לפני: כב' השופטת אורלי סלע – נשיאה

נציגת ציבור (עובדים) – גב' סמדר פלד

נציגת ציבור (מעסיקים) – גב' מיכל הרלינג

פסק דין

1. גב' אלינור זבולון (להלן – התובעת) הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 5.12.13.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק – "מעיון בפרטי תביעתך ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך.

ואם היה אירוע בעבודתך הרי שהוא נובע עקב סחרחורת/חולשה פנימית, שאינה נובעת מהעבודה", הגישה היא תביעה לבית הדין.

3. בתביעה שהגישה התובעת לבית הדין כתבה – "ב-5/12/14 בסביבות השעה 16:00 תוך כדי עבודתי, דרכתי על כוס והחלקתי בראש, דיממתי הרבה".

בדיון המוקדם שהתקיים בתיק אמרה – "הייתי בעבודה, בסביבות השעה 17:00 התעסקתי עם סחורה בקופסא, היה לי טלפון, עניתי לטלפון דרכתי על כוס ונפלתי".

4. בהודעה שמסרה התובעת לחוקר הנתבע – נ/5 – בתיאור התאונה מסרה – "המקרה שלי קרה בחנות בתאריך – 5/12/13. התחלתי לעבוד באותו היום מהבוקר משעה 11:00 בחנות יש דלפק של מכירה, ומוכרים שם ציוד למקצועות שמלמדים שם. באותו יום קיבלנו סחורה בתוך קרטון של קוסמטיקה, הקרטון היה ליד דלת החנות, באתי לקחת את הקרטון הייתי עובדת הרמתי את הקרטון עם שתי הידיים ואז פתאום נפלתי קדימה עם הקרטון על דלת הזכוכית שבכניסה לחנות ולמטה בדלת יש מתכת ונפלתי עם הראש על המתכת ונחתכתי בראש... אני לא יודעת למה נפלתי זה קרה פתאום. זה לא היה התקף אפילפטי, לא התעלפתי ולא איבדתי הכרה".

כאשר חוקר המוסד מפנה את התובעת לטופס התביעה, שם רשמה שתוך כדי שיחת טלפון דרכה על כוס, נפלה ונפגעה בראש, מסרה – "אני לא זוכרת בדיוק את המכה כי עבר הרבה זמן. אני זוכרת שנפלתי. אני זוכרת שהיה כוס פלסטיק חד פעמי שנתקלתי בו ונפלתי". ולשאלה אם היה לה קרטון ביד כאשר נפלה, השיבה התובעת בשלילה – "לא היה לי קרטון ביד כשנפלתי ולא הרמתי קרטון כשנפלתי ומה שקרה זה הלכתי בחנות והיתה כוס חד פעמית על הרצפה ונתקלתי בכוס ונפלתי".

כאשר הקשה החוקר ושאל את התובעת מדוע בראשית החקירה אמרה שהרימה קרטון ואחר כך טענה כי נפלה מכוס פלסטיק השיבה – "הסיפור עם הקרטון לא נכון רק עם הכוס פלסטיק" והסיבה שאמרה קרטון – "לא זכרתי בדיוק".

לגבי נפילות בעבר מסרה התובעת לחוקר – "בעבר היו מקרים שנפלתי נפילות קטנות פעם בשבועיים שלוש ולא נפגעתי מזה, לפעמים הייתי מקבלת שפשופים ברגליים ולא קיבלתי טיפול רפואי בגלל זה".

5. בעדותה הראשית בבית הדין מסרה התובעת – "ביום חמישי, אני לא זוכרת בדיוק את התאריך אבל זה היה בחודש מרץ שנה שעברה, הייתי בשעות העבודה שלי והתעסקתי עם סחורה. עניתי לטלפון ומעדתי מכוס פלסטיק. ישבתי בחוץ ודיברתי בטלפון, כשקמתי ובאתי להיכנס לחנות היתה קרוב לחנות כוס פלסטיק, נתקלתי בה ונפלתי ולא התעלפתי".

6. בראשית חקירתה הנגדית שאלה ב"כ הנתבע את התובעת – "בהודעה לחוקר את מספרת בהתחלה שקיבלתם קרטון עם סחורה, את הרמת את הקרטון עם שתי הידיים וכשבאת להרים אותו נפלת קדימה, למה סיפרת לחוקר את זה?" ותשובתה – "כי זה מה שקרה". וכאשר אמרה ב"כ הנתבע לתובעת שבבית הדין, בחקירתה הראשית, סיפרה משהו אחר, השיבה – "אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, זה היה מזמן". בהמשך חזרה והשיבה התובעת שהעניין של הכוס זה נכון.

בהמשך חקירתה הנגדית השיבה התובעת שהנפילה אירעה מחוץ לחנות. כאשר ב"כ הנתבע הפנתה את התובעת לדבריה לחוקר הנתבע שהנפילה היתה בתוך החנות, השיבה – "לא הלכתי בתוך החנות, הנפילה היתה בחוץ... הייתי בחוץ היו בלטות, הכוס היתה על הבלטה ונתקלתי בה ונפלתי" הנפילה היתה קדימה.

עוד הבהירה התובעת שהיא לא התעלפה ולשאלה, מדוע ביטלו את האמבולנס שהזמינו השיבה שחשבו שהיא לא תוכל ללכת לבד וכן סברו שהנפילה קשורה להתקף אפילפסיה שלה. כאשר ב"כ הנתבע שאלה את התובעת מדוע סיפרה לרופאים בבית החולים שסיבת הפניה היא התעלפות, השיבה – "זו לא היתה התעלפות, אני לא יודעת מה אתם רוצים ממני. לא סיפרתי להם שזאת היתה התעלפות, לא התעלפתי בכלל".

בסיום חקירתה הנגדית אישרה התובעת שהיא סובלת מאפילפסיה והיו לה נפילות בעבר, אבל לא כמו הנפילה הזאת.

7. לתובעת גרסאות שונות וסותרות באשר לנסיבות קרות האירוע. תחילה טענה כי נפילתה ארעה כתוצאה מהרמת קרטון, ובהמשך – טענה כי היא נתקלה בכוס מפלסטיק, מעדה ונפלה. בעוד במקום אחד טענה כי הנפילה אירעה בתוך החנות, במקום אחר טענה שהנפילה אירעה מחוץ לחנות. טענת התובעת כי היא אינה זוכרת את שארע תורמת, אף היא, לחוסר הבהירות העולה מגירסותיה.

לכל זאת נוסיף, שהתובעת לא הצליחה לסתור את שנכתב במכתב הסיכום מבית החולים (נ/4) לפיו הסיבה לנפילתה היא התעלפות, והיא אף אישרה שהיא סובלת מהתקפי אפילפסיה חוזרים, שבעבר היו מקרים שנפלה נפילות קטנות פעם בשבועיים שלושה, ולאחר נפילתה הזמינו אמבולנס משחשבו שמדובר בהתקף אפליפטי נוסף.

גרסאותיה של התובעת בהזדמנויות שונות – בתביעתה לנתבע, בהודעה לחוקר הנתבע, בתביעתה לבית הדין, בדיון המקדמי בבית הדין, בחקירתה הראשית ובחקירתה הנגדית, מביאים למסקנה כי נפילתה של התובעת ארעה כתוצאה מהתעלפות במהלך יום עבודתה, ללא שהיה כל גורם חיצוני נראה לעין או מכשול שגרם למעידתה. שוכנענו שלו ארעה הנפילה מסיבה הנעוצה בעבודת התובעת, לתובעת הייתה גרסה אחת סדורה באשר לאופן נפילתה שהייתה אף מגובה במסמכים הרפואיים. משלא אלה הם פני הדברים, הננו קובעים כי נפילת התובעת לא ארעה בגלל גורם הנעוץ בעבודה.

8. הלכה פסוקה היא שנפילה שנגרמת כתוצאה מעייפות, סחרחורת או גורם אישי אחר לא תוכר כתאונה עקב העבודה (עב"ל 299/05 פקיר סאלם – המוסד לביטוח לאומי) כך, עובד שנפל ונחבל תוך כדי עבודתו מחמת עייפות או סחרחורת בה לקה, מבלי שהיה גורם חיצוני נראה לעין שגרם למעידה, לא תוכר הפגיעה כ"תאונת עבודה" מאחר והוכח שלא העבודה היא שגרמה לתאונה (ר' דב"ע ש"ן/0-94 ליאורה כץ – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ב 27).

9. אמנם קיימת חזקה לפיה תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה בתנאי שלא הוכח ההפך (סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995) – חזקה הניתנת לסתירה. במקרה מושא פסק הדין, דבריה של התובעת עצמה וגרסאותיה השונות והסותרת לגבי נסיבות האירוע הנטען סתרו את החזקה. (ר' עב"ל 751/07 אידה שפיגל – המוסד לביטוח לאומי).

10. לאור כל האמור – בנסיבות בהן חומר הראיות מצביע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי מדובר בנפילה אדיופטית, סחרחורת או חולשה, ולא כתוצאה ממכשול חיצוני – דין התביעה להכיר בנפילה כתאונת עבודה להדחות.

11. סוף דבר – התביעה נדחית.

12. אין צו להוצאות.

ניתן היום, יא י"א ניסן תשע"ה, (31 מרץ 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.