1. לפניי תביעה כספית ע"ס 19,245 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 07.10.2013, בין כלי רכב, מ"ר 87-737-12 (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מ"ר 53-768-57 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. בכתב תביעתה טענו התובעים כי האחריות בגין הנזקים שאירעו לרכבה, מוטלת על נהג רכב הנתבעים, אשר סטה מנתיבו ופגע ברכב התובעת.

3. בכתב הגנתם טוענים הנתבעים כי נהג רכב התובעים הוא האחראי לקרות התאונה באשר הוא זה שסטה מנתיבו ופגע ברכב הנתבעים.

4. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

5. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

6. מדובר בטענות נוגדות של נהגי הצדדים, כאשר נהג רכב התובעים טוען כי רכב הנתבעים (להלן: "המשאית"), פגעה בצד שמאל אחורי של רכב התובעת, וכי ראה הוא את המשאית עומדת ממש לידו רק לאחר שקיבל את המכה. המשאית לטענתו, מתחילה לנסוע ובכדי לעצור אותה ניסה לצפצף ולעשות תנועות, לבסוף שני הרכבים באמצע הכביש, כאשר נהג רכב התובעים מדגיש שהוא לא זז מהנתיב שלו. זאת בניגוד לטענת נהג המשאית, אשר העיד כי הופתע לשמוע פיצוץ של צמיג, ומיד ראה את רכב התובעים צמוד למשאית וכי המשאית הקדימה את רכב התובעים בעת התאונה.

לבית המשפט הוצגה בהסכמת הצדדים תמונה שצולמה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של נהג רכב התובעת, לפיה נראית המשאית בתוך נתיב הנסיעה האמצעי בו נסע רכב התובעת, ולא בנתיב נסיעת המשאית הנטען, השמאלי ביותר מבין שלושה נתיבי נסיעה.

נהג רכב המשאית טען כי התמונה אינה משקפת את מועד קרות התאונה אלא לאחר קרותה, ולאחר הזזת כלי הרכב המעורבים.

7. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל תוך קביעת אשם תורם לקרות התאונה מצדו של נהג רכב התובעת.

מסקנתי זו מבוססת על סמך הנימוקים הבאים:

6.1. נהג רכב המשאית, בהיותו נוהג ברכב כבד, בתוך כביש עירוני שוקק תנועה, היה עליו לנקוט בזהירות מרובה ולהיות ערני לנוסעים בנתיב שלימינו ולמתרחש בכביש בכלל. הרי כל תזוזה ולו הקלה שבקלות בכיוון הנתיבים שלידו עלולה לגרום לפגיעה ברכבים הנוסעים בהם.

6.2. שוכנעתי כי עדותו של נהג רכב התובעים אמינה יותר מעדותו של נהג רכב המשאית. כמו כן, שוכנעתי כי עדותו של נהג רכב התובעים הייתה רציפה יסודית ומשכנעת. הדברים נראים בתמונה שצולמה מיד לאחר התאונה באמצעות טלפון נייד, כפי שהוצגה בהסכמה במהלך הדיון, שם ניתן לראות בבירור כי המשאית סטתה מנתיב השמאלי לתוך הנתיב האמצעי שלימינה.

איני מקבל את גרסת נהג המשאית, לפיה התמונה אינה משקפת המצב לאשורו, לפחות מבחינת המשאית.

איני מקבל את גרסת נהג המשאית, לפיה סטייתו והימצאותו בנתיב האמצעי, נוצרו לאחר שסובב את ההגה ימינה כדי להשתחרר מהרכב שנצמד למשאית.

6.3. לפיכך, אני מטיל את עיקר האחריות על נהג המשאית.

6.4. כך, למעשה, הפר נהג המשאית את הוראת תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), הקובעת: "לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון."

כמו גם, הפר נהג המשאית את הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."

6.5. ברם, איני פוטר את נהג רכב התובעים מכלל אחריות, שהרי עדותו לפיה לא הבחין במשאית שלידו בנתיב השמאלי, מעידה על חוסר ערנות להתרחשות בכביש, עת היה עליו להיות ערני וזהיר בזמן נסיעתו.

לפיכך, אני מטיל על נהג רכב התובעים אשם תורם בשיעור של 30%.

7. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 13,471.50 ₪, המהווה 70% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. שכ"ט עו"ד בשיעור של 11.8% מהסכום המוצמד שנפסק.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ה, 14 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.