1. בפניי תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע להחזר סך של 9,039 ₪ המגיעים לה, לטענתה, כתוצאה מחיים משותפים קצרי מועד שהתגוררו אחד עם השני יחד, ובמסגרת זו הוציאה התובעת לטענתה, הוצאות שאת מחציתן היא מבקשת לקבל חזרה מהנתבע.

הסך של 9,039 ₪ פורט בדף חשבון נספח "ב" לתביעה ומספרתי את עשרת המרכיבים הראשונים בו במספור 1-10 וכך אתייחס אל הוצאות אלו בחישוב.

2. הצדדים החליטו לעבור להתגורר יחד, ולצורך זאת שכרו דירה ברח' חלמיש 8 חיפה, כאשר מעיון בחוזה השכירות נראה כי שני הצדדים הינם השוכרים בשווה, וממילא התחייבויותיהם הינן בשווה.

3. חוזה השכירות נחתם ביום 13.10.13, הם עברו להתגורר בדירה ב-18.11.13 וכבר כעבור מספר ימים ביום 26.11.13 הם נפרדו זמ"ז, באופן שהתובעת עזבה את הדירה, והנתבע המשיך להתגורר בה עוד תקופת מה.

4. התובעת טוענת כי הוציאה כספים שונים שאת מחציתם יש על הנתבע להשיב לה.

5. הנתבע טוען באופן עקרוני כי הצדדים הגיעו להסכם התחשבנות שונה והוא זה המפורט במסמך נ/1.

התובעת, בכתב תשובתה, בסע' 12 הכחישה את הטענה כי מדובר בהתחשבנות סופית.

עיינתי במסמך נ/1 ולא מצויין בו בשום מקום שהוא מהווה סיום התחשבנות בין הצדדים.

יתירה מזאת: לא מצויין בו בסופו של חשבון מי חייב לשלם את היתרה של 1,291 ש"ח.

ואמנם, אני מניח מקריאת מסמך זה, יחד עם דף החשבון נספח "ב" לתביעה, כי מדובר ביתרת סך של 1,291 ₪ לטובת התובעת, אך על בסיס הנחה זו – לא ניתן להסיק כי אכן היא מהווה הסכמה סופית של התובעת להסתפק בסכום המצויין בו.

מנגד, אם הנתבע מציג מסמך זה כראיה לסיום ההתחשבנות, הרי שניתן ללמוד ממסמך זה על סכומים בהם מודה הנתבע כי הוא חייב לתובעת.

6. ובמה דברים אמורים?

מהשוואת שלוש הסכומים הנקובים בראש המסמך נ/1: הום סנטר (2,700 ₪), סלון (4,000 ₪), שכ"ד (2,800 ₪), אותם הסכים הנתבע לשלם את מחציתם, אני למד שבכך מקבל הנתבע את חשבון התובעת לגבי סכומים אלו המופיעים אף בחשבון בנספח "ב" כהוצאות מס' 1, 2, 10.

דהיינו, הנתבע הסכים לשלם לתובעת מחצית משלוש הוצאות אלו, בסך כולל של 4,700 ₪.

7. לגבי פריטים 3-4, אמנם הם נשארו בחזקת הנתבע, אך לאחר העיון בטענות הצדדים בעניין זה אני קובע כי הנתבע ישלם לתובעת רק את הסך של 500 ₪ עבורם.

8. לגבי פריט מס' 7 – סיוד הדירה בסך של 1,700 ₪, צירפה התובעת קבלה, ואיני יכול לסתור את שנאמר בה, ללא ראיה מפורשת.

מצד שני, אני סבור כי לא נכון יהיה לחייב את הנתבע במלוא התשלום עבור הסיוד.

לא נטען בפניי ובוודאי לא הוכח, כמה זמן נשאר הנתבע בדירה לאחר עזיבת התובעת את הדירה, ובמשך כמה זמן הוא "נהנה" מסיוד הדירה.

נוסף לכך, יש להתייחס לנסיבות חלוקת הכסף באופן הנכון: כאשר הוצאות הסיוד, כמו הוצאות אחרות, הושקעו בדירה – הכוונה הייתה כי שני הצדדים יחיו בדירה ויחיו יחד, ויפיקו הנאה שותפת מאותם חפצים.

אך משעזבה התובעת את הדירה, לא יהיה זה נכון לחייב את הנתבע במלוא ההוצאות – רק בגלל שהוא נשאר לבד בדירה.

סביר להניח שלו ידע הנתבע מראש – כי הצדדים ייפרדו לאחר זמן קצר, לא היה מסכים להיכנס להוצאות אלו, ולכן במידה רבה הוצאות אלו נכפו עליו, ולכן אין לחייבו באופן בלעדי לשאת בהוצאות אלו, רק בגלל שהוא נשאר לבדו בדירה.

את דרך המיצוע בעניין זה מצאתי בחיוב הנתבע במספר פריטים באופן מלא ובחלק מהפריטים על התובעת לשאת בהוצאה למרות שהיא לא נהנתה ממנה.

9. לפיכך, לגבי הוצאה מס' 7 – סיוד הדירה – למרות שהוצאה עבורה סך של 1,770 ₪, אני מחייב את הנתבע רק במחצית הסכום, דהיינו בסך של 885 ₪.

10. על בסיס האמור לעיל, הרי בגין ההוצאות המסומנות 5, 6, 8, 9 בנספח "ב", אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,091 ₪.

11. סה"כ במקום הסך של 9,602 ₪ המצויין בסיכום נספח "ב", יבוא הזיכוי לטובת התובעת בסך של 7,176 ₪, ומסכום זה יש להפחית את הסך של 562 ₪ המצויין בהמשך נספח ב', יוצא כי לזכות התובעת עומד הסך של 6,614 ₪.

12. אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 6,614 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית החל מיום 18.3.14 ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לתובעת את הסך של 75 ₪ בגין אגרת ביהמ"ש ואת הסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

שני הסכומים האחרונים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

להודיע לצדדים.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ה, 07 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.