26 אפריל 2015

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 3/3/14 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה כי למערער לא נותרה כל נכות צמיתה בגין מחלת השחפת (להלן: "החלטת הועדה").
2. המערער, יליד 1973, נחשף במסגרת עבודתו לחולה שחפת ובשל החשיפה האמורה נטל טיפול אנטיביוטי במשך 4 חודשים.
3. ועדה מדרג ראשון התאימה למערער נכות זמנית בשיעור 60% בהתאם לפריט ליקוי 7(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1956 (להלן: "התקנות") מיום 14/4/13 ועד יום 30/9/13 וקבעה כי נכותו הצמיתה הינה בשיעור 10% החל מיום 1/10/13 בהתאם לסעיף 7(2)(ג)(I) לתקנות.
4. המשיב ערער על החלטת הדרג הראשון, בטענה כי לא נותרה נכות יציבה שכן לא מדובר במחלת שחפת ראות פעילה. בעקבות ערר המשיב התכנסה הועדה נשוא עניינו. הועדה הותירה על כנה את הנכות הזמנית אך קבעה, כאמור, כי לא נותרה למערער נכות צמיתה. על החלטה זו נסוב הערעור שבפני.

טענות הצדדים-

1. תמצית טענות המערער הינן כדלקמן:
   1. לאחר החשיפה לחולה השחפת אותרה שחפת בגופו של המערער, בהתאם למדדי שחפת שנבדקו. בדיקת המנטו וה-QFT היתה חיובית. הבדיקות העידו כי המערער חולה בשחפת, שכן לא כל אדם אשר בא במגע עם חולה שחפת מקבל טיפול מונע.
   2. השחפה הוכרה ע"י פקיד התביעות, קרי קיימת הכרה כי המערער סבל משחפת.
   3. בקביעת הועדה ישנה סתירה פנימית שכן הנכות הזמנית הוענקה בגין "שחפת פעילה – שחפת לאחר גמר האשפוז שפעילותה מוטלת בספק עד שנה". ואילו ביחס לנכות הצמיתה נקבע כי למערער כלל לא היתה שחפת.
   4. בהתאם ללשון התקנות, בכל מקרה לאחר קיומה של שחפת פעילה – גם כאשר פעילותה מוטלת בספק – יש לקבוע, לכל הפחות, נכות בשיעור 10%, גם אם לא נותרו למבוטח כל סימנים בקשר עם השחפת. די בעצם הקביעה כי למבוטח היתה שחפת – הגם שלא היתה פעילה – כדי להקנות לכל הפחות, 10% נכות צמיתה.
   5. ככל שהועדה סברה כי ליקוי המערער אינו מצוי בתוספת לתקנות היה עליה, להתאים למערער סעיף ליקוי מותאם.
2. תמצית טענות המשיב הינן כדלקמן:
   1. נקודת המוצא של המערער לפיה אין מחלוקת כי סבל בעבר משחפת פעילה הינה נקודת מוצא שגויה.
   2. הועדה נימקה היטב את קביעתה מדוע המערער מעולם לא סבל משחפת פעילה. הועדה ציינה כי בצילום חזה מיום 24/4/13 לא היה ממצא חשוד לשחפת, הועדה הסבירה כי לא ניתן ללמוד מתוצאות הבדיקה על שחפת פעילה, אלא על חשיפה לחיידק בלבד.
   3. גם הועדה מדרג ראשון לא ציינה כי למערער שחפת פעילה.
   4. הנכות הזמנית הותאמה למערער בגין עצם החשיפה לנגיף השחפת והצורך בטיפול מונע ולא בגין קיום שחפת פעילה.
   5. החלטת הועדה הינה החלטה רפואית מובהקת, מנומקת, הגיונית וראויה ואין כל הצדקה להתערבות בית הדין בהחלטה זו.

דיון והכרעה-

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, מצאתי כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט טעמיי.
2. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו- עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לבטוח לאומי פד"ע לד 213 - 1999).
3. בהתאם להלכה הפסוקה קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (ראו-עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי נגד המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) 22.6.2006).
4. אחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ראו- דב"ע 1318/01 עטיה נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
5. הועדה ערכה למערער בדיקה קלינית אשר תוצאותיה פורטו בפרוטוקול, כדלקמן:

"בבדיקה: נשימה בועית תקינה, כניסת אויר שווה לשתי הראות, ללא חרחורים או צפצופים".

1. ביחס למסמכים שהוצגו בפניה ציינה הועדה את הדברים הבאים:

"הוועדה עיינה בסיכום ביקור ד"ר חונדרוס חיה מ 9/6/13 במסגרת הליגה למניעת [מחלות] ריאה בתל אביב, לפיו בעקבות חשיפה לחולה שחפת וממצאי טסט מנטו חיובי וכן בדיקת QFT חיובי עם זאת צילום חזה מ 24/4/13 היה ללא ממצא חשוד לשחפת ובסיכום הביקור נקבע כי אין חשד לשחפת ראות. ניתן טיפול מונע למשך 4 חודשים כמקובל לאחר חשיפה".

1. באבחנות ציינה הועדה כי מדובר ב "מצב לאחר חשיפה לחולה שחפת עם צורך בטיפול תרופתי מניעתי".
2. את מסקנותיה סיכמה הועדה באופן הבא:

"הועדה מקבלת ערר המוסד. התקנה לפיה נקבעת נכות בגין שחפת בלתי פעילה מתייחסת למצב שהינו לאחר תקופה של מחלת שחפת פעילה. במקרה שלפנינו לא היתה עדות בשום שלב לשחפת פעילה והטיפול המונע ניתן כמקובל עקב חשיפה בלבד. בבדיקות המעבדה מסוג מנטו ו QFR יכולות להעיד על חשיפה בעבר לחיידק השחפת, אך אינן מעידות על קיומה של מחלה פעילה. הועדה מותירה את הנכות הזמנית שנקבעה בועדה מדרג I בשיעור 60% מ 14/4/13-30/9/13 ומ-1/10/13 לא נותרה נכות כמפורט לעיל".

1. סבורה אני כי החלטת הועדה מנומקת כדבעי ומבהירה באופן בהיר וברור מדוע אין מקום להקנות למערער נכות צמיתה בשיעור כלשהו. הועדה מבהירה כי אין כל עדות, בשום שלב, למחלת שחפת. העובדה כי למערער ניתן טיפול מונע, אינה מעידה בהכרח כי למערער היתה שחפת, פעילה או בלתי פעילה.
2. הועדה הבהירה כי הטיפול המונע אשר ניתן למערער ניתן כמקובל עקב חשיפה לחולה שחפת. עוד מובהר בהחלטת הועדה כי בדיקות המעבדה החיוביות מצביעות על חשיפה בעבר לחיידקי שחפת, אך אינן מעידות על קיומה של מחלה פעילה.
3. עיון במסמך הרפואי מאת ד"ר חנדרוס, מאת הליגה למניעת מחלות ריאה, מיום 24/4/13 מעלה כי אכן הטיפול התרופתי, עליו המליצה ד"ר חנדרוס, לא ניתן בגין מחלת שחפת. במסמך מצוין כי "בצילום חזה מ 24/4/13 ללא ממצא חשוד לשחפת". בהמשך מצוין ברחל בתך הקטנה כי "אין חשד לשחפת ראות".
4. שוכנעתי כי אין כל ממצא, בכל דרג ובשום שלב, המעיד כי למערער היתה מחלת שחפת (פעילה או שלא פעילה). ערה אני לכך כי מהנכות הזמנית שהותאמה למערער ניתן ללמוד, לכאורה, על קיומה של שחפת. יחד עם זאת, בנסיבות הענין, בהתחשב בנוסח התקנה שהותאמה למערער בתקופת הנכות הזמנית ("שפעילותה מוטלת בספק עד לשנה") נראה כי הנכות הזמנית הותאמה למערער בשל הספק שקינן בשעתו בלב הועדה מדרג ראשון, ביחס לקיומה/אי קיומה של שחפת. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שהדרג הראשון עצמו קבע בהחלטה מיום 18/12/13 כי "לא היה כל חשד לשחפת ראות פעילה וגם לא היו ממצאים מחשידים בצילום הראות". בועדה לעררים נשוא ענייננו הוסר הספק והועדה הסבירה באופן ברור ומנומק מדוע לא היתה למערער שחפת בשום שלב. משכך מצאתי כי לא ניתן ללמוד על מחלת השחפת מהנכות הזמנית שהותאמה על ידי הדרג הראשון.
5. לאור האמור לעיל, החלטת הועדה הינה מנומקת ומבוססת על אדנים רפואיים בלבד, אשר נתונים לסמכותה המקצועית הבלעדית של הועדה. בנסיבות הענין סבורה אני כי אין מקום להשיב את הענין לועדה על מנת שתנמק מדוע לא התאימה שיעורי נכות בתקופה שלאחר תום הנכות הזמנית שניתנה לפי סעיף 7(1)(ב) לתקנות.
6. סוף דבר – הערעור נדחה.

כמקובל בהליכים שעניינם זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ה, (26 אפריל 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.