1. התובעת הינה חברה להשכרת רכבים. התביעה שבפניי עניינה נזקים שנגרמו לרכב התובעת במהלך תאונת דרכים שלטענתה התרחשה בין רכב התובעת (להלן: רכב 1) לבין רכב הנתבע 1 (להלן: רכב 2). מטעם התובעת העיד נהג רכב 1 שטען שביום 25.4.12, שחל בערב יום הזיכרון, רכב 1 עמד בתוך חניון ליד בית "יד לבנים" באשדוד. לטענת נהג רכב 1, בעת שפסע לכיוון רכב 1, הבחין ברכב 2 שהינו מסוג הונדה נוסע לאחור ופוגע בחלק האחורי של רכב 1. לטענתו, בהמשך קיבל מנהג רכב 2 את פרטיו האישיים ואת פרטי רכב 2. פרטים אלה תואמים את פרטיו של הנתבע 1.

2. הנתבע 1 טען שתאונה זו, כפי שתוארה ע"י נהג רכב 1, מעולם לא התרחשה. לטענתו, נודע לו על דרישתה של התובעת ממנו לשלם לה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכב 1 באופן מקרי לחלוטין ובדיעבד, וזאת רק לאחר שנציג מטעם התובעת התקשר אליו אודות התאונה. הנתבע 1 הגיש אישורים לפיהם הינו בשירות קבע בצבא וכי ביום התאונה היה ב-"תפקיד מחוץ לבסיס", וזאת כאינדיקציה לכך שהתאונה מעולם לא התרחשה.

3. הנני קובע שהתאונה אכן התרחשה בין רכב 1 לרכב 2 וזאת בזמן ובמקום שתוארו לעיל ובהיות הנתבע 1 הנהג של רכב 2. להלן נימוקיי:

א. רף הראייתי הנדרש מהתובעת הוא "במאזן ההסתברויות". מטעם התובעת העיד נהג רכב 1, שמסר פרטים אודות מועד קרות התאונה, אופן התרחשותה, פרטי הרכבים המעורבים בה וכן פרטי בעל הרכב שהינם זהים לפרטיו של הנתבע 1. נהג רכב 1 גם ציין בעדותו בבית המשפט שהנתבע 1 שאותו פגש בבית המשפט אכן היה הנהג של רכב 2 בעת קרות התאונה. די בכך על מנת לעמוד ברף הראייתי של מאזן ההסתברויות. בנסיבות אלה, עובר "נטל הבאת הראיות" (וזאת להבדיל מ-"נטל השכנוע" שממשיך לרבוץ לפתחה של התובעת) לנתבע 1 להפרכת שני דברים: ראשית, מעורבותו האישית בתאונה; שנית, מעורבות רכב 2 בתאונה.

ב. הנתבע 1 לא הפריך את הטענה שהוא אישית היה הנהג ברכב 2 במועד התאונה. האישורים שהציג לפיהם במועד התאונה היה "בתפקיד מחוץ לבסיס" מלמדים שבמועד התאונה נתבע 1 היה "מחוץ לבסיס" שבו הוא משרת וזאת "בתפקיד", אך אין בהם בכדי לשלול שבמועד האירוע היה בבית "יד לבנים" באשדוד.

ג. אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבע 1 הוא הבעלים של רכב 2. קיימת "חזקה שבעובדה", שהינה יציר הפסיקה, ואשר לפיה כאשר לא ידועה זהותו של נהג של רכב שהיה מעורב בתאונה, חזקה שמי שנהג ברכב הוא הבעלים או אדם מורשה מטעמו (להלן: חזקת הבעלים וההרשאה). חזקת הבעלים וההרשאה היא כלל ראייתי שמקורו בדיני הנזיקין בדין האנגלי ואומצה לתוך הפסיקה הישראלית ע"י כבוד השופט לנדוי ב-ע"א 20/64 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד יח (3) 426, 435 מול האות א'. חזקת הבעלים וההרשאה יושמה בפסיקה מאוחרת יותר בתחום דיני הנזיקין במקרים בהם היה מדובר בתביעות שנוגעות לנזקים שנגרמו כתוצאה מתאונות דרכים (ראו למשל: ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין פ"ד יח(3) 662, 666 בדברי כבוד השופט זילברג; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה פ"ד מג(2) 81, 86 – 87, בדברי כבוד השופט מלץ).

ד. לפי חזקת הבעלים וההרשאה, בעת שהנתבע 1 טוען שהוא לא נהג ברכב שבבעלותו במועד התאונה, אזי, הנטל עליו להוכיח מי כן נהג ברכב במועד התאונה. הנתבע 1 לא הצליח לסתור את החזקה ולכן חזקה זו פועלת לרעתו, קרי, "האמת המשפטית" היא שהוא זה שנהג ברכב 2 בעת קרות התאונה, וזאת גם אם "האמת העובדתית" היתה אחרת.

ה. בנוסף, הנתבע 1 לא הביא ולו בדל ראיה היכן היה רכב 2 במועד התאונה.

4. לגבי הנזק שנגרם לרכב 1, לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי. הנתבעים לא ביקשו לחקור את עורך חוות הדעת כמתחייב על פי תקנה 130 לחוק סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, ולכן מדובר בראיה בעלת משקל גבוה. יתר על כן, התיאור שנתן התובע לגבי אופן קרות התאונה, מקובל עליי. נהג רכב 1 הסביר שכיוון הנסיעה לאחור של רכב 2 היה במצב כמעט אנכי לאופן שבו חנה רכב 1 ורכב 1 ניזוק בחלקו האחורי שמאלי. ברכב 1, על פי התמונות שהוגשו, ישנו מוקד נזק בפינה האחורית שמאלית. מיקום הנזק ברכב 1 מתיישב עם אופן תיאור התאונה על ידי נהג רכב 1.

5. מן הראוי לציין שבכתב התביעה ישנו רכיב נזק בסך של 900 ₪ בגין שלושת הימים שבהם רכב 1 היה מושבת עקב הכנסתו למוסך לתיקון ולכן לא ניתן היה להשכירו. דא עקא, בגין רכיב זה לא הובאה כל ראיה מטעם התובעת להוכחת סך ימי ההשבתה של הרכב וכן נזקיה בגין כל יום. לכן, רכיב זה של הנזק, נדחה.

6. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע שהאחריות המלאה לגרם התאונה רובצת לפתחו של הנתבע 1. על כן, הנתבעים 1 ו-2, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

א. 3134 ₪ בגין הנזק לרכב 1, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.6.12 (מועד בדיקת הרכב ע"י השמאי) ועד למועד התשלום בפועל.

ב. 517 ₪ בגין שכר טרחת שמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.10.13 (מועד עריכת חשבון שכר טרחה) ועד מועד התשלום בפועל.

ג. 1500 ₪ שכר טרחת עורך דין.

ד. הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪.

זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תשגר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ה, 02 יוני 2015, בהעדר הצדדים.