א. מבוא

1. לפנינו שתי תביעות, שהדיון בהן אוחד יחדיו. התביעה הראשונה (סע"ש 19939-03-14) הוגשה על ידי התובע, מר איל אסף, שהוא גם הנתבע בתביעה שהוגשה כנגדו (להלן: "התובע"). הנתבעת בסע"ש 19939-03-14 הינה חברת חווית הרוכבים בע"מ, מעסיקתו לשעבר של התובע, ואשר הינה גם אחת מהתובעות בתביעה השניה, תביעת לשון הרע (סע"ש 22870-04-14) (להלן: "הנתבעת"), כאשר שני התובעים הנוספים באותה תביעה הינם גב' חני רבינוביץ (להלן: "גב' רבינוביץ") ומר איתן פלג (להלן: "מר פלג").

2. בתביעה הראשונה טוען התובע כי על הנתבעת לשלם לו סכומים שונים בגין תקופת עבודתו בה. התביעה השניה מבוססת על עילת לשון הרע.

ב. מהלך העניינים בתובענות

3. התביעה בתיק סע"ש 19939-03-14 הוגשה ביום 10.3.2014. בכתב התביעה עתר התובע לרכיבי התביעה הבאים – פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, ימי חג, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל היעדר שימוע, ופיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד.

4. כתב הגנה הוגש ביום 18.5.2014, ובמסגרתו הכחישה הנתבעת את טענות התובע, וטענה בין היתר כי התובע הינו חסר תום-לב, כי היא שילמה לו את כל זכויותיו וכי הוא אינו זכאי ממנה לדבר-מה נוסף.

5. כתב התביעה בתיק סע"ש 22870-14-14 הוגש ביום 11.4.2014, וזאת על ידי הנתבעת (התובעת 2 בתביעת לשון הרע), ביחד עם גב' רבינוביץ ומר פלג^[1]. בתביעה נטען כי יש לחייב את התובע בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

6. התובע הכחיש בכתב ההגנה בתביעת לשון הרע את טענות התובעים מכל וכל.

7. ביום 8.7.2014 נערך דיון מוקדם בפני כב' הנשיאה ורד שפר, והתיק נותב להליך גישור. לאחר שישיבת הגישור לא צלחה, נערך דיון מוקדם נוסף, ביום 9.12.2014, גם הוא בפני כב' הנשיאה שפר, ובמהלכו הובררו הפלוגתאות בין הצדדים. בסיום הדיון המוקדם התיק נקבע להגשת תצהירים, ובהמשך נותב לשמיעת הוכחות בפני מותב זה.

8. ביום 15.11.2015 נערך דיון ההוכחות בפנינו, ובמהלכו העידו העדים הבאים: מטעם התובע – העיד התובע בעצמו; ומטעם הנתבעת והתובעים בתביעת לשון הרע, העידו מר פלג, שהינו מנהל ובעל מניות של הנתבעת, גב' מירב גל, שהועסקה בנתבעת כשכירה במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "גב' גל") וכן מר עידו גורן, שהועסק אף הוא בנתבעת כשכיר במועדים הרלוונטיים לתביעה, ומזה מספר שנים משמש בנתבעת כמנהל תפעולי (להלן: "מר גורן").

9. נעיר עוד, כי הגב' אלה ישינסקי, שהגישה אף היא תצהיר מטעם הנתבעת, לא הגיעה לדיון, ועל כן תצהירהּ הוצא מתיק בית הדין. כמו כן, הגב' רבינוביץ, שהינה אחת מבעלות הדין בתביעת לשון הרע, לא הגיעה אף היא לישיבת ההוכחות ולא העידה לפנינו, וזאת בשל טענה לניתוח חירום בבית החולים, כך מפי בא-כוחה^[2].

10. בסיום שמיעת הראיות ניתנה הצעת בית הדין לסיום המחלוקות שבין הצדדים, הצעה אשר התקבלה על ידי בא-כוח הנתבעת/התובעים בתביעת לשון הרע. בא-כוח התובע ביקשה שהות כדי למסור את תגובת התובע להצעה, ואשר בהמשך לא התקבלה. התיק נקבע איפוא להגשת סיכומים, וזאת לפי החלטת בית הדין מיום 22.11.2015. באשר לעדותה של גב' רבינוביץ, הוחלט כי תצהירה לא יהווה חלק מהראיות בתיק, וזאת למעט נספחי התצהיר אשר בעלי הדין יוכלו להתייחס אליהם בסיכומיהם.

11. ביום 22.12.2015 הגיש התובע את סיכומיו, וביום 22.1.2016 הגישו הנתבעת והתובעים בתביעת לשון הרע את סיכומיהם. לאחר הגיש התובע את סיכומיו ביחס לתביעה שכנגד, וזאת ביום 4.2.2016, והתיק הופנה לכתיבת פסק דין.

ג. התשתית העובדתית וטענות הצדדים

12. התובע הועסק בנתבעת כאיש מכירות ושיווק בתקופה שבין יום 1.5.2011 ועד ליום 17.11.2013 – היום האחרון בו הוא עבד בפועל בנתבעת.

13. הנתבעת/התובעים בתביעת לשון הרע הינם כדלקמן: הנתבעת/התובעת 2 בתביעת לשון הרע, שהינה חברה פרטית העוסקת בארגון והפקת אירועים וימי כיף לחברות, קבוצות ולקוחות פרטיים; התובעת 1 בתביעת לשון הרע, שהינה גב' רבינוביץ, ואשר מועסקת אצל הנתבעת בתפקיד מנהלת חשבונות; התובע 3 בתביעת לשון הרע, שהינו מר פלג, שהינו כאמור מנהל ובעל מניות בנתבעת.

14. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פוטר מעבודתו.

15. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות, הן במישור העובדתי – הנוגע לרקע לפיטורי התובע, והן במישור המשפטי – טענות הנוגעות לזכויותיו של התובע מכוח חוקי המגן וסיום יחסי העבודה. כך הוא הנכון לגבי תביעת לשון הרע, כאשר הצדדים חלוקים לגבי הוכחת יסודות עילת לשון הרע.

16. לא מצאנו כל הסכמה בין הצדדים בנוגע לפן העובדתי אשר הוביל לפיטורי התובע, כאשר למעשה התשתית העובדתית שעליה מבסס התובע את תביעתו, הינה שונה בתכלית מהתשתית העובדתית שעליה מבססים התובעים בתביעת לשון הרע את תביעתם.

17. על כן, בשלב הראשון נפנה למחלוקות הקיימות בין הצדדים בעניין הנסיבות אשר הובילו לפיטורי התובע במישור העובדתי ונכריע לגביהן. למעשה, להכרעה כבר בשלב זה לגבי הנסיבות שבהן פוטר התובע, ישנה חשיבות באשר לטענות אשר העלו הצדדים בתביעותיהם ההדדיות. בשלב השני נעבור לדיון והכרעה בתביעות ההדדיות, לגופן.

המישור העובדתי והרקע לפיטורי התובע – טענות הצדדים

18. לטענת התובע, ביום 17.11.2013, ובעקבות מחדלה של הנתבעת שלא דאגה לזכויותיו של התובע ולתשלום משכורתו במועד, הוא פנה בהודעה טלפונית למנהל הנתבעת – מר פלג, על מנת לברר את פשר העיכוב. מנהל הנתבעת הגיע למשרדו של התובע והחל להתעמת עימו בעניין זה, כאשר לגרסת התובע – "בצורה גסה ואלימה תוך שהוא צועק עלי ודוחף אותי פיזית בידו"^[3]. התובע מחה על התנהגותו של המנהל ועזב את משרדי הנתבעת.

19. למחרת, ביום 18.11.2013, התקשר מנהל הנתבעת אל התובע וביקש ממנו שלא להגיע לעבודה. התובע טוען כי ביום 20.11.2013 הנתבעת הנפיקה לו "סיכום שימוע", אולם זאת ללא עריכת שימוע כדין ובטרם קבלת החלטה על פיטורים^[4]. מכאן, התובע טוען כי הוא פוטר שלא כדין.

20. גרסת הנתבעת/התובעים בתביעת לשון הרע – עיון בכתב ההגנה וכתב תביעת לשון הרע, מעלה גרסה עובדתית שונה לחלוטין, ולפיה התובע פוטר בשל התנהגות שאינה הולמת ותוך כדי הטחת עלבונות, האשמות והוצאת דיבת הנתבעת ומנהליה בפני עובדים אחרים בנתבעת. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע פעל להסית ולהדיח את עובדי הנתבעת כדי שאלה יפסיקו את עבודתם.

21. בכתב תביעת לשון הרע מתוארות שתי פרשות אשר הובילו בסופו של יום להשעייתו של התובע מהעבודה ביום 17.11.2013, ובהמשך לעריכת שימוע כדין וקבלת ההחלטה לפטרו, וכפי שיתואר להלן.

22. הפרשה הראשונה – "הגידופים" – לטענת התובעים בתביעת לשון הרע, המדובר בנסיבות שבהן אירעה פגיעה חמורה בשמה הטוב ובמעמדה של גב' רבינוביץ. ביום 29.7.2013 בשעות הבוקר, עת שגב' רבינוביץ שוחחה עם עמיתה לעבודה במשרדי הנתבעת, הגיע התובע, ותוך כדי הכנת קפה במטבחון הוא החל לקלל אותה, ותוך כדי שימוש בנאצות כגון: "קול מגעיל", "מכוערת", "בחורה תת-רמה", "מסכנה ברמות על", "מכוערת נראית כמו הצרות שלי", "מי שחולה נפש פה זה את", "טיפשה ומפגרת" (שלוש פעמים רצופות) וכד'^[5], והכל בנוכחות עובדים נוספים, ותוך כדי שהוא מאיים על גב' רבינוביץ "שלא להתעסק איתו", ו"אני? כן, מאיים אליך", "כדאי לך לא להתחיל איתי", "תיזהרי ממני" ו-"אני אתקוף את הבת זונה הזאת"^[6]. ודוק – אותו אירוע הוקלט על ידי גב' רבינוביץ – תמלול השיחה צורף לתצהירה.

23. ראוי לציין גם, כי הנוכחים בשיחה (לפחות עובדת אחת נוספת של הנתבעת, וכנראה שתיים), שבו וניסו להרגיע את התובע, ודיברו אל ליבו ש"די, די, זו. רוצה קפה", "אבל די, הבנו", "די אייל", "תהיה גבר", "עזוב אותך, ששש, די" ו-"די, אמרת את כל מה שיש לך", ואחת הדוברות אף מציינת "אפשר להירגע?", אולם התובע המשיך בדברי הנאצה. זאת ועוד, כדי לגרום לתובע לחדול מהתנהגותו, הבהירה גב' רבינוביץ לתובע כי היא תזמין משטרה.

24. בעקבות הפרשה הראשונה נקרא התובע לשיחת בירור ושימוע ביום 30.7.2013. התובע הוזהר כי יפוטר באם התנהגותו תישנה, והתבקש להתנצל בפני הגב' רבינוביץ. נעיר כבר עתה, כי ככל הנראה התובע לא התנצל, וטענתו בעניין זה – לא הוכחה.

25. הפרשה השניה – "הפצת כזבים והסתה" – לגרסת התובעים בתביעת לשון הרע, המדובר באירוע מתמשך, שבמהלכו הופצו על ידי התובע כזבים ותיאורים שקריים בדבר מצבה הכלכלי של הנתבעת, וזאת באוזני עובדיה, ותוך כדי ניסיון להסתת חלק מעובדי הנתבעת להפסיק את עבודתם, ובכך לגרום לנתבעת נזקים חמורים.

26. התובעים בתביעת לשון הרע מתארים ביחס לכך שני אירועים שאליהם הם מייחסים את האחריות לתובע – האחד, נוגע למחצית חודש 11/2013 לערך, במהלכו הפיץ התובע שמועות בקרב עובדי הנתבעת על מצב כלכלי רעוע של הנתבעת, ועל כך שהתשלום בגין משכורת חודש 10/2013 יעוכב. לדידם של התובעים בתביעת לשון הרע, אירוע זה היה עשוי לגרום לנטישה המונית של עובדים החוששים לעתידם, ואף לפרסום בקרב לקוחות הנתבעת והפסקת הזמנות תוך פגיעה במוניטין.

27. האירוע השני התרחש ביום שבו לטענת התובעים בתביעת לשון הרע הופסקה עבודת התובע – ביום 20.11.2013. ביום זה נודע למר פלג כי התובע פנה לחלק מהעובדים וניסה להמרידם להפסיק לעבוד – זאת על רקע דרישת התובע לקבל תוספת לשכרו ובגין עמלות מכירה.

28. לטענת התובעים בתביעת לשון הרע, בהתנהגותו של התובע היה כדי לפגוע במוניטין של הנתבעת, כמו גם שמו הטוב של התובע 3 בתביעת לשון הרע, מר פלג, וזאת בקרב עובדיו. עתירתם הינה לפיצוי וזאת בשל פרסומים שלטענתם פורסמו על ידי התובע בכוונה תחילה, וללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע.

ד. דיון והכרעה

ד.1. הרקע לפיטורי התובע

29. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר ששקלנו את הראיות שהונחו לפנינו, אנו קובעים כי התובע אכן פוטר על רקע התנהלותו בנתבעת, אולם בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעת בהקשר זה. להלן נפרט את השיקולים אשר עמדו בבסיס מסקנתנו שבנדון.

30. עדות התובע – עדותו של התובע הינה עדות יחידה, וללא שמצאנו לה סיוע בראיות שאותן הניח התובע לפנינו. מעבר לאמור לעיל, מצאנו סתירות בטיעוני התובע, הן בכתבי הטענות שלו עצמו, והן ביחס אליהם למול חקירתו הנגדית.

31. כך למשל, בכתב תביעתו טען התובע, כי יחסי העבודה ששררו במקום העבודה בנתבעת לאורך תקופת העסקתו "היו טובים ונעימים והתובע היה אהוד על עמיתיו.."^[7]. בהמשך טען התובע, כאמור לעיל, כי הוא פוטר מהטעם שהוא הלין בפני מנהל הנתבעת על עיכוב בתשלום שכרו^[8].

32. לעומת זאת, בכתב ההגנה בתביעת לשון הרע, ובתגובה לטענות שהעלו כנגדו התובעים בתביעת לשון הרע, התגלתה תמונה עובדתית שונה מהאופן שבו תיאר התובע את יחסי העבודה עם עמיתיו במקום העבודה, כיחסים "טובים ונעימים". כך גם בחקירתו הנגדית, ציין התובע ביחס לגב' רבינוביץ, ובהמשך לשאלת בית הדין בעניין זה, כי המדובר ב"בחורה עם מערכת יחסים מאוד בעייתית... מאז שנכנסתי לעבוד שם הייתה רבה איתי... היא התחילה את המריבה.."^[9].

ד.2. לגבי אירוע הפיטורים מיום 17.11.2013

33. התובע חזר בחקירתו הנגדית על גרסתו בכתב התביעה, לפיה הוא ביקש ביום 17.11.2013 לדעת מדוע חל עיכוב בתשלום שכרו, ו"זכה" לעימות עם מר פלג אשר הוביל לשליחתו לביתו. מנגד, אודות הנסיבות אשר הובילו לפיטורי התובע, באותו היום, העידו בעניין זה מר פלג וגב' גל – אשר חיזקה את גרסתו של מר פלג.

34. מר פלג אישר כי התובע אכן יצר עימו קשר טלפוני באותו היום, והלין בפניו על הלנת שכרו^[10]. מר פלג לא נשאל באופן מפורש על העימות כפי שמציג אותו התובע, ונזכיר בהקשר זה כי גרסתו הינה שפיטורי התובע נבעו בשל מעשיו של התובע, ולפיהם הוא הסית והדיח עובדים כנגד הנתבעת, ובשל כך פוטר. מנגד, מר פלג נשאל מדוע גרסתו לעניין הטעם שהוביל לפיטורי התובע לא נרשמה במכתב הפיטורים, שבו נרשם כי התובע פוטר "עקב צמצומי כוח אדם בחברה"^[11]. מר פלג השיב בתשובה כי הוא ביקש להימנע מלהרע לתובע^[12].

35. מר פלג הוסיף בעניין זה את הדברים הבאים: "... אהבתי את התובע. רציתי לעזור לו, הייתה לו תקופה קשה מאוד ועשיתי לו שימוע ואמרתי לו פעם הבאה זה לא הולך ובפעם השניה פיטרתי אותו באופן אישי בגלל ההתנהלות שלו מולי. הוא הכפיש את שמי"^[13]. תשובתו של מר פלג נאמנה עלינו, והתרשמנו מכנות כוונותיו של מר פלג ובאשר לטיפול בעניינו של התובע, וכי מר פלג פיטר את התובע רק בלית ברירה, ורק לאחר שלא היה לו כל מנוס.

36. גב' גל טענה בתצהיר מטעמה, כי בחודש 11/2013 "אייל אסף ביצע מעשה של הפצת כזבים...". בחקירתה הנגדית היא התבקשה להתייחס ולפרט את גרסתה וכך השיבה:

"... התובע הגיע למשרד, התחלנו את יום העבודה, הייתי בזמנו מזכירת החברה ומנהלת התפעול, באיזה שהוא שלב, בשלב מסוים אייל אמר שלא נכנסה המשכורת, הוא אמר במדויק ואני זוכרת את זה אחד לאחד, "רק לי אכפת, לא נכנסת משכורת בזמן, אני גם מכניס לו כל חודש מיליון שקל ואני גם דורש על כך עמלות ובואו נעשה שביתה איטלקית עד שהכסף לא ייכנס...

לדעתי זה לא אמור להיעשות בצורה כזאת של התססת עובדים במקום עבודה, במיוחד שיש מערכת יחסים טובה.

אני מסכימה שזה אולי לגיטימי אבל אני לא הייתי נוהגת כך. יש מערכת יחסים שהייתה מאוד טובה כולל שכר שנכנס. יש לו בוס שדאג לו לאורך כל הדרך, אני לא מאמינה בשיטה הזאת.

אני מוסיפה שגם שמענו צעקות בחוץ, ולאחר כמה דקות שאייל חזר מתוך התשובה שלו הבנו שהוא שוחח עם אילן, תוך כדי הכניסה למשרד הוא אמר שרק בזכותי יש לנו היום משכורות.

עד כמה שזכור לי קיבלנו משכורת למחרת.

אני לא שמעתי מה נאמר בצעקות."

37. מעדותה של הגב' גל אנו למדים, כי בין התובע לבין מר פלג נערכה שיחה אשר לוותה בצעקות בנוגע לאיחור במשכורתו של התובע. עוד אנו מסיקים, כי גישתו של התובע לעניין זה היתה שיש לשתף עובדים אחרים בנתבעת בנושא זה, וזאת עקב תסכולו מהעיכוב בשכר.

38. נסכם איפוא בענין הנסיבות אשר הובילו לפיטורי התובע, כי התרשמנו מאמינות עדויותיהם של מר פלג וגב' גל, שטענו יחדיו כי ביום 17.11.2013, אכן התפתח עימות בין התובע לבין מר פלג, שעניינו היה בנושא השכר. שוכנענו גם כי התנהלותו של התובע היא זו אשר בסופו של יום הביאה לפיטוריו, ולא כפי שגורס התובע, כי הוא פוטר רק בשל כך שביקש לברר את העיכוב בשכרו. בנושא זה, לא התרשמנו מאמינות עדותו של התובע, ככלל, ולכך יש השפעה על גרסתו גם בעניין נסיבות האירוע בעטיו הוא פוטר. הוכח איפוא כי התובע פוטר על רקע התנהלותו בנתבעת.

ד.3. לגבי תביעת לשון הרע – לשון הרע המיוחסת לתובע

39. העילה הראשונה העומדת בבסיס תביעת לשון הרע מתייחסת לשיחה שנערכה בין התובע לבין הגב' רבינוביץ, ואשר התקיימה ככל הנראה ביום 27.7.2013. לגבי גרסתו של התובע ביחס לעימות שנוצר בינו לבין גב' רבינוביץ, גורס התובע בכתב ההגנה בתביעה בתביעת לשון הרע, כך: "ביום 27.7.2013 הגיע הנתבע למשרדי התובעת 2 והלך לעבר המטבח להכין קפה, התובעת 2 החלה ללא כל סיבה להרים עליו את קולה, לדבר אליו בגסות רוח ולהשפיל אותו.. ועל כן הרים את קולו בחזרה... כל זאת התרחש אך ורק לפניה של התובעת 1 ולא אל מול מי מן העובדים..."^[14].

40. בחקירתו הנגדית הופנה התובע לגרסתו בכתב ההגנה בתביעת לשון הרע, המתייחסת לכך שבעת קרות האירוע שבו התעמת עם גב' רבינוביץ, לא נכח מי מבין העובדים בנתבעת. התובע אף הופנה לתמלול שיחתו עם גב' רבינוביץ, אשר הוגש לתיק בית הדין, כאשר שם ניתן למצוא אזכור של דבריה של עובדת נוספת באותה השיחה, וזאת בניגוד לטענתו כי לא נכח בשיחה כל עובד אחר. התובע נשאל והשיב כך:

"ש: אתה עומד על מה שכתוב שם?

ת: אינני זוכר מי היה שם.

ש: היו שם אנשים או לא?

ת: "היה עוד מישהי שזרקה כמה מילים, אני לא זוכר מי זאת הייתה.

ש: אתה בטוח שזו התשובה שאתה רוצה?

ת: יכול להיות שזאת הייתה סאני או מירב.

ש: בסעיף 12 לכתב ההגנה בתביעה בתביעת לשון הרע, אומרים שני דברים, אחד אתה זוכר במי מדובר, והדבר השני שאתה כותב שם שלא נכח אף אחד רק אתה וחני, תסביר את הסתירה?

ת: המשרד מחולק, יש את החדר איפה שחני ישבה, יש מטבח עם שירותים וחדר נוסף שם ישבה מירב, לזה התכוונתי. איפה שהינו אני וחני לא היו אנשים נוספים בחדר, יכול להיות ששמעו.

כאשר בית הדין מפנה את שימת לבי לכך שיש דוברת נוספת בתמליל אני משיב שהיא צעקה את זה מהחדר, אני שוב לא זוכר מי זאת הייתה, או סאני או מירב.

ש: יכול להיות שעמדת באמצע וצעקת ואז שמעו?

ת: יכול להיות. בסרט לא מראים אף אחד"^[15].

41. כלומר, התובע אשר גרס תחילה כי הוויכוח עם הגב' רבינוביץ, לא התרחש אל מול מי מהעובדים, שינה את גרסתו, ובמהלך חקירתו הנגדית התבהרה תמונה שונה, ולפיה כן היו עדים לאותו אירוע.

42. טענה נוספת שנזנחה במהלך החקירה הנגדית, ואשר הועלתה בכתב ההגנה ובסיכומי התובע בתביעת לשון הרע, הינה הטענה ולפיה הגב' רבינוביץ קיללה ראשונה את התובע, והוא רק הגיב לכך, ולקנטורים שלה. ראשית, טענה זו אינה עולה מתמלול ההקלטה (הגם שההקלטה ככל הנראה אינה מתחילה דווקא בהתחלת השיחה בין השניים). מכל מקום, התובע הבהיר בעניין זה, כך: "כאשר בית הדין שואל אותי האם גב' חני קיללה אותי בקללות שלא מופיעות בתמליל, אני משיב שאני לא זוכר"^[16]. מחקירתו הנגדית של התובע אף למדנו כי התובע אינו חולק על אמינות התמלול, והתובע אף ציין כי הוא קרא את התמלול וכי ההקלטה מהווה תיעוד מהימן של השיחה^[17].

43. השינוי שחל בגרסת התובע ביחס לנסיבות הוויכוח עם הגב' רבינוביץ, מביא אותנו למסקנה כי יש להטיל ספק בגרסתו הראשונה של התובע, כפי שזו עלתה בכתב הגנתו ביחס לתביעה בתביעת לשון הרע. בהינתן גם העובדה כי יש בפנינו עדות יחידה, וכפי שנפרט להלן – עדות שאינה מתיישבת עם התמלול שהוגש, הרי שאין אנו מקבלים את גרסת התובע לאירוע הוויכוח שבנדון. עדותו בעניין זה אינה אמינה בעיננו, וחוסר אמינותו זו – כפי שכבר צוין דלעיל, משליך גם על התרשמותנו בנוגע לגרסתו הנוגעת לנסיבות אשר הובילו לפיטורו.

44. למותר לציין גם, כי התובע לא התייחס בתצהירו כלל ועיקר, ולו במשפט אחד, לאירועי תביעת לשון הרע, ובאת-כוחו אף ציינה בפתח ישיבת ההוכחות "לשאלת בית הדין, האם הגשנו תצהירים בתביעת לשון הרע, אני משיבה שהתצהיר שהוגש כולל את הכל"^[18]. אולם, בהתחשב בכך שלא היתה בתצהירו של התובע כל התייחסות, באשר היא, לתביעת לשון הרע, ובכלל זה לוויכוח עם הגב' רבינוביץ, המדובר בהצהרה תמוהה.

45. גם בחקירתו הנגדית נשאל התובע "התצהיר איננו כולל שום נספח, האם אלה הם ראיותיך בתיק זה?", ועל כך ענה בהאי לישנה "כל מה שקיים וצורף זה הראיות כן, כל מה שכתוב"^[19]. למעשה, די היה בטעם זה כדי לקבל את תביעת לשון הרע במלואה, בהיעדר הצגת ראיות מטעמו של התובע ביחס לתביעה זו.

46. מסקנתנו האמורה דלעיל אף מתחזקת לנוכח התמלול של השיחה המוקלטת, ואשר צורף לתיק בית הדין^[20]. אכן, וכפי שצוין בפתח פסק הדין, הגב' רבינוביץ לא העידה לפנינו, וכפי שהוחלט בסוף דיון ההוכחות, תצהירהּ אינו מהווה חלק מהראיות בתיק. אך במקביל נקבע עוד, כי הצדדים יוכלו להתייחס בסיכומים לנספחי התצהיר, ובכלל זה לתמלול ההקלטה.

47. אין גם ספק בעינינו, כי המדובר בראיה אשר יש בה כדי לשפוך אור על נסיבות הוויכוח בין התובע לבין הגב' רבינוביץ. לאחר שעיינו בתמלול השיחה המוקלטת ושמענו את עדויות הצדדים, אנו סבורים כי השיחה המוקלטת, ביחד עם התרשמותנו מחוסר אמינותו של התובע, כמו גם הצהרתו של התובע כי ההקלטה הינה בגדר תיעוד מהימן, יש בה כדי לחזק את גרסת התובעים בתביעת לשון הרע, וזאת בנוגע לנסיבות הוויכוח שבנדון.

48. בכלל זה, תמלול השיחה מבסס את טענת התובעים בתביעת לשון הרע ביחס להתנהגותו הלא-ראויה של התובע במקום העבודה ועל השימוש שהוא עשה בדברי נאצה. עיון בתמלול מלמד על עימות בין התובע לבין גב' רבינוביץ, במהלכו השתמש התובע במילים בוטות, כגון "לא כדאי לך להתעסק איתי חני. מכוערת"^[21], "כן אני מאיים עליך"^[22], "מכוערת מפגרת"^[23] וכד'.

49. עוד למדנו, כי במהלך אותה שיחה הגיעה למקום הוויכוח לפחות עובדת נוספת של הנתבעת, אשר ניסתה להרגיע את הצדדים לשיחה, במילים כגון "די אייל"^[24] ו-"די, אמרת את כל מה שיש לך"^[25], אולם התובע המשיך לקלל את הגב' רבינוביץ במילים קשות ובוטות. עובדת נוספת הצטרפה לשיחה, וגם היא ביקשה מהתובע – "אפשר להירגע?"^[26].

50. על כן, נסכם בעניין זה, כי הקלטת הוויכוח מפרטת בדיוק ניכר את התנהלות הצדדים במהלכה, ומביאה אותנו למסקנה כי אין לקבל את גרסת התובע לגבי נסיבות הוויכוח. עובדה זו, ביחד עם שני טעמים נוספים – ראשית, אי-הדיוקים שעלו בגרסת התובע לגבי נסיבות הוויכוח; שנית, והעובדה כי התובע לא התייחס ואף לא במילה בתצהירו לתביעת לשון הרע, מביאים אותנו לאמץ בזאת את גרסת התובעים בתביעת לשון הרע.

51. אין גם ספק, כי התובע השתמש במהלך הוויכוח, חזור ושנה, במילים בוטות ופוגעניות, אשר אין מקומן ביחסי עבודה המחייבים מטבע הדברים סובלנות, סבלנות וכבוד הדדי כלפי הזולת. לא בכדי פירט מר פלג לעניין זה בעדותו בפנינו, כי לאחר הוויכוח שבנדון – שאותו תיאר כ"ההתפרצות האיומה שלו על חני.. אני לא יכול לחיות עם התנהלות כל כך פוגענית. אני לא חושב ששום דבר מצדיק התנהגות כזאת. זה לא הסגנון שלי"^[27] – נערכה לתובע שיחת שימוע.

52. הפרשיה השניה הנטענת בכתב תביעת לשון הרע, הנוגעת לטענת התובעים בתביעת לשון הרע ולפיה התובע הפיץ כזבים והסית עובדים כנגד הנתבעת. תחילה, נטען כי התובע הפיץ שמועות בקרב עובדי הנתבעת בחודש 11/2013 בנוגע למצבה הכלכלי הרעוע של הנתבעת. ראוי לציין, כי עוד בכתב תביעת לשון הרע לא כומת רכיב תביעה זה, ובשל הטענה כי הנזק שנגרם בשל דברי ומעשי התובע ביחס לפרשיה השניה "אינו ניתן לכימות בשלב זה"^[28].

53. דא עקא, שהפצת שמועות אלה כלל לא הוכחה, ומלבד הטענה הכללית בעניין זה בתביעת לשון הרע, לא הונחו בפנינו כל ראיות המבססות את הטענה. כך הוא הנכון לגבי הטענה בתביעת לשון הרע, ולפיה התובע פעל להמרדת העובדים ביום 20.11.2013, המועד שבו הוא פוטר. גם כאן, לא הוכחו בפנינו עובדות האירוע. נזכיר כי התובע מצידו הכחיש בחקירתו הנגדית את הדברים שיוחסו לו^[29].

54. עדותו של מר פלג, כמו גם עדותה של הגב' גל לעניין זה, לא שכנענו אותנו כי התובע עשה דבר-מה שהינו פסול ובכך שהוא הלין על העיכוב במשכורות. יש לזכור, כי גם הנתבעת (בכתבי טענותיה) וגם מר פלג (בתצהירו ובחקירתו הנגדית), לא הכחישו עיכובים אלה. לא מצאנו גם כל פסול בכך שעובד מתלונן על פגיעה במשכורתו, ו/או פונה למי מעובדי המעסיק בעניין זה.

55. לגבי עדותו של העד גורן, הרי שהיא כלל לא תרמה לגרסת הנתבעת. ההיפך הוא הנכון – מר גורן העיד שהוא לא ניסח את התצהיר שלו בעצמו ושהוא גם לא יודע מי ערך את הניסוחים שבו. הוא אף הכתיר חלק מהדברים האמורים בתצהיר (שלו עצמו, כאמור), כ"ספקולטיבי", וכי הוא "לא יכול לדעת מה דעתו של התובע כי הוא לא אמר לי אותה"^[30]. ברור על כן כי המדובר בעדות בלתי רלוונטית לחלוטין, ונסתפק בדברים אלה.

56. ודוק – בניגוד לניסיון של הנתבעת להכתיר מעשה זה כ"המרדה", אישר מר פלג בחקירתו הנגדית כי אין לו הוכחות כלשהן שעזיבתם של מי מעובדי הנתבעת את מקום העבודה הינה קשורה בקשר סיבתי להתנהלותו לכאורה של התובע. ראוי גם לציין, כי אף בתצהירו של מר פלג לא הוכח כי עובד/ים של הנתבעת הפסיק/ו את עבודתם בגלל דבריו ומעשיו של התובע^[31].

57. לגבי הלקוחות של הנתבעת, הרי שמר פלג אף ציין בחקירתו הנגדית כי אין לו ראיות כי המחזור של הנתבעת ירד בשל השמועות שלכאורה הופצו על ידי התובע, וזאת בשל העובדה ש"כשיש לך ירידה מסוימת עם הרבה לקוחות, אתה לא יכול להצביע על זה שזה רק בגלל שיש מיתון או שיש מלחמה, או שיש לך שם לא טוב בשוק". לשאלת בית הדין, האם לקוח כלשהו ציין בפניו שהוא מפסיק לעבוד בגלל דברי התובע, הוא השיב כי הלקוח עודד פז פנה אליו בעניין זה, אולם למעשה הלקוח הנ"ל עדיין עובד עם הנתבעת, הגם שבמחזורים יותר קטנים, וממילא אין המדובר רק בדברי הלקוח, ו"לא נכון להגיד שזה רק בגלל מיתון או מלחמה או מלל שהוא לא נעים על חברה"^[32].

58. נסכם איפוא, כי הדברים המיוחסים לתובע לא הוכחו כלל ועיקר. לא שוכנענו על כן כי התובע המריד ו/או ציין דברים לא ראויים בפני עובדי הנתבעת או לקוחותיה. זאת ועוד, כעולה מעדותו שבנדון של מר פלג, הדברים הנטענים ממילא לא גרמו לכל נזק ישיר ומוּכח לנתבעת, בין אם המדובר בעובדים של הנתבעת, ובין אם המדובר בלקוחות של הנתבעת. על כן, הטענות שבתביעת לשון הרע ביחס לרכיב תביעה זה, דינן להידחות.

ד.4. טענת התובע לגבי אי-עריכת שימוע כדין

59. לטענת התובע לא נערך לו שימוע כדין, כאשר הנתבעת מתכחשת לטענתו, וטוענת כי אין ממש בטענה זו.

60. התשתית הנורמטיבית ביחס לשימוע – הפסיקה דנה רבות במהותה של זכות השימוע כזכות הטיעון, אשר עומדת לכל אדם באשר הוא. הזכות לשימוע או לטיעון הינה זכות ראשונית ומהותית, גם אם אינה ניתנת בצורה פורמאלית, ובעיקר חשיבותה מתעצמת עת נשקלת האפשרות לסיום העסקתו של עובד^[33]. חובת השימוע אף נגזרת מחובת תום הלב, וככזאת היא חלה גם על גופים פרטיים ונגזרת מחובת תום הלב החלה על המעסיק^[34].

61. עוד נקבע, כי בבסיס חובת השימוע עומד הרציונל לפיו לא יהא זה הוגן להטיל על העובד סנקציה חמורה הפוגעת בהכנסתו, מבלי שיקבל הזדמנות להציג עמדתו בטרם קבלת החלטה על פיטוריו". עוד נקבע, כי היקף חובת השימוע בגוף פרטי הוא כהיקף השימוע בגוף ציבורי, ואין ביניהם הבדל^[35]. באשר לדרך בה יש לנהל את הליך השימוע אף נפסק, כי דרכי שמיעת המועמד לפיטורין הן רבות ומגוונות, וניתן להגשים את החובה במספר רב של אופנים^[36].

62. ולענייננו – הנתבעת טוענת כי לתובע נערך שימוע ראשון, לאחר הוויכוח שנערך עם הגב' רבינוביץ, וזאת ביום 30.7.2013. לאחר מכן, נערך שימוע נוסף ביום 20.11.2013, כאשר הנתבעת צירפה בעניין זה "סיכום שימוע"^[37], שנערך בנוכחות מר פלג וגב' רבינוביץ. בסיכום השימוע קיים פירוט לגבי אירועי יום 17.11.2013, ונרשם כי פרץ וויכוח בין התובע לבין מר פלג, שבמהלכו החליט התובע כי הוא הולך לביתו, וכי לאחר מכן התבקש התובע לשהות בביתו עוד יומיים.

63. עוד נרשם בפרוטוקול זה, כי ניתנה לתובע זכות הטיעון, שהתייחס לוויכוח והתנצל עליו. עוד נרשם כי הועלו בפני התובע עניינים נוספים, וכי בסופו של דבר הוחלט על סיום העסקתו של התובע. יצוין עוד, כי בשימוע קיים פירוט לגבי גמר החשבון עם התובע, והזכויות המגיעות לו לאור סיום ההעסקה.

64. לאחר ששמענו את כלל הראיות וסקרנו את הראיות בעניין, מצאנו לנכון לדחות את גרסת התובע ביחס לשימוע.

65. ראשית, סיכום השימוע לא נסתר ומהווה ראיה לאמיתות תוכנו. כאשר התובע הופנה לסיכום השימוע, ונשאל מדוע הוא טען שלא נערך לו שימוע, תשובתו היתה כי "זה העו"ד כתב"^[38]. התובע גם לא הכחיש שהוא חתום על סיכום השימוע^[39]. הכחשתו היחידה של התובע בעניין סיכום השימוע היתה בעניין נוכחותו של מר פלג^[40], הכחשה שאין בדעתנו לקבלה, וזאת לנוכח התרשמותנו ביחס לאי-הדיוקים בגרסת התובע, ככלל, וכפי שמפורט בהרחבה במהלך פסק הדין. זאת ועוד, בהיותו של מר פלג מנכ"ל ובעלי הנתבעת, גם לא הגיוני שהוא ייעדר מהשימוע.

66. שנית, גם בכתב ההגנה מטעמו לתביעת לשון הרע, טען התובע בצורה ברורה, כי הוא "... חזר לשימוע אשר נקבע לו ביום 20.11.13"^[41]. כלומר, התובע הודה במפורש שכן נערך לו שימוע^[42].

67. שלישית, גם בדיון המוקדם שנערך בפני כב' הנשיאה שפר, חזר בו התובע מהטענה כי הוא פוטר כבר ביום 15.11.2013, והוסכם כי יום העבודה של התובע היה ביום 17.11.2013^[43]. גם באמור לעיל יש כדי לפגום בטענתו של התובע שלא נערך לו שימוע כדין, שהתבססה על הטענה שקודם הוא פוטר ביום 15.11.2013, ורק לאחר נערך השימוע לכאורה. הנתבעת אף טענה בהקשר זה – וגם טענה זו לא נסתרה, כי אומנם מכתב הפיטורים נושא את התאריך 17.11.2013, אולם זאת בשוגג, היות שהמכתב נמסר לתובע רק ביום 21.11.2013, לאחר השימוע^[44].

68. לאור האמור לעיל, ולנוכח העובדה כי התובע חזר בו למעשה מטיעונו כי לא נערך לו כלל שימוע, ולאור העובדה שהתובע חזר בו מהטענה כי הוא פוטר ביום 15.11.2013 ורק לאחר מכן נערך לו שימוע, הגענו לכלל מסקנה כי לתובע נערך שימוע כדין. תביעתו של התובע לפיצוי בגין אי-עריכת שימוע כדין דינה איפוא להידחות בזאת.

ד.5. טענת התובע לגבי שכרו הקובע

69. בטרם נדון בסעדים כשלעצמם, יש לקבוע את שכרו הקובע של התובע. התובע מבקש לטעון כי הנתבעת הנפיקה לידיו תלושי שכר פיקטיביים, ולהעמיד את שכרו הקובע בגובה של 11,104 ₪. לטענתו, אומנם בתלושי השכר מופיעים רכיבי שכר כגון בונוס, דמי הבראה, מתנות וכו', אך ניתן לראות כי כמעט לעולם שכר הנטו ששולם לא שונה, ולא הושפע מהרכיבים שצוינו.

70. הנתבעת מתכחשת לטענות התובע. לגרסתה, תנאי עבודתו של התובע סוכמו באמצעות הסכם עבודה, אותו צירפה לכתב הגנתה^[45], שעליו חתם התובע ביום 24.5.2011, ואשר בו נקבע שכרו וכל יתר תנאי העסקתו, כנדרש וכמפורט בחוק הודעה לעובד.

71. דיון והכרעה – כדי לעמוד על השכר הקובע שיש להביא בחשבון לצורך חישוב זכויותיו של התובע, נפרט ונכריע להלן בטענות הצדדים לעניין פיקטיביות הנטענת של תלושי השכר, תוך שנתייחס לראיות שהונחו לפנינו.

72. לגבי הסכם העבודה – מדובר ב"הסכם עבודה אישי", שנערך ונחתם במשרדי הנתבעת ביום 29.5.2011 בין התובע לסמנכ"ל הנתבעת. בהתאם להסכם העבודה, הוגדר התובע כעובד משרד מכירות ושיווק, ושכרו הועמד על סך של 5,900 ₪ ברוטו (סכום שנרשם בכתב יד). הסכם העבודה מסדיר את חובותיו של התובע, ימי עבודתו (בין הימים א'-ה', 9 שעות ביום), וכן את זכויותיו של התובע לדמי הבראה, ימי חופשה ומחלה.

73. בנוסף, הוספו על גבי הסכם העבודה פרטים בכתב יד, ואשר הינם רלוונטיים לענייננו, כדלקמן: לגבי דמי הבראה נרשם בכתב יד "מדי חודש בחודשו 100 ₪". כמו כן, הוסף סעיף להסכם (מספר 14), שעניינו בתשלום בגין נסיעות, בסך של 1,200 ₪ לחודש עבודה מלא.

74. בחקירתו הנגדית הכחיש התובע את חתימתו על הסכם העבודה^[46], וטען כי תנאי עבודתו וגובה שכרו סוכמו איתו בעל-פה^[47]. אין בדעתנו לקבל את עמדת התובע, גם בענין זה, שכן התובע לא הניח לפנינו הסבר המניח את הדעת ביחס לעובדה כי חתימתו, לכאורה, אכן מתנוססת על גבי הסכם העבודה. ראו בהקשר זה גם טענתו של מר פלג בחקירתו הנגדית, כי בשגרה נוהגת הנתבעת להחתים את העובדים על תנאי עבודתם^[48], ואשר אף ציין כי "... והחוזה הזה לא מזויף כי כל החתימות של אייל במשרד שלנו הן אותה חתימה"^[49].

75. בהקשר זה, אף טועה התובע כאשר בסיכומים מטעמו הוא טוען, כי משלא הוכיחה הנתבעת את כשירות חתימתו, הרי שיש לקבל את טענתו לזיוף^[50]. הנטל להוכיח את טענת הזיוף במקרה שלפנינו הינו על התובע – שהוא הטוען לזיוף.

76. בדומה, כך גם אין לקבל את טענת התובע, שטוען לכך שהנתבעת נמנעה מלהעיד את מי שנכח מטעמה במעמד עריכת הסכם העבודה, ועל כן יש לזקוף את הדבר לחובתה. יש לזכור בהקשר זה, כי המדובר בראיה בכתב שלמעשה לא נסתרה, כאשר הטוען לאי-קבילותה עליו מוטל הנטל לסתור את אותה הראיה, דהיינו – על התובע.

77. עם זאת, סוגיה זו ממילא אינה מעלה או מורידה לענייננו. זאת, שכן הלכה למעשה, שני הצדדים מסכימים כי הנתבעת עצמה לא שילמה לתובע לפי המצוין בהסכם העבודה (5,900 ₪ ברוטו). בנוסף, הצדדים גם מסכימים כי הנתבעת ממילא שילמה לתובע יותר ממה שמצוין בהסכם. כך מצידה של הנתבעת, כאשר מר פלג לא התכחש לכך^[51].

78. התובע גם טען בעצמו שהוא לא קיבל ולא הסתמך על מה שהיה רשום בהסכם העבודה. לדוגמא, כאשר הוא נשאל בחקירתו הנגדית "מה בדיוק סגרו אתך?", הוא השיב "סך של 6,700 ₪ נטו בחודשים הראשונים, לאחר מכן 7,600 ₪ נטו ולבסוף 9,100 ₪ נטו"^[52]. ודוק – גם בדיון המוקדם שנערך בפני בית הדין, אישר התובע כי שולם לו מדי חודש סכום של 9,100 ₪ נטו. עוד טען התובע, כי הוא אכן כן קיבל את מה שסוכם איתו בעל-פה, וכאמור לעיל – בערכי נטו^[53]. ראו בהקשר זה גם דבריה של באת-כוח התובע בדיון המוקדם שנערך בפני כב' הנשיאה שפר, אשר ציינה כי "לשאלת בית הדין האם הסכומים שמצוינים בתלושים כנטו לתשלום אכן שולמו לתובע, אני משיבה שמה שרשום בתלוש תחת הכותרת "לתשלום", אכן הועבר לתובע"^[54].

79. ראו גם דבריו של התובע בחקירה הנגדית: "סוכם איתי 6,700 ₪ לחשבון הבנק, בחודשים הראשונים שהתחלתי לעבוד. אילן היה מבסוט ממני והעלה לי במהלך הדרך. הוסכם על שכר נטו. זה נכון שקיבלתי את השכר שסוכם בערכי נטו, כל פעם במדויק לפי מה שסוכם"^[55], וכן במקום אחר: "אני הנטו אני כן קיבלתי"^[56].

80. ודוק – כבר נקבע חזור ושנה בפסיקה, כי "... אין כל פסול בהסכם על "שכר נטו" "^[57]. מכאן, שהסדר של שכר "נטו" הוא אפשרי והוא אינו בלתי חוקי, וככל שהוא קיים, הוא גם מחייב את הצדדים לו. על כן, גם אין לקבל את טענותיו של התובע, שמחד מודה כי הוא קיבל את שכרו המדויק בערכי "נטו", ומנגד מעלה טענות כנגד שכר הברוטו. לעניין זה יפה הקביעה הבאה^[58]:

"כאמור, מעדותו של התובע עצמו עולה כי קיבל את שכרו המוסכם נטו ולא היתה לו כל טרונייה לעניין זה וכאשר עלתה טענה מצידו, היא נענתה בחיוב מייד. בבסיס התביעה עומדת איפוא טענה כי מאותו שכר נטו מוסכם, ששולם לתובע ללא חסר, צריך לנבוע גם שכר ברוטו קבוע. עולה איפוא כי התובע טוען הן לסיכום בדבר שכר נטו קבוע והן לבסיס ברוטו קבוע. אלא שלא ניתן להחזיק את המקל בשני קצותיו. ההסכם בין הצדדים במקרה זה היה על שכר נטו. לא הוכח (ואף לא נטען) כי החברה הפרה את ההסכמה ביחס לתשלום שכר הנטו. משכך – אין בסיס לנתבע ברכיב זה (ראה גם ע"ע 1332/00, 1338/00 נתיב בע"מ אלכס דרור, תק-אר 2003 (2), 51)."

81. עולה איפוא, כי הסכם העבודה שבנדון למעשה לא מומש, וזאת בכל הנוגע לגובה שכרו של התובע, ובוטל בהתנהגות הצדדים. משכך, הגענו לכלל מסקנה כי משקלו של הסכם העבודה לצורך הכרעתנו בטענות הצדדים לגבי השכר הקובע, הינו אפסי. בנוסף, אין גם כל פסול בהסדר שגובש בין הצדדים לעניין תשלום השכר של התובע בערכי "נטו", וכל טענה של התובע בהקשר זה – דינה להידחות.

82. התשתית הנורמטיבית לעניין קביעת המשכורת הקובעת – תקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, קובעת כי הרכיבים שיובאו בחשבון בחישוב שכר העבודה הינם כדלקמן: שכר יסוד; תוספת ותק; תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה.

83. במקרה שלפנינו, נטל הראיה מוטל על התובע לשכנע כי יש להכיר בתשלומי הפרמיה כחלק משכר היסוד המשולם לו^[59]. בכלל זה, על התובע להוכיח כי המדובר ברכיב "פיקטיבי", שיש לראותו כחלק מהשכר הרגיל^[60]. בהתאם להלכה הפסוקה, "בונוס או פרמיה אמיתית אינם מהווים, בדרך^-כלל, רכיב שכר שיש להביאו בחשבון בחישוב "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים"^[61]. עוד נפסק לעניין זה, כדלקמן: "לא השם יקבע אלא המהות. כאשר התשלום הנוסף לא חייב את העובד לפעול אחרת מכפי שפעל לפני התשלום, ואף לא ציפו ממנו לדבר בעקבות התשלום, בנסיבות אלה יש לראות את התשלום כהגדלה של שכר היסוד, מוסווית כשכר עידוד".

84. לענייננו, יש לבחון האם התובע הרים את הנטל להוכיח כי הרכיבים המופיעים בתלושי שכרו הינו בגדר רכיבים פיקטיביים, שיש לראותם כחלק מהשכר הרגיל שלו.

85. לגבי רכיב הבונוס בשכרו של התובע – מהעדויות שנשמעו לפנינו, לא שוכנענו כי עסקינן ב"בונוס" לכל דבר ועניין, ולא הובהר בפנינו כלל כיצד שולם אותו בונוס, וכיצד הוּבנה שיקול הדעת של הנתבעת בתשלומו. מר פלג הסביר לעניין זה בחקירתו הנגדית, כי תשלום הבונוס לא היה "שיטתי"^[62], ו"יכול להיות שהתובע ביקש עמלות יתר על סגירות של עסקאות הוא כל הזמן ביקש זאת היתה הדרישה שלו"^[63]. נדגיש, כי עדותו בעניין זה הינה שונה מהנטען בתצהירו, שם נטען כי "שיטת תמחור העובדים... אינה כוללת תגמול בשל עמלות מכירה"^[64].

86. פסיקת בית הדין הארצי הבהירה ביחס לכך, כי מבחינה מקצועית, פרמיה תהא לעולם פונקציה של נורמה ופועל יוצא של מדידה, וכי "ביסודה של שיטת שכר עידוד על-ידי 'פרמיות' מונחת ה'נורמה', כך שתפוקה מעבר למספר יחידות לזמן מוגדר, או תפוקה של יחידה בפחות מזמן מוגדר - מזכה את העובד בתוספת שכר, היא 'פרמיה'"^[65]. זאת ועוד, במערכת יחסי העבודה אפשר שיוסכם כי גם תוספת שאינה פרי של מדידה, תכונה כ"פרמיה". מסקנה זו יפה, בהשאלה, גם לרכיב ב"בונוס" שבנדון.

87. כלומר, המסקנה הינה שככל ששולם לתובע "בונוס", בין אם לבקשת או דרישת התובע, ובין אם בשל החלטה כלשהי בנתבעת, הרי שאותו בונוס שולם שלא בהתאם לתפוקת עבודתו של התובע. על כן, רכיב זה צריך להיות חלק משכרו הקובע של התובע. למותר לציין גם, כי בהסכם שנחתם בין הצדדים, לא מצוין שתשלום הבונוס לא יהווה רכיב שכר לכל דבר ועניין. לפיכך, אנו קובעים כי רכיב הבונוס הינו רכיב שכר שצריך היה להיות מחושב כחלק משכרו הקובע של התובע.

88. לגבי רכיב דמי ההבראה בשכרו של התובע – כפי שסוכם בין הצדדים במסגרת הסכם העבודה, הנתבעת התחייבה לשלם לתובע מדי חודש בגין דמי הבראה סך של 100 ₪. בפועל, שולם לתובע סך הגבוה מ-100 ₪ לחודש, כאשר התשלום השתנה כמעט מדי חודש בחודש, הופחת והועלה, ולא היה קבוע. כך למשל, בחודש 2/2013 שולם לתובע סך של 186 ₪ ברוטו, ובחודש שלאחר מכן – 3/2013, הופחתו דמי ההבראה ושולם לתובע סך של 165.82 ₪ ברוטו. התובע אינו מעלה טענה הנוגעת להפחתות שבוצעו, אך בסיכומים מטעמו טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה כדין.

89. בבדיקה שערכנו בסכומים ששולמו לתובע בגין דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו, מצאנו כי אכן שולמו לתובע דמי הבראה. האופן שבו הנתבעת פעלה, כך שבפועל שולמו לתובע מעל ל-100 ₪ בחודש בגין רכיב שכר זה, נראה כניסיון להתאמת גובה דמי הבראה לדין הקיים.

90. משכך, עולה כי הנתבעת ביקשה לשלם לתובע דמי הבראה כדין, ולא להגדיל את שכרו באופן פיקטיבי (בהמשך פסק הדין, בדיון המתייחס להפרשי דמי הבראה, נעמוד על טענת התובע בנוגע לגובה דמי ההבראה). משכך, אנו קובעים כי רכיב דמי ההבראה אינו רכיב שכר שהיה צריך להיות מחושב כחלק משכרו הקובע של התובע.

91. לגבי רכיב הנסיעות בשכרו של התובע – בין הצדדים סוכם בהסכם העבודה כי ישולם לתובע סך של 1,200 ₪ בגין עבודה בחודש מלא. עיון בתלושי שכרו של התובע מלמד כי בפועל שולם לתובע סך של 1,600 ₪ בגין נסיעות לחודש מלא, כאשר גילום שווי הנסיעות בערכי ברוטו נערך בהתאם לנוכחותו בעבודה.

92. בנוגע לרכיב הנסיעות, לא שוכנענו כי הנתבעת פעלה להעלות את שכרו של התובע באופן פיקטיבי, אלא שהנתבעת בחרה להעלות את שווי הנסיעות המוסכם ככל הנראה מטעמיה שלה (ונזכיר כי גם התובע הסכים לכך ששכרו נקבע בערכי "נטו"). בכך התובע למעשה יצא נשכר. לא בכדי, כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית, "כשראית בתלושים רכיב של 1,600 ₪ ומעלה בגין נסיעות, למה לא פנית לחברה ואמרת שקיבלת ביתר?", הוא ענה במפורש "כי קיבלתי את מה שסגרו איתי"^[66]. על כן, אנו קובעים כי רכיב דמי הנסיעות אינו רכיב שכר שהיה צריך להיות מחושב כחלק משכרו הקובע של התובע.

93. לגבי רכיב השעות הנוספות בשכרו של התובע – לתובע שולמו שעות נוספות, אולם הנתבעת לא הציגה כל ראיות לכך שהתובע ביצע שעות נוספות בפועל, וכך גם הסכים מר פלג בחקירתו הנגדית^[67]. משכך, אנו קובעים כי רכיב השעות הנוספות הינו רכיב שכר שצריך היה להיות מחושב כחלק משכרו הקובע של התובע.

94. לגבי רכיב החופשה והחגים בשכרו של התובע – התובע אישר בחקירתו הנגדית שהוא היה עובד חודשי^[68]. על כן, משכורתו היתה אמורה להיות קבועה מדי חודש, בין אם הוא היה בחופשה, חג או מחלה. התובע אף העיד, כי "כשהייתי בחופשה או בחג עדיין קיבלתי את אותה משכורת נטו ולא ניכו ממני"^[69].

95. לא בכדי ציינה באת-כוחו בעניין זה, בדיון המוקדם שנערך בתיק, כי "לפי חישובינו, נותרה זכאות של 9.5 ימי חופשה לתובע, אני לא משוכנעת, עלי לבדוק"^[70]. התובע מצידו כלל לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית את התחשיבים ביחס לדמי חופשה, וציין כי "אני לא מכיר את החוקים לפרטי פרטים, עו"ד שלי ציינה את זה"^[71]. התובע גם הודה שלגבי חודש 11/2013 הוא קיבל משכורת מלאה עבור אותו חודש, למרות שהוא לא עבד בו חודש מלא^[72]. לגבי דמי חגים, שוב התובע לא ידע להסביר את רכיב התביעה, וציין ביחס לשאלה איך הוא הגיע לתחשיב בעניין זה, כי "... אני משיב שלפי התלושים שקיבלתי. לכן לקחתי עו"ד כי אני לא בקיא ב- 100%"^[73].

96. בנוסף, עיון בחשבון החופשה המופיע בתלושי השכר של התובע מעלה כי חשבון החופשה המופיע בהם הינו עקבי, ואינו תומך בטענת התובע כי הנתבעת לא שילמה לו כלל בגין חופשה או חגים. ככל שביקש התובע לחלוק על "חשבון החופשה" המופיע בתלושי השכר ולסתור את תוכנו, היה עליו לעשות כן באופן מפורש, ולהתמודד גם עם גרסתה המפורטת של הנתבעת בהקשר זה^[74]. על כן, ברי כי אין המדובר ברכיב שכר פיקטיבי.

97. לגבי רכיב המפרעה בשכרו של התובע – נסיבות תשלום רכיב זה ומהותו לא הובררו דיין, והמדובר בתשלום חד-פעמי בחודש 12/2012. לא הוכח כי המדובר ברכיב פיקטיבי.

98. לסיכום – לאחר ששקלנו את מכלול הראיות שהונחו לפנינו, עולות מספר תהיות לגבי אופן רישום שכרו של התובע בתלושי שכרו. עולה, וכפי שציינו כאמור לעיל, כי הצדדים בתחילה הסכימו בהסכם העבודה על שכר חודשי במונחי ברוטו, ועל תשלום דמי הבראה בסך של 100 ₪ מדי חודש ותשלום דמי נסיעות בסך של 1,200 ₪, לחודש עבודה מלא. השכר ההתחלתי שנרשם היה 5,900 ₪ ברוטו.

99. בפועל, שכרו של התובע היה שונה, ושולם לו סכום בערכי נטו, שהינו גבוה מזה שהוסכם בתחילת עבודתו, וכפי שכבר פירטנו כאמור לעיל.

100. יחד עם האמור לעיל, אנו סבורים כי השכר המוסכם פוצל לרכיבים כאלו ואחרים, אשר חלקם הינם פיקטיביים. לפיכך, ובנסיבות המקרה דנן, ובהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכרו הרגיל של התובע והקובע לצורך חישוב זכויותיו יכלול גם את הרכיבים שלגביהם קבענו שהם פיקטיביים, דהיינו – רכיב הבונוס ורכיב השעות הנוספות.

101. חישוב השכר הקובע – להלן פירוט שכרו של התובע, ולפי תלושי השכר ב-12 החודשים המלאים האחרונים (שכר בסיס + שעות נוספות + בונוס), בערכי ברוטו, ובמעוגל: בחודש 11/2012 – סך של 9,300 ₪ ; בחודש 12/2012 – סך של 6,807 ₪; בחודש 1/2013 – סך של 6,890 ₪ ; בחודש 2/2013 – סך של 4,589 ₪; בחודש 3/2013 – סך של 5,462 ₪; בחודש 4/2013 – סך של 6,892 ₪; בחודש 5/2013 – סך של 7,027 ₪; בחודש 6/2013 – סך של 9,761 ₪; בחודש 7/2013 – סך של 9,761 ₪; בחודש 8/2013 – סך של 9,860 ₪, בחודש 9/2013 – סך של 11,043 ₪; בחודש 10/2013 – סך של 10,849 ₪. סך הכל, שכרו הממוצע הקובע של התובע עומד על 8,184 ₪ (במעוגל).

ד.6. פיצויי פיטורים

102. אין חולק, כי משעה שהצדדים מסכימים שניהם כי התובע פוטר, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים, ואף הנתבעת אינה חולקת על זכאותו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים. התובע מאשר בסיכומיו כי הנתבעת שילמה לו סך כולל של 15,430 ₪^[75]. התובע עבד בנתבעת תקופה של 30.5 חודשים (2.55 שנים). על כן, ובהתאם לשכר הקובע שקבענו, התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 20,869 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע עבור הפרשי פיצוי פיטורים בסך של 5,439 ₪ (במעוגל). סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי עובד-מעסיק, קרי – 17.11.2013.

ד.7. דמי הודעה מוקדמת

103. התובע זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים. בהתאם לתלוש השכר לחודש 11/2013 שולמו לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך של 7,503 ₪. בהתאם לשכר הקובע שאותו קבענו דלעיל, היה על הנתבעת לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך של 8,184 ₪.

104. יש להדגיש גם, שכאשר נשאל התובע לגבי טענתו ביחס להודעה המוקדמת, הוא לא ידע להסביר כלל את התחשיב בעניין זה, והשיב כי "תפנה לעו"ד שלי"^[76].

105. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע עבור הפרשי דמי הודעה מוקדמת בסך של 681 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי עובד-מעסיק, קרי – 17.11.2013.

ד.8. פדיון חופשה וחגים

106. בסיכומים מטעמו, טוען התובע לזכאות לפדיון חופשה לכל תקופת עבודתו ובסך הכל בגין 25.5 ימי חופשה. דא עקא, שתביעה זו אינה מתיישבת עם עדותו של התובע לפנינו, שכבר הוזכרה דלעיל, כי לאורך תקופת עבודתו הוא קיבל חופשה, וכי כאשר יצא לחופשה, שכרו לא קוזז או נפגע. התובע גם לא הוכיח כלל כי לא שולמו לו ימי חג וחופשה שלא כדין, ובהתאם לחשבון החופשה המפורט בתלושי השכר, המהווים ראיה לתוכנם, עולה כי בסיום עבודתו התובע היה ביתרה שלילית של ימי חופשה. לפיכך, דין טענות התובע ביחס לפדיון חופשה וחגים להידחות.

ד.9. דמי הבראה

107. בדיון שערכנו דלעיל לגבי שכרו הקובע של התובע, כבר צוין כי לאחר בדיקה של תלושי השכר, עלה כי הנתבעת שילמה בפועל לתובע, מעבר למה שהוסכם בין הצדדים בהסכם העבודה, ולמעשה ניסתה להתאים את גובה דמי ההבראה לדין החל.

108. זאת ועוד, בדיקה שערכנו בתלושי השכר של התובע מעלה כי בשנתיים האחרונות לעבודתו הוא היה זכאי ל-11 ימי הבראה, ובסך הכל לסך כולל של 4,105 ₪ (בהתאם לתעריף יום הבראה לשנים 2012 – 2013). בפועל שולם לתובע סך כולל של 4,054 ₪ בגין רכיב זה.

109. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע עבור דמי הבראה בסך של 51 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי עובד-מעסיק, קרי – 17.11.2013.

ד.10. הפרשות לקרן פנסיה

110. התובע טוען בסיכומיו כי יש לפסוק לו פיצוי בשיעור של 8.3% משכרו הקובע^[77]. עיון בתלושי שכרו של התובע מעלה כי הנתבעת החלה להפריש לקרן פנסיה החל מחודש 1/2012, דהיינו, כ-8 חודשים לאחר שהתובע החל לעבוד אצלה. בהתאם להוראות צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, התובע זכאי כי ההפרשות לקרן הפנסיה יחלו 6 חודשים החל מיום תחילת עבודתו, וכל עוד הוא לא היה מבוטח בקרן אחרת, קודם לכן^[78].

111. צו ההרחבה כאמור קובע את שיעור ההפרשות החל מיום 1.1.2008 ואילך. בתקופה הרלוונטית לתביעת התובע היה על הנתבעת להפריש לטובת התובע, כדלקמן:

- החל מחודש 11/2011 – 31.12.2011 (לאחר 6 חודשי המתנה) – שיעור של 3.33% משכרו הקובע.

- החל מיום 1.1.2012 – 31.12.2012 – שיעור של 4.16% משכרו הקובע.

- החל מיום 1.1.2013 – 17.11.2013 (יום עבודתו האחרון של התובע) – שיעור של 5% משכרו הקובע.

112. שכרו הקובע של התובע, כפי שקבענו דלעיל, הינו בסך של 8,184 ₪. על כן, סכום ההפרשות לו זכאי התובע לתקופת עבודתו הינו כדלקמן:

- החל מחודש 11/2011 – 31.12.2011 – סך של 545 ₪.

- החל מיום 1.1.2012 – 31.12.2012 – סך של 4,085 ₪.

- החל מיום 1.1.2013 – 17.11.2013 – סך של 4,297 ₪.

113. סך הכל לכל תקופת עבודתו, זכאי התובע להפרשות בסך כולל של 8,927 ₪ (במעוגל). התובע לא המציא כל אישור עדכני מקרן הפנסיה, והסתפק בעניין זה בטענות כלליות ביותר וללא כל אסמכתא. בדיון המוקדם, ולשאלת בית הדין את התובע בנוגע לרכיב הנדון, השיב התובע כך: "הוצאתי את כל הסכומים מחברת הביטוח, ולפי הרישומים שם, הסך הכולל היה כ-15,000 ₪, מהם כ- 6,000 ₪ מהפרשות שלי וכ-9,000 ₪ הפרשות מעביד"^[79].

114. לפיכך, הנתבעת אינה חייבת לשלם לתובע דבר בגין הפרשות פנסיוניות חסרות, ודין טענות התובע ביחס לכך להידחות.

ד.11. פיצוי מכוח חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002

115. לפי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה בדבר תנאי עבודתו, וזאת בתוך 30 ימים מהיום שבו הוא החל לעבוד, כלומר – עד יום 1.6.2011. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, אם המעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, וזאת גם בלא שהוכח נזק לעובד.

116. התובע עותר כי נחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי מכוח הוראות החוק שבנדון. בהתאם לקביעתנו בדבר קבילותו של הסכם העבודה, הרי שהדיון ברכיב זה מתייתר. לפיכך, דין תביעתו של התובע ביחס לפיצוי בגין אי-מתן הודעה על תנאי עבודה להידחות.

ד.12. הלנת שכר

117. התובע טוען כי שכרו הולן כבשגרה, הנתבעת מתכחשת לטענה זו, וטוענת כי התביעה ברכיב זה ממילא התיישנה. בהתאם לסעיף 1 בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), הרי ששכר בעד חודש מסוים שאינו משולם עד ה-10 בחודש שלאחריו, הינו בגדר "שכר מולן", שאמור לשאת זכות לפיצוי הלנה.

118. בסעיף 17 לחוק הגנת השכר נקבע הכלל לפיו לשכר מולן יתווסף פיצוי הלנת שכר בשיעורים שנקבעו. סעיף 17א' לחוק קובע תקופת התיישנות, ולהלן נוסחו:

"17א. (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות."

119. מטרת פיצויי הלנת שכר ותכליתו נדונו רבות בפסיקה, וכך למשל נפסק על ידי בית הדין הארצי^[80]:

"חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: החוק) מגדיר את המועדים לתשלום שכרו של עובד, וקובע – בסעיף 17 – סנקציה חמורה וקוגנטית במקרה של אי תשלום במועד. סנקציה דומה נקבעה, בהתייחס לאי תשלום במועד של פיצויי פיטורים...

פיצויי ההלנה נועדו לפיכך לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק, בהתחשב ב"חזיון הלנת השכר שהתפשט אצלנו במרוצת הימים במידה מדאיגה מאוד ולבש צורות שונות ומשונות"...

תכלית נוספת הינה מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים. כך גם לגבי פיצויי פיטורים, ככל שאינם משולמים לעובד דווקא בתקופה הקשה שלאחר פיטוריו בה הוא זקוק להם לצורך כלכלתו ועל מנת לאפשר לו למצוא עבודה חדשה.

סעיף 18 לחוק מאפשר שיקול דעת לבית הדין לצורך הפחתת פיצויי ההלנה או ביטולם, ככל שנוכח" כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו."

120. ולענייננו – הוכח בפנינו כי שכרו של התובע שולם לעיתים באיחור. מר פלג גם לא הכחיש עניין זה בחקירתו הנגדית, והעיד כי "יש מצב שבשנתיים וחצי האלה, 5-6 פעמים היה פיגור של יומיים לכל היותר"^[81]. לכאורה, התובע זכאי עקרונית לפיצוי בגין הלנת שכר ובעד השכר שהולן. דא עקא, שהזכות לפיצוי הלנה התיישנה, וזאת בהתאם כאמור לסעיף 17א לחוק הגנת השכר שצוטט לעיל. במקרה שלפנינו, התובע הגיש את תביעתו למעלה מ-60 ימים לאחר ששכרו הולן, ולא פנה לבית הדין בבקשה להארכת מועד.

121. באשר לתחולת סעיף 17ב' לחוק הגנת השכר – התובע טוען כי שכרו הולן מדי חודש, והנתבעת כאמור מודה כי בכל תקופת עבודתו ובמשך כ-2.5 שנים, שכרו של התובע הוּלן 5-6 פעמים. השאלה הנשאלת הינה, האם התובע נכנס בגדרי סעיף 17ב' לחוק הגנת השכר, הקובע תקופת התיישנות של 3 שנים מהיום בו שכרו של התובע הוּלן, וככל שהולן – "שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים בתוך שלוש השנים שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי...". דהיינו – יש לבחון האם היו 12 חודשים רצופים שבהם השכר של התובע הולן לפחות 3 פעמים.

122. עיון בפירוט חשבון העו"ש של התובע ואשר צורף כנספח לכתב התביעה, מעלה כי שכר העבודה שולם לתובע בין ה-10 עד ה-17 בכל חודש, כאשר פעמים רבות השכר שולם באיחור קל, באזור ה-12-13 בכל חודש. לכאורה, היה מקום לקבוע לתובע פיצויי הלנה.

123. יחד עם זאת, יש לבחון האם בנסיבות העניין התקיימה נסיבה כלשהי מאילו המפורטות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, המחייבת את בית הדין להפעיל את שיקול דעתו בכדי להפחית ו/או לבטל את פיצויי הלנת השכר הנתבעים על ידי התובע.

124. לגבי המדיניות השיפוטית הראויה בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי בהפחתה או שלילה של פיצויי הלנת שכר, קבע בית הדין הארצי, כדלקמן^[82]:

"פיצויי הלנה הם סנקציה עונשית קשה. הרציונל שלה הוא למנוע זלזול מצד המעביד לקיום חובותיו כלפי עובדיו. הפיצויים באים להגן על שכרו של העובד הדרוש לו לקיומו ולקיום משפחתו... עם זאת עומדות למעביד הגנות הקבועות בחוק על מנת לשמור על איזון ראוי ולצורך הטלת סנקציה מעין זו ולקיחה בחשבון את חומרתה של הסנקציה, יש לאפשר בכל מקרה למעביד לנסות להוכיח את הגנתו. "

125. עוד נקבע בהקשר זה, כי יש לבחון את תום-ליבו של המעסיק והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק.

126. לעמדתנו, משעה שהמדובר – גם לשיטתו של התובע – באיחור קל ובהלנה קצרת-מועד של השכר, של מספר ימים (ומבלי להקל בה ראש), ומנגד – העובדה כי הנתבעת נהגה בכללותה בהגינות כלפי התובע, וכך למשל הוא קיבל שכר שהינו גבוה מזה שסוכם עימו בכתב, מביאה אותנו למסקנה כי אין לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה כלשהם.

127. ודוק – לא הוכח כי הלנת השכר נעשתה בכוונה תחילה, בזדון, בחוסר תום-לב, או במטרה לזלזל בקיום חובת המעסיק כלפי עובדיו. זאת ועוד, אנו אף מתרשמים כי הנתבעת ומר פלג עשו ככל שבידם על מנת לשלם לתובע וליתר עובדי הנתבעת את שכרם בזמן, וזאת לנוכח הקשיים הניכרים שעמדו בפניהם^[83]. לפיכך, דין תביעתו של התובע לפיצויי הלנה להידחות.

ד.13. תביעת לשון הרע

128. התובעים בתביעת לשון הרע מתייחסים כאמור בתביעתם לשתי פרשות, שבעטיין הם מבקשים לחייב את התובע לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע. כפי שקבענו בפרק העובדתי, הרי שנסיבות הפרשה הראשונה (הוויכוח בין התובע לגב' רבינוביץ) הוכחו לפנינו, ולעומת זאת אירועי הפרשה השניה לא הובררו דיין, ולא קיבלנו את הטענות בכתב התביעה לעניין זה. על כן, ניתן לקבוע כי בכל הנוגע לפרשה השניה, התובעים בתביעת לשון הרע לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח את תביעתם.

129. ואשר לפרשה הראשונה – יש לבחון האם העובדות שקבענו כאמור לעיל, ולפיהן במהלך שיחתו של התובע עם הגב' רבינוביץ, הוא השתמש חזור ושנה בדברי קללה ונאצה, יש בהן כדי לפסוק לחובתו פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.

130. אומנם, נכון הוא שהגב' רבינוביץ לא הגיעה לדיון ההוכחות, ובשל טענת בא-כוחה לניתוח חירום (שלא גובתה באישור רפואי מתאים), ובא-כוח התובע אף ציינה כי יש למחוק את התביעה של הגב' רבינוביץ. אולם, תקנה 49 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, קובעת כי במקרה שבעלי הדין לא התייצבו בתאריך שנקבע לדיון, "רשאי" בית הדין לדחות או למחוק את התביעה. הנה כי כן, המדובר בסמכות הנמצאת בגדר בשיקול דעתו של בית הדין.

131. במקרה שלפנינו, אין מקום לטעמנו למחוק את תביעתה של הגב' רבינוביץ, וזאת בשל כמה טעמים, שכבר צוינו דלעיל. נחזור ונציין אותם בקצרה – ראשית, התובע, בהיותו הנתבע בתביעת לשון הרע, למעשה נמנע לחלוטין מלהתייחס בתצהיר מטעמו לתביעת לשון הרע. למעשה, היה ניתן להסתפק בהימנעות זו, וכבר בגין כך לחייב את התובע; שנית, התובע התייחס בחקירתו הנגדית לתמלול הוויכוח שהיה לו עם הגב' רבינוביץ, ואימת במפורש את הדברים שנאמרו בתמלול מפיו; שלישית, בגרסתו של התובע בעניין זה וכפי שניתחנו אותה בהרחבה, נתגלו בקיעים וסתירות. עוד קבענו כאמור לעיל, כי בניגוד לדברי התובע, אכן היו עדים לוויכוח בין התובע לגב' רבינוביץ.

132. התשתית הנורמטיבית – חוק איסור לשון הרע – סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו...".

133. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום" לעניין החוק, כך:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

134. סעיף 7 לחוק קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...", ואילו סעיף 7א' לחוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק – "פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים".

135. מיום 5.11.1998בהקשר זה אף נפסק לא אחת, כי דיני חוק איסור לשון הרע "מהווים איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות בכל משטר דמוקרטי: הזכות לשם הטוב ולפרטיות מזה והזכות לחופש הביטוי מזה. אין לקיים חברה שוחרת חירות בלא הגנה על שמו הטוב של כל אחד מבני החברה"^[84]. קביעה זו ניתנה על סמך ההכרה, כי מטרתו של חוק איסור לשון הרע הינה לאזן בין זכויות המתנגשות בפרסום דברים העולים כדי לשון הרע, בין הזכות לשם טוב של אותו אדם אשר נפגע מן הפרסום לבין הזכות לחופש הביטוי.

136. באשר לתביעת לשון הרע שעילתה נוצרה במסגרת יחסי עבודה, נפסק על ידי בית הדין הארצי, כדלקמן^[85]:

"בתביעת לשון הרע שעילתה נוצרה במסגרת יחסי עבודה, יש להוסיף לתמהיל האיזונים האמורים גם את המאפיינים הייחודיים של יחסים מסוג זה. בהקשר זה יש להתחשב בכך שמקום עבודה הוא מקום בו העובדים שוהים שעות רבות מדי יום, ויש חשיבות לאפשר בו שיח פתוח, גלוי ויום-יומי. בנוסף, יחסי עובד-מעסיק טומנים בחובם באופן אינהרנטי את הצורך לאפשר לממונה להעיר לכפופים לו, לחוות דעה על עבודתם ולהעביר להם אינפורמציה רלוונטית, מבלי שיתלווה לכך חשש מפני תביעות לשון הרע (ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (31.3.15)). במקביל לכך, יש לקחת בחשבון את פערי הכוחות הקיימים לרוב בין צדדים לחוזה עבודה, ואת חובות תום הלב וההגינות המוגברות המאפיינים את מערכת היחסים."

137. בהתאם לקביעות העובדתיות בעניין נסיבות הפרשה הראשונה והשיחה המוקלטת, והוויכוח שהיה לתובע עם הגב' רבינוביץ, אין כל ספק כי המילים שהטיח התובע בגב' רבינוביץ, כגון : "מפגרת", "מכוערת", "בחורה תת רמה", וכהנה ביטויים קשים, יש בהם כדי לבזות בעיני כל אדם מן הישוב את גב' רבינוביץ ואף על רקע מינהּ.

138. למותר לציין עוד, וכפי שכבר נקבע כאמור לעיל, כי שתי עובדות נוספות בנתבעת שמעו את הדברים, וכפי שתמלול השיחה מראה – אף ניסו חזור ושנה להרגיע את התובע. נשוב גם ונדגיש, כי מעבר לכך שהמדובר בביטויים שמקומם לא יכירנו בין בני-אנוש, הרי שהמדובר בהתנהגות בעייתית ביותר וככל שהמדובר בין עמיתים למקום העבודה, המצווים לנהוג האחד כלפי השני בכבוד ובאיפוק הדדי^[86]. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעים בתביעת לשון הרע עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהתובע אמר על גב' רבינוביץ דברי לשון הרע.

139. לקביעתנו האמורה מתווספת העובדה כי התובע לא העלה טענות הגנה מצידו הקבועות בחוק איסור לשון הרע, והסתפק באמירה ולפיה אופיה הבעייתי לכאורה של גב' רבינוביץ הינו ידוע לכל. בעניין זה, אנו מוכנים להניח כי מערכת היחסים בין התובע לבין גב' אכן רבינוביץ היתה עכורה^[87]. דא עקא, שגם לוּ היה הדבר מוכח – והתשובה לכך הינה שלילית, הרי שברי כי אין באמור לעיל משום היתר לתובע להטיח שוב ושוב עלבונות קשים בגב' רבינוביץ, שאין להעלותם, לא כל שכן במקום העבודה.

140. מכל מקום, אנו דוחים את טענות התובע בסיכומיו כי המדובר בסוגיה של חופש ביטוי. חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, ואין כל היתר או הגנה שבדין המאפשרת לתובע לדבר כך כלפי הגב' רבינוביץ.

141. הסעד הראוי – התובעים מבקשים שנפסוק בגין עילת התביעה ביחס לפרשה הראשונה סך של 100,000 ₪. לאחר ששקלנו את הדברים שנאמרו על ידי התובע, שהינם משפילים, חמורים ובוטים, אולם מנגד העובדה שלא הוכח קיומו של נזק, הגענו למסקנה כי הפיצוי הראוי בנסיבות העניין יהיה בגובה הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע.

ה. לסיכום

142. תביעתו של התובע נדחית ברובה הגדול (לגבי הנימוקים), ונדחית ברובה המוחלט (לגבי הסכומים^[88]). על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, וכמפורט להלן:

א. סך של 5,355 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים;

ב. סך של 648 ₪ בגין הפרשי דמי הודעה מוקדמת;

ג. סך של 51 ₪ בגין הפרשי דמי הבראה;

143. כלל הסעיפים יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מסיום יחסי עובד-מעסיק (יום 17.11.2013), ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

144. דין התביעה בגין פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי חג, פיצוי בגין אי-מתן שימוע, פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד והפרשות פנסיוניות חסרות – להידחות.

145. תביעת לשון הרע מתקבלת בחלקה, ועל התובע לשלם לתובעים בתביעת לשון הרע, ביחד ולחוד (היות שהתביעה הוגשה על ידי שלושת התובעים יחדיו), פיצוי בגובה הסכום שעל הנתבעת לשלם לו לפי סעיפים 142 – 143 לפסק הדין.

146. לגבי הוצאות – בנסיבות העניין, ומשעה שתביעתו של התובע התקבלה בחלקה המועט ביותר מחד, ואולם מנגד גם תביעת לשון הרע התקבלה בחלקה, אנו קובעים בזאת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

147. במידה ומי מן הצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, יט' אדר א תשע"ו (28 בפברואר 2016), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ראוי לציין כי כתב התביעה הוגש תחילה לבית המשפט השלום בנצרת, והועבר לפי החלטת בית המשפט מיום 17.6.2014 לבית דין זה, ומטעמי היעדר סמכות עניינית. ↑

2. עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 22. כל ההפניות לפרוטוקול הינן לדיון ההוכחות שנערך ביום 15.11.2015, אלא אם צוין אחרת. ↑

3. סעיף 10 לתצהיר התובע. ↑

4. סעיף 12 לתצהיר התובע. ↑

5. סעיף 9(ב) לכתב תביעת לשון הרע. ↑

6. סעיף 9(ד) לכתב תביעת לשון הרע. ↑

7. סעיף 4 לכתב התביעה. ↑

8. סעיפים 11 – 12 לכתב התביעה. ↑

9. עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23 – 26. ↑

10. עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 18. ↑

11. צורף כנספח ב' לכתב התביעה. ↑

12. עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 5 – 10. ↑

13. עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1 – 8. ↑

14. סעיף 12 לכתב ההגנה בתביעת לשון הרע. דגשים בציטוטים במהלך פסק הדין, כאן וגם בהמשך, אינם במקור, אלא אם צוין אחרת. ↑

15. עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1 – 20. וראו גם בסעיף 12 לכתב ההגנה בתביעת לשון הרע: "בשל הזמן הממושך אשר עבר מאז אותו אירוע, לא זכור לנתבע מה היו הדברים הספציפיים אשר נאמרו בלהט חילופי הדברים בין השניים". ↑

16. עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 3 – 4. ↑

17. עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 16 – 20. ↑

18. עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 10 – 11. ↑

19. עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 5 – 6. ↑

20. נספח ו' לתצהירה של גב' רבינוביץ. ↑

21. עמ' 1 לתמלול, שורה 14. ↑

22. עמ' 1 לתמלול, שורה 20. ↑

23. עמ' 2 לתמלול, שורה 24. ↑

24. עמ' 2 לתמלול, שורה 1. ↑

25. עמ' 4 לתמלול, שורה 1. ↑

26. עמ' 2 לתמלול, שורה 19. ↑

27. עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 19, עד עמ' 22, שורה 8. ↑

28. סעיף 33 לכתב תביעת לשון הרע. ↑

29. עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11 – 14. ↑

30. עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 13 – 22. ↑

31. ראו בהקשר זה גם סעיפים 6, 38 ו-39 לתצהירו של מר פלג, שם לא מצוינים שמות כלשהם. ↑

32. עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 23 – 26, וכן עמ' 23, שורות 1 – 10. ראו בהקשר זה גם סעיף 16 לסיכומי התובע בתביעת לשון הרע. ↑

33. ע"ע 779/06 קורן – בית חולים אלי"ן, ניתן ביום 7.10.2007; ע"ע 1403/01 סרוג'י – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 3.5.2004. ↑

34. ע"ע 300353/98 הרמן – סונול ישראל בע"מ, ניתן ביום 29.12.2002. ↑

35. ע"ע 415/06 מלכה – שופרסל בע"מ, ניתן ביום 15.7.2007. ↑

36. בג"ץ 5770/05 ויזל נ' מפכ"ל המשטרה, ניתן ביום 23.8.2006. ↑

37. נספח ד' לתצהירו של מר פלג. ↑

38. עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 18. ↑

39. עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 5. ↑

40. עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1 – 2. ↑

41. נספח ד' לתצהירו של מר פלג. ↑

42. סעיף 45 לכתב ההגנה בתביעת לשון הרע. ↑

43. עמ' 6 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 9.12.2014, שורה 18. ראו בהקשר זה גם סעיף 18 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, שם מצוין כי התובע החתים ביום 17.11.2013 כרטיס נוכחות, בצירוף אסמכתא לעניין זה (נספח ה' לכתב ההגנה). ↑

44. סעיף 17 לתצהירו של מר פלג. ↑

45. נספח א' לכתב ההגנה. ↑

46. עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 1. ↑

47. עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 24. ↑

48. עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 20 – 22. ↑

49. עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 1 – 3. ↑

50. סעיף 12 לסיכומי התובע. ↑

51. עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 8 – 12. ↑

52. עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 16 – 18. ראו גם עמ' 11, שורה 23. כן ראו סעיף 16 לכתב התביעה. ↑

53. עמ' 4 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 9.12.2014, שורה 27. ↑

54. עמ' 4 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 9.12.2014, שורות 22 – 23. ↑

55. עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 18 – 20. ↑

56. עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 8. ↑

57. דב"ע מז/146-3 חוג'יראת – גל, פד"ע כ 19, בעמ' 25. ↑

58. עב' 301736/97 קלי – סילק רואד בע"מ, ניתן ביום 26.7.2005. ↑

59. ע"ע 76/06 גימלשטיין – יזמקו בע"מ, ניתן ביום 6.5.2008. ↑

60. דב"ע מט/3-141 בלבול – מפעלי מאיר בע"מ, ניתן ביום 5.4.1990; דב"ע מד/6-7 מדינת ישראל – חביון, פד"ע טז 29; דב"ע לה/100-3 נעלי שיינמן בע"מ – אספורמס, פד"ע ז 408; דב"ע מב/36-3 מקורות חב' מים בע"מ – קריב, פד"ע י"ד 3. ↑

61. ע"ע 300175/97 כהן – עיריית נהריה, ניתן ביום 30.10.2001. ↑

62. עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 13. ↑

63. שם, שורות 17 – 18. ↑

64. סעיף 44 לתצהירו של מר פלג, וראו בדומה סעיף 15(ז) לכתב תביעת לשון הרע. ↑

65. ע"ע 384/03‏ פישהנדלר – קואופרטיב הנמל החדש בע"מ, ניתן ביום 4.1.2006. כן ראו ההפניה שם לדב"ע לד/3-68 מפעלים לצביעת טכסטיל בע"מ – קורניצקי, פד"ע ו', 103. ↑

66. עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 12 – 14. ↑

67. עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 24. ↑

68. עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1 ו-15. ↑

69. עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 5 – 6. ↑

70. עמ' 4 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 9.12.2014, שורות 10 – 11. ↑

71. עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 8. ראו גם סעיף 3 לסיכומי הנתבעת. ↑

72. עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 21, עד עמ' 9, שורה 2. ↑

73. עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 15 – 16. ↑

74. ראו למשל לעניין דמי החגים בסעיפים 37 – 40 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת. ראו גם סעיפים 2, 15 – 17 לסיכומי הנתבעת. ↑

75. סעיף 4 לסיכומי התובע. ↑

76. עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 16. ↑

77. סעיף 10 לסיכומי התובע. ↑

78. ראו עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 12 – 13, שם ציין התובע כי היתה לו קרן פנסיה טרם הגעתו לעבודה בנתבעת, אולם הוא לא יודע מדוע מידע זה לא הוצג פני בית הדין. ראו גם סעיף 24 לסיכומי הנתבעת. ↑

79. עמ' 6 לפרוטוקול הדיון המוקדם ביום 9.12.2014, שורות 2 – 4. ↑

80. ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ – ורד, ניתן ביום 1.11.2011. ↑

81. עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 22 – 25. ראו גם סעיף 11 לסיכומי הנתבעת. ↑

82. ע"ע 300133/98 סלטי – קוט. ↑

83. ראו התייחסותו של מר פלג לעניין זה בעמ' 19 לפרוטוקול, שורות 14 – 19. כן ראו בהמשך עדותו, בעמ' 20 לפרוטוקול, שורות 16 – 19. ↑

84. רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, ניתן ביום 14.8.2001. ↑

85. ע"ע 26198-07-13 שוורץ – אברמוביץ, ניתן ביום 30.4.2015. ↑

86. ראו בהקשר זה גם סעיף 4 לסיכומי התובע בתביעת לשון הרע. ↑

87. ראו לעניין זה פסק דינו של אב"ד בתיק ד"מ (נצ') 30580-07-14 עומרי – רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ, ניתן ביום 18.6.2015. ↑

88. נזכיר כי התביעה עמדה על סך של 122,954 ₪. ↑