינו תביעה בבית המשפט וזאת אף ללא צורך בקבלת אישור מאת בית משפט של פשיטת רגל (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 226 (מהדורה שלישית – 2010, שם, בעמ' 119).

4. הנתבע הפנה לסעיף 20(א) לפקודה שכותרתו "פעולת צו כינוס" ואשר קובע: "משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע".(הדגשה שלי ר.א).

הוראה זו חלה אמנם בין היתר גם לגבי הליכים חדשים שנושה מבקש לנקוט לאחר מתן הצו. ואולם, הגם שאין הסיפא של סעיף 20(א) מציינת זאת במפורש, ההוראה כולה מתייחסת רק לחובות בני תביעה (לוין וגרוניס/פשיטת רגל, לעיל, בעמ' 119). וראו פש"ר (מרכז) 3816-09-10 עוז גולן נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (להלן: "פרשת עוז"),אשר דווקא הנתבע בחר לצרף לתגובתו לעניין בקשתו לעיכוב הליכים:

"בענייננו, לא נטען כי החוב האמור חל על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שניתנה התחייבות שלו לגביו עוד לפני צו הכינוס, כך שברי כי אין מדובר בחוב בר תביעה. סעיף 20(א) לפקודה קובע כי "משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע".. בספרם של שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 119 מהדורה שלישית (2010) (להלן: "לוין וגרוניס") נכתב כי "האמור בפקודה בכל הנוגע להליכים תלויים ועומדים והאיסור החל על פתיחת הליכים חדשים בלא נטילת רשות מבית המשפט מתייחס לחובות בני תביעה".(הדגשה שלי ר.א).

בפסק דין זה,הבהיר ביה"מ מפורשות כי האיסור לפתוח ולנהל הליכים חדשים,בלא נטילת רשות מביה"מ מתייחס רק לחובות ברי תביעה וכי: "לפיכך, אין מניעה לברר חוב שאינו חוב בר תביעה במסגרת ההליכים המקובלים, ושלא במסגרת הליכי פשיטת הרגל".(פרשת עוז,שם).

אציין כי נכון הוא שביה"מ הבהיר שם,כי לא כך הדבר ביחס להליכי גביה. כלומר,אין מניעה לנהל הליכים ביחס לחובות שאינם ברי תביעה,אולם מאחר שנכסי החייב מוקנים בכל מקרה לנאמן,לא יוכל הזוכה בפסק הדין לנקוט בהליכי גביה נגד החייב (למעט ביחס לנכסים שאינם מוקנים לנאמן):

"לא כך הדבר לגבי נקיטת הליכי גביה כשלעצמם נגד החייב לגבי חוב שאינו חוב בר תביעה. לעניין זה ר' ספרם של לוין וגרוניס הנזכר לעיל, ולפיו, גם אם הנושה האוחז בחוב שאינו חוב בר תביעה יזכה בתביעתו נגד החייב, לא יוכל לנקוט לאחר מכן בהליכי גביה נגד נכסיו של החייב, שכן נכסי החייב מוקנים לנאמן".(פרשת עוז,שם).

הנתבע הפנה גם ל- רע"א 5137/11 פלוני נ' עו"ד עודד הכהן. דא עקא ששם דובר על בקשת רשות ערעור בה נדחתה בקשת המבקש להסיר הגבלה שהוטלה על רישיון הנהיגה שלו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לאחר שניתן צו כינוס כנגדו בהליך פשיטת רגל. אכן, הדין הוא שונה כאמור, ביחס להליכי גביה וזאת משום שנכסי החייב מוקנים לנאמן. (ראו פסקה 14 סיפא לדברי כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור).

לפיכך כאמור, ומשמדובר בחוב שנוצר לאחר צו הכינוס, הרי שהוא אינו חוב בר תביעה במסגרת הליכי הפש"ר ועיכוב ההליכים מכוח סעיף 20(א) לפקודה אינו חל לגביו. משום כך, יש לדון בתביעה לגופא. טענת ב"כ הנתבע תהיה רלונטית ביחס להליכי גביה שתבקש, אם תבקש,התובעת לנקוט והשאלה האם קיימים נכסים שאינם מוקנים לנאמן,אם לאו,תיבחן ביחס להלכי הגביה ולא ע"י מותב שיפוטי זה.

5. מטעם התובעת העידו: מר יצחק סבג, שלמה בחרך; עתיר סיטבון; ברמי שקמה וברמי ליאור. מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד.

לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני,התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם,שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

כבר בתחילה אציין כי גרסת הנתבע לא נמצאה מהימנה בעיני ובעדותו נמצאו סתירות ביחס לנטען בכתב הגנתו.

אמנם הסתבר כי עדי התובעת הינם בני משפחה ואולם,לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע בסיכומיו בעניין. המדובר בעסק משפחתי וברי כי משהעובדים העובדים בעסק הם בני משפחה,אין מנוס מהעדתם ואין לזקוף זאת כנגד גרסת התובעת.

על אף שבכתב הגנתו (סעיף 7) טען הנתבע בתוקף כי הוא איננו חתום על הזמנת העבודה (נספח א' לתצהיר התובעת), בחקירתו לא הכחיש כי אכן המדובר בחתימתו. בתחילה אמר הנתבע את הדברים הבאים: "לא זכור לי שחתמתי, אבל יכול להיות. אני לא מכחיש". (עמ' 12 שורה 20) בהמשך הודה: "אמרתי שאני לא זוכר אבל כנראה אני חתמתי על הזמנת התיקון" (עמ' 13 שורה 4). מר סיטבון אף הצהיר בסעיף 26 לתצהירו שהזמנת התיקון נחתמה בפניו. זאת ועוד, החתימה המתנוססת על הזמנת העבודה דומה להפליא לחתימת הנתבע על גבי תצהירו. בהקשר זה הודה הנתבע שמדובר בחתימה זהה לחתימתו (עמ' 12 שורה 18). בעובדה שהנתבע הוא שחתם על הזמנת התיקון,יש כדי לתמוך בגרסת התובעת כי הנתבע הוא שהזמין את העבודה והתקשר עימה בהסכם לביצוע העבודה. גם מי שאינו בעליו של נכס יכול להזמין תיקון עבור הנכס ולהתחייב לשלם עבורו.

העובדה שלטענת הנתבע,הרכב רשום על שם בנו,אין בה כדי לפגוע בכך שהנתבע,אשר כפי שעולה מהעדויות,החזיק ברכב ונהג בו,הוא זה אשר, כשנדרש תיקון,הזמין את התיקון וחייב לפיכך בתשלום עבורו.הנתבע העיד כי בנו מתגןרר באילת וסביר כי משהרכב היה בחזקתו של הנתבע והוא זה שנבהג בו,הרי כשהתקלקל,פנה לתובעת והזמין את העבודה.מכאן, שנוצרה יריבות ישירה בין התובעת לנתבע והאחרון התחייב באופן אישי כלפי התובעת. למעלה מן הצורך אציין כי מר ליאור ברמי, שכנו של הנתבע, שעדותו הייתה אמינה בעיניי הצהיר כי יממה לפני שהגיע הנתבע למוסך יצר איתו הנתבע קשר טלפוני וציין כי קיימת בעיה ברכב. ביום למחרת הגיע הנתבע ודרש את שירותי המוסך (ראו גם עדות סיטבון בעמ' 5 שורה 29). עוד עולה מן הראיות כי לכל אורך הדרך ההתנהלות הייתה אל מול הנתבע וכי הבן אדיר כלל לא נכח במוסך. וראה כאמור,הודאת הנתבע עצמו על פיה בנו שהה כל אותה העת באילת (וראה גם סעיף 16 לתצהיר גב' ברמי וסעיף 13 לתצהיר ליאור).

גם הטענה בכתב ההגנה כאילו הנתבע הוא שהסיע את בנו ליטול את הרכב לאחר תיקונו,הסתברה כלא נכונה שהרי הנתבע הודה בחקירתו כי הבן כלל לא נכח במוסך,אלא הנתבע ואשתו הגיעו,כשאשתו יצאה לשלם ומסרה את השיקים (ע"מ 12 שורות 21-25). העובדה שהתשלום נעשה בשיקים של הבן מקימה אמנם יריבות שטרית מול הבן ואולם אין בכך כדי לפגוע בעילה החוזית נגד הנתבע לתשלום עבור העבודה שהזמין הנתבע והתחייב לשלם עבורה. השיקים הם אמצעי התשלום וכפי שהנתבע יכול היה לשלם בכל שיקים אחרים שהיו מצויים ברשותו,עבור התיקון ועדיין היריבות החוזית היא מול הנתבע,אין בכך ששילם בשיקים של בנו כדי לפגום בעילה החוזית כלפיו.

כמו- כן, בעוד שבסעיף 2 לכתב הגנתו טען הנתבע כי הרכב מעולם לא היה בחזקתו או ברשותו, בחקירתו הודה כי נהג לנסוע ברכב (עמ' 11 שורה 26). על אודות החזקתו ברכב ניתן ללמוד גם מעדות הגב' ברמי ומר ליאור. (ראו בהתאמה- עמ' 7 שורות 5-4 ועמ' 3 שורות 23-22). העובדה כי בנו של הנתבע הוא הבעלים הרשום של הרכב איננה מאיינת את התחייבותו החוזית של הנתבע כלפי התובעת.

זאת ועוד,הנתבע אשר טען כי הרכב היה בחזקת בנו וכי בנו הוא שהזמין את העבודות וכאילו התובעת ידעה שהבן הוא החייב בתשלום, לא טרח להגיש תצהיר מטעם בנו ולהזמינו לעדות וגם בכך יש לעמוד כנגד גרסתו.לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). לאור האמור,אינני מקבלת טענת הנתבע בסיכומיו כאילו הנתבע רק "תיווך" בן התובעת לבנו.

6. נותר אפוא לדון בהיקף התיקון ובסכום שעל הנתבע לשלם. אין חולק שבניגוד לתמונה שניסה הנתבע לצייר בכתבי הטענות, הערכת המחיר נמסרה לו (עמ' 12 שורה 13). הגם שהנתבע איננה חתום על הערכת מחיר מס' 3787 (ע"ס 7,778 ₪),שוכנעתי כי הסכים ואישר לתקן את הרכב בהתאם למפורט בה. מר סבג העיד כך: "הוא ביקש שנכין לו הצעה, הכנו, אני אישית התקשרתי אליו, אמרתי לו עלות הנזק כך וכך, אמר לי תן לחשוב, לאחר כמה זמן התקשר חזרה ואמר שהוא מאשר את ההצעה ושנזמין לו מנוע" (עמ' 9 שורות 23-21). הנתבע הודה שההצעה ניתנה לו בטלפון והוא אישר אותה: "ההצעה ניתנה לי בטלפון אמרתי לו אני חוזר אלייך, לא נתתי תשובה במקום. העברתי את הפרטים לבן שלי, חזרתי אליו אמרתי לו שיש אישור שיעשה" (עמ' 12 שורות 11-10). לפיכך,ולאור עדותו המפורשת של הנתבע לא מצאתי כל פגם בסכום הנתבע,סכום שהנתבע אישר והתחייב לשלמו. השיקים שמסר הנתבע שיקפו בדיוק את הסכום שהיה עליו לשלם לפי חשבונית המס מס' 101478 הכוללים גם את התיקונים והערכת המחיר מס' 3787. לפיכך גם אם הערכת המחיר איננה חתומה, חשבונית המס משקפת בדיוק את התיקונים שנדרשו ואת הסכום שהיה על הנתבע לשלם, ושאותו הסכים לשלם, על פי הערכת המחיר ובתוספת עלויות עלות החלפת התושבת, רפידות וצלחות (השוו בין הערכת מחיר 3787 לבין חשבונית מס 101478).

על פי עדות סבג, הרכב נבדק על ידו והוא אף,אישר וחתם בכתב ידו
"נבדק", כך שניתן לקבוע שהתיקונים בוצעו במלואם ולתמיכה בכך,הרי הנתבע הסכים לשלם עבורם,באמצעות 3 השיקים שמסר ואולם,אלו כאמור חוללו.

7. לאור כל האמור, דין התביעה להתקבל במלואה ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את עלות התיקון בסכום של 8,097 ₪,בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,200 ₪.

סכומים אלו ישולמו לתובעת תוך 30 יום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

יחד עם זאת מובהר כי כל סכום שנגבה,אם נגבה,או ייגבה, בהליך ההוצאה לפועל בגין שיקים: מס 0798 ע"ס 3,000 ₪,שיק מס' 0799 ע"ס 2,500 ₪ ושיק מס' 0800 ע"ס 2,597, יראו אותו כאילו שולם גם לפירעון פסק דין זה.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ה, 01 יוני 2015, בהעדר הצדדים.