לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת מיום 2/8/15 למחיקת כתבי הטענות של התובעות, בתשובת התובעות מיום 29/9/15 ובתגובה לתשובה שהגישה הנתבעת ביום 14/10/15, הגעתי לכלל מסקנה ולפיה דין הבקשה למחיקת התביעה להידחות, אולם זאת רק מן הטעם שהמדובר בבקשה ראשונה בנושא הליכים מקדמיים. לגופו של עניין, סבורני כי יש ממש בטענות הנתבעת וכי התובעות אינן עומדות בחובות המוטלות עליהן לעניין גילוי מסמכים, ולמעשה אף אינן מתקרבות לעמידה ברף הנדרש מהן.

התובעות הן חברות העוסקות בייצור ושיווק ביגוד ללקוחות עסקיים, כגון חברות מסחריות וגופים מוסדיים. הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותים לוגיסטיים, לרבות שירותי אחסון.

התובעות הגישו תביעה בה טענו, בתמצית, לנזקים עצומים בסך של כ- 750,000 ₪ שנגרמו להן כתוצאה מאחסון לקוי על ידי הנתבעת, בחלוקה לכמה סוגי נזקים: סחורה שאוחסנה אצל הנתבעת אך לא אותרה ולא נמסרה חזרה לתובעות; סחורה שנהרסה כליל ולא היה ניתן לעשות בה שימוש; סחורה שהתובעות הצליחו להשיב למצב בר שימוש לאחר כביסה וגיהוץ. הנתבעת מכחישה מכל וכל את הטענות בתביעה, ואף טוענת כי זו באה לעולם רק מכיוון שהנתבעת החליטה להפסיק את ההתקשרות עם התובעות (ודרשה מהן לפנות את הסחורה), בשל מוסר תשלומים ירוד מצד התובעות.

נקודת המוצא בכל הנוגע לגילוי מסמכים הינה של גילוי מלא ומירבי. נקודת מוצא זו מתחדדת עוד יותר במצב דברים כבענייננו; כאשר התובעות הן אלו אשר פנו והגישו תביעה בטענה לאובדן סחורה ולנזקים שנגרמו לסחורה, עליהן לאפשר קבלת נתונים מלאים בנוגע לאותה סחורה ובנוגע לנזקים הנטענים שנגרמו לה. נתונים כאלה לא יכולים בשום אופן להיחשב ככאלה שאינם רלבנטיים. ייאמר כבר כאן, כי הפסיקה המובאת על ידי התובעות - אינה תומכת בעמדתן. לא ארחיב לגבי כל אחת מן האסמכתאות בנפרד. אבהיר עמדתי העקרונית תוך התייחסות למרכזיות שבהן.

כך, למשל, התובעות מצטטות - ציטוט חלקי ומגמתי - מתוך פסק הדין שניתן ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54 (1995), ציטוט שמהכללתו בתשובתן עולה כי הן סבורות שדרישות הנתבעת הן בבחינת 'מסע דיג'. ההפניה אינה במקומה, שכן כידוע בפסק דין זה נקבעה הלכה מרחיבה לעניין גילוי מסמכים.

בהקשר זה אביא מדברים שאמרתי בת.א. 17595-04-14 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1/2/2015):

"אף שלעתים קרובות נעשה שימוש במלים "מסע דיג" בקונוטציה שלילית, משל ישנה הלכה גורפת לפיה הדבר אינו מותר, בית המשפט העליון שב והבהיר כי גם "דיג" במימי הצד שכנגד אינו בהכרח פעולה אסורה, והדברים הם בבחינת הלכה פסוקה. כך, למשל, קבע כב' השופט א' ברק בפסק הדין המנחה בעניין בנק איגוד [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 60 (1995)], תוך שהוא מצטט מספרו של הנשיא המנוח י' זוסמן, מי שנחשב לאורים ותומים בתחום סדר הדין האזרחי:

"על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה ... הרלוואנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלוואנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוואנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (ראה ע"א 40/49 ו' כיאט ואח' נ' ל' כיאט ואח' [1], בעמ' 162). ודוק: לעתים אין בעל דין יודע מהם המסמכים שבידי הצד שכנגד. דרישה לגילוים של אלה אינה מהווה "דיג" אסור:

" 'דיג' אינו מעשה פסול, אלא אם כן כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, כי אם לאסוף ראיות להכנת משפט אחר, או למטרה אחרת. ואילו מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לענין, והחיפוש אחריהם אינו 'דיג'. הנטיה המודרנית היא לקולא דוקא..." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 406)".

דומני כי הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם.

הנה כי כן, אף אם היה מדובר במסע 'דיג' במימי התובעות, לא היה בכך בהכרח פסול, כל עוד מדובר היה בניסיון 'לדוג' מסמכים רלבנטיים למחלוקות בתיק זה.

אולם לא זו בלבד; בענייננו, כלל לא מדובר בניסיון 'לדוג' מסמכים כאלה ואחרים שמא יתברר כי הם רלבנטיים. מדובר בדרישה לגיטימית לקבלת מסמכים בעלי זיקה ישירה לסחורה נשוא התביעה ואשר הדעת נותנת כי שכמותם אמורים להימצא בידי כל גוף מסחרי כדוגמת התובעות.

כך גם, בניגוד לנטען על ידי התובעות, האמירה בפסק הדין אשר ניתן ברע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' איזנברג, פ"ד ס (3) 264 (2005), לפיה "אין זה מתקבל על הדעת כי במהלך השלב המקדמי יידרש בעל דין לערוך בירורים וחקירות שונות, ודאי לא כאלו הכרוכים במאמץ רב, במטרה לייצר מסמכים הדרושים לצד השני לשם ביסוס תביעתו או הגנתו" – אינה רלבנטית לענייננו כלל.

הנתבעת אינה מבקשת מהתובעות "לייצר" מסמכים או לערוך בירורים מקדמיים וחקירות ארכניות. ההיפך הוא הנכון. הנתבעת מבקשת מהתובעות חומרי גלם אשר לכאורה אמורים להיות מצויים בידיהן, כפי שהם מצויים בידי כל גוף עסקי-מסחרי כדוגמתן, בעוד שדווקא התובעות מעדיפות למסור טבלאות שהוכנו ו"יוצרו" על ידן לצורך המשפט, או קובץ "אקסל" תלוש מהקשר, שלא ברור מתי ועל ידי מי נערך בדיוק, וכאשר לא ברור מהיכן שאובים הנתונים המוצאים ביטוי במסמכים אלו. זאת, בעוד שהדעת נותנת כי דווקא את הנתונים הגולמיים, לפחות את רובם, ניתן להפיק ממערכות ממוחשבות וללא קושי ניכר, בלחיצת כפתור.

ולחילופין, ככל שישנה טענה כי הנתונים אינם מצויים בידי התובעות, עליהן להצהיר כי הנתונים אינם מצויים בידן, ואם אי פעם היו בידן - מתי יצאו המסמכים מידן ומה היה עליהם, ואזי, ככל שתבוא הצהרה כזו, ניתן יהיה, בין השאר, להעמיד הצהרה מעין זו לבחינה במהלך ההליך המשפטי; לטעון טענות כאלה ואחרות באשר לסבירות ההצהרה או למשמעות הנובעת להצהרה מעין זו, בשים לב לחזקות הראייתיות המוכרות; ועוד.

אתייחס עתה לדרישות הפרטניות כסדרן:

סעיף 7.1 לבקשה (סעיף 2.4 למכתב הדרישה הראשוני מיום 14/1/14, להלן: "מכתב הדרישה") - הטענה לפיה ספירות מלאי וכרטסות ניהול מלאי אינן רלבנטיות, מוטב היה אלמלא הועלתה, שעה שעסקינן בתביעה מעין זו בה נטען לאובדן או נזק למלאי של סחורה.

הטענה לפיה נדרשת "עבודה של חודשים אל מול אלפי מסמכים" - אינה נראית מבוססת, לשון המעטה. הדעת נותנת כי מערכות ניהול המלאי בהן נעשה שימוש כיום הינן ממוחשבות והפקת המסמכים אינה כרוכה בקושי רב כנטען.

הטענה כי התובעת צריכה ממילא להוכיח את תביעתה, גם אם באמצעים אחרים כגון עדויות - אינה מפחיתה מזכותה של הנתבעת להתגונן כראוי, בין השאר תוך הצלבת כל עדות או כל גרסה שתועלה עם הנתונים לאשורם.

הטענה כי אין התאמה בהכרח בין התקופה בת השנתיים לגביה נתבקשו הכרטסות והספירות לבין מועדי רכישת הסחורה היא טיעון שיכול ויועלה בהמשך לגופו של עניין ביחס לנקודה כזו או אחרת, אך כשלעצמה היא בוודאי אינה מצדיקה שלא לגלות את המסמכים. אדרבא, העובדה שהנתבעת תחמה את בקשתה לפרק זמן מצומצם יחסית מלמדת על דרישה מידתית, ותומכת בקבלתה. והרי הדעת נותנת כי אלמלא היתה הנתבעת נוהגת כך היו התובעות מוצאות לנכון להלין על דרישה רחבה יתר על המידה.

סעיף 7.2 לבקשה (סעיף 2.5 למכתב הדרישה) - דוגמא מובהקת לכך שהתובעות "מייצרות" נתונים אף שכלל לא התבקשו לכך. התובעות התבקשו למסור נתונים גולמיים והן חייבות לעשות כן.

סעיפים 7.3-7.7 לבקשה (סעיף 2.6-2.10 למכתב הדרישה) - יש יותר מאשר טעם לפגם בהעלאת טענה לפיה התובעות הן חברות ציבוריות בגדרי תשובתן שבכותרתה מפורטים בצד שמות התובעות מספרי הח.פ. שלהן. זאת, מעבר לכך שחלק ניכר מן המסמכים שהתבקשו אינו נכלל בדו"חות המתפרסמים באינטרנט, כגון דיווחים לרשויות המס.

סעיף 7.8 לבקשה (סעיף 2.11 למכתב הדרישה) - נמסרו אי-אלו מסמכים, הגם שלטענת הנתבעת אין בין המסמכים שהועברו לבין הדרישה מאומה. אין לחייב את התובעות למסור מסמכים נוספים כדרישת הנתבעת, אם הן טוענות שאין כאלה, אולם יש לקבל את טענתה הנוספת של הנתבעת כי על התובעות ליתן תצהיר ולפיו, לאחר חקירה ודרישה, אין להן ולא היו להן מסמכים נוספים, ואם היו - מה עלה בגורלם של מסמכים אלה, ואלו פעולות בוצעו על מנת לאתרם.

סעיף 7.9 לבקשה (סעיף 2.12 למכתב הדרישה)- יש ממש בטענת הנתבעת כי הטענה לפיה אין ברשות התובעות מסמכים נוספים, פרט למה שצורף כנספח כ' לתביעה (ואינו עונה על הדרישה), אינה עולה בקנה אחד עם הטענה העובדתית החלופית כי המסמכים יצורפו בהמשך במסגרת "תצהירי עדות ראשית ו/או חוות דעת". בכתב התביעה דובר במפורש על בדיקה שערכו התובעות, ומכאן הדרישה. ככל שמסמכי הבדיקה מצויים בידיהן - עליהן לצרפם. ככל שנטען כי היו מסמכים ויצאו מידיהן - יש להצהיר זאת. ככל שנטען כי לא נערכו בדיקות או רשימות - יש להצהיר זאת. אין צורך לומר כי יש להעביר תמונות צבעוניות וברורות.

סעיף 7.10 לבקשה (סעיף 2.13 למכתב הדרישה) - יש ממש בטענת הנתבעת בדבר העדר התאמה בין הגרסה בתביעה לגרסה בתשובה לבקשה. על התובעות לגלות מסמכים וליתן עיון בתצהיר ביחס לסחורה שיוצרה במקום זו שנפסלה, ולחילופין, להצהיר כי לא יוצרה סחורה כזו וכי אין מסמכים.

סעיף 7.11 לבקשה (סעיף 2.14 למכתב הדרישה) - על התובעות לצרף את המסמכים כפי שהתבקשו, במקום להעלות טענות שעל פני הדברים אינן מדוייקות ושאינן נתמכות בתצהיר.

סעיף 7.12 לבקשה (סעיף 2.15 למכתב הדרישה) - על פני הדברים נראה כי יש ממש בטענת הנתבעת ואכן לא צורפו מסמכים מעבר למה שצורף לכתב התביעה. והרי לשם הפנייה לכתב התביעה לא היה צורך בדרישת גילוי. ככל שאין מסמכים מעבר לאלו שצורפו לכתב התביעה, יש להצהיר מפורשות שאין ולא היו מסמכים נוספים, בנוסח המקובל.

סעיף 7.13 לבקשה (סעיף 2.16 למכתב הדרישה) - אין בטבלת ה"אקסל" שנערכה ע"י התובעות כדי לענות על הדרישה לגילוי המסמכים אלא יש לגלות את המסמכים שעל בסיסם נערכה.

סעיפים 7.14-7.15 לבקשה (סעיפים 2.17-2.18 למכתב הדרישה) - הפנייה לחשבונות של חברת הובלה חיצונית אינה עונה על הדרישה שעניינה עלות הובלה ב"משאית בית". עם זאת, בהקשר זה קיים, לטעמי, קושי לדרוש "מסמכים תומכים לחישוב עלות הפעלת המשאית" שאינם מזוהים די הצורך. הפסיקה מתירה דרישת סוגי מסמכים [רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193 (2002)], אך עליהם להיות מזוהים. הנתבעת רשאית לחדד נושא אופן הערכת עלות הובלה ב"משאית בית" ומרכיביה ע"י התובעות בשאלון ולאחר מכן לדרוש סוגי מסמכים ספציפיים.

סעיף 7.16 לבקשה (סעיף 2.19 למכתב הדרישה) - טענות התובעות אינן ממן העניין. לא התבקשו אותן הזמנות שכבר צורפו. התבקשו הזמנות על פני תקופה - סבירה כשלעצמה - והתובעות חייבות לגלות מסמכים אלה.

סעיף 7.17 לבקשה (סעיף 2.20 למכתב הדרישה) - על התובעות להעביר את תלושי השכר הספציפיים שהחסירה.

סעיף 7.18 לבקשה (סעיף 2.21 למכתב הדרישה) - אכן, כטענת הנתבעת, דומני כי גישת התובעות אינה נכונה משפטית. ככל שבידי התובעות מסמך מן המסמכים המבוקשים, על התובעות חלה חובה לגלותם כבר בשלב זה, בין אם יצרפו אותם בשלב תצהירי עדות ראשית, בין אם לאו, ואף למסור אותם לנתבעת למעט אם תתקבל טענת חיסיון (שלא נטענה).

סעיף 7.19 לבקשה (סעיף 2.22 למכתב הדרישה) - יואילו התובעות ויסדירו את נושא התמונות הצבעוניות, שהן בלב העניין.

סעיף 7.20 לבקשה (סעיף 2.23 למכתב הדרישה) - המסמכים שצירפו התובעות לכתב התביעה אינם המסמכים המבוקשים עתה. מבוקשים מסמכי הבדיקה והבדיקה החוזרת שלפי הנטען בסעיף 23 לכתב התביעה, בוצעה ע"י התובעות.

סעיף 7.21 לבקשה (סעיף 2.24 למכתב הדרישה) - ככל שהתובעות טוענות שאין מסמך הקודם למסמך מיום 24/10/13, הנחזה לטענת הנתבעת כעדכון בלבד, עליה ליתן הצהרה מפורשת בנושא, בנוסח המקובל, וכפי שכבר נאמר בכמה מהסעיפים לעיל.

סעיף 7.22 לבקשה (סעיף 2.26 למכתב הדרישה) - כפי שכבר צוין, אין די בטבלת ה"אקסל" שיצרו התובעות ויש לצרף את המסמכים על בסיסם נערכה.

סעיף 7.23 לבקשה (סעיף 2.28 למכתב הדרישה) - כטענת הנתבעת, תחילה יש ליתן גילוי מסמכים מפורט ורק לאחר מכן לטעון לחסיון, הרלבנטי רק לסוגיית העיון בהם.

סיכומו של דבר – מן הטעמים המפורטים לעיל, דין הבקשה להתקבל ואני מחייב את התובעות לגלות את כל המסמכים שהתבקשו, למעט אלו שנדונו בסעיפים 7.14-7.15, לגביהם ניתנה הנחיה ספציפית.

בחנתי בעיון גם את הבקשה, התשובה והתגובה לתשובה, בנוגע לשאלון. מבלי להרחיב יתר על המידה ולפרט בנוגע לכל שאלה ושאלה (הגם שבמידה ויהא צורך להידרש פעם נוסף למתן החלטה בנוגע להליכים מקדמיים לא תהא מניעה לעשות כן), אסתפק בשלב זה בכך שאומר כי אכן שאלות רלבנטיות רבות לא נענו, או נענו באמירה לאקונית לא רלבנטי, ושאלות אחרות נענו באופן מתחמק. הדברים שלובים עם אי-קיום החובה ליתן גילוי מסמכים. חלק מהנושאים אף חופפים או דומים מאד זה לזה. לפיכך, אני מחייב את התובעות ליתן בתצהיר ערוך כדין תשובות נוספות וטובות יותר לשאלות שפורטו בבקשה.

הוצאות - מדובר בהליך מיותר ומכביד ביותר שכפו התובעות על הנתבעת, ללא הצדקה.

אני מחייב את התובעות לשלם לנתבעת בגין הליך זה וללא קשר לתוצאות המשפט, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, י"ג חשוון תשע"ו, 26 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.