24 מאי 2015

1. לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 10/3/14 (להלן: "הועדה"), בתחום נפגעי פעולות איבה, בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה – תש"ל 1970(להלן: "החוק"), אשר קבעה למשיבה נכויות זמניות כדלקמן: בתחום הנפשי נכות זמנית בשיעור 20% בהתאם לסעיף 34א (ג) מיום 23/2/13 ועד יום 31/7/14; בתחום האורטופדי נכות צמיתה בשיעור 1% בהתאם לסעיף 41(4)(א) ובשל השברים בצלעות נכות זמנית בשיעור 20% מיום 23/2/13 ועד יום 31/8/13 בהתאם לסעיף 38(1)(ב)(V)ונכות צמיתה בשיעור 1% בהתאם לסעיף 38(1)(ב)(II)(להלן: "החלטת הוועדה").
2. המשיבה, ילידת 1962, הוכרה כנפגעת פעולות איבה בשל אירוע מיום 17/11/12, אשר אירע כאשר נשמעה אזעקה, עת המשיבה מיהרה לצאת מחדר הרחצה בו שהתה, מעדה ונפגעה (להלן: "האירוע").

טענות הצדדים

1. טענות המערער הינן בתמצית, כדלקמן:
   1. בהודעה שהוגשה ע"י המשיבה לצורך הכרה כנפגעת פעולות איבה (להלן: "ההודעה") צויין כי האיבר שנפגע הינו "צלעות 5-8 וחור בריאה". בהתאם לכך הרשות המאשרת על פי סעיף 10 לחוק (להלן: "הרשות") הכירה בפגיעה באיברים שבגינם הוגשה התביעה, קרי צלעות וריאה.
   2. המשיבה לא הגישה לרשות תביעה בגין פגיעה נפשית ותביעה כאמור לא אושרה ע"י הרשות. על כן, הרשות לא היתה רשאית להיוועץ בפסיכיאטר ולקבוע נכות נפשית בהסתמך על חוו"ד מומחה בתחום הפסיכאטרי. קביעת נכות נפשית בנסיבות הענין מהווה פגם משפטי.
   3. לא ניתן להקיש בענייננו מההלכות בענף נפגעי עבודה, אשר קובעות כי מקום שפקיד תביעות לא שלל במפורש פגיעה מסויימת אזי לוועדה הרפואית יש סמכות לדון בפגימה זו. בענף נפגעי האיבה יש סעיף חוק מפורש הקובע כי הרשות מעניקה סמכות לועדה הרפואית לדון בפגימה מסויימת ובהיעדר אישור מפורש כאמור לא יכולה הועדה הרפואית לקנות סמכות לדון בפגימה.
   4. לאור ממצאי הבדיקה האורטופדית של הוועדה היה על הועדה לקבוע כי לא נותרה למשיבה נכות אורטופדית בגין השברים בצלעות.
   5. בנוסף, בדיקה קלינית של המשיבה העלתה כי אין כל שינויים בצורת בית החזה. סעיף ליקוי 38(1) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל 1969 (להלן: "התקנות") מותאם לפי לשונו למצב שבו יש "שינויים בצורת בית החזה". כאמור, אצל המשיבה לא נמצאו שינויים כלל.
   6. קביעת נכות אורטופדית בשיעור 1% בהתאם לסעיף 38(1)(ב)(II) אינו מתיישב עם מצבה של המשיבה ואינו עולה בקנה אחד עם סעיף הליקוי שהותאם לה. משכך עולה הדבר כדי טעות משפטית.
2. טענות המשיבה הינן בתמצית, כדלקמן:
   1. בהודעה על פגיעה טענה המשיבה כי היתה מבוהלת ומתוך בהלה היא מעדה והחליקה בעת שנשמעה האזעקה. כאשר נשאלה מה מהות הפגיעה הבינה המשיבה, כאדם סביר מן היישוב, שהיא נשאלת על אברי הגוף שנפגעו, משכך לא צויינה הפגיעה הנפשית במפורש ברחל בתך הקטנה בטופס ההודעה על הפגיעה.
   2. למשיבה מסמכים רפואיים שונים המעידים על מצב נפשי קשה בעקבות האירוע ואשר קושרים בין מצבה הנפשי לבין האירוע. הוועדה היתה ערה למצבה הנפשי של המשיבה ומשכך שלחה את המשיבה לבדיקת מומחה בתחום הפסיכיאטרי והתאימה למשיבה נכות נפשית, הכל במסגרת הסמכות הנתונה לוועדה.
   3. המערער מפרש באופן שגוי את לשון סעיף 12 לחוק, שכן די בכך שהרשות אישרה שפגיעת מבוטח הינה בגדר פגיעת איבה ואין צורך לאשר כל פגימה ופגימה בנפרד.
   4. יתרה מזאת, החלטת הרשות אינה מתייחסת באופן ספציפי לסוג הפגימה ממנה סובלת המשיבה ואינה מתייחסת לאיבר הנפגע. החלטת הרשות רק מציינת כי הפגיעה מוכרת כפגיעת איבה. מטעם זה אין מניעה כי הפגיעה הנפשית של המשיבה תיבחן ותוענק בגינה נכות ואין באלה כדי להוות פגם משפטי.
   5. הקביעה ביחס לנכות האורטופדית הינה קביעה רפואית מקצועית מובהקת, אשר המערער אינו רשאי לחלוק עליה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדיםועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, מצאתי כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט טעמיי.
2. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד נגד המוסד לבטוח לאומי פד"ע לד 213 ).
3. סעיף 12 לחוק קובע כדלקמן:

"אישורה של הרשות או של ועדת העררים, לפי הענין, כי פגיעה שאירעה היא פגיעת איבה, הוא תנאי מוקדם לכל תביעה לפי חוק זה בפני המוסד".

הנכות הנפשית

1. בהודעה תיארה המשיבה את אופן גרימת הפגיעה וכיצד נגרמה המעידה, תוך שהיא מציינת פעמיים כי היתה מבוהלת. תחת הכותרת "האיבר שנפגע" צויין "צלעות 5-8 וחור בריאה".
2. בהחלטת הרשות צויין כדלקמן:

"ב. פרטים על הפגיעה

תאריך הפגיעה – 17/11/12

נסיבות הפגיעה – בעקבות אזעקה מעדה ונפלה באמבטיה.

תוצאות הפגיעה – פציעה.

מקום הפגיעה –רשל"צ.

ג. החלטת הרשות המאשרת

מאשר את הפגיעה שאירעה כ"פגיעת איבה" נימוקים: הפגיעה הינה פגיעת איבה כמשמעה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל 1970"."

1. בעת שעמדה המשיבה בפני הוועדה ביום 20/1/14, במועד התכנסותה הראשונה של הוועדה, ציינה המשיבה בפני הועדה כי היא נבהלה בעת שאירע האירוע וכי היא מקבלת טיפול תרופתי בגין מצב נפשי. הועדה ביקשה, טרם סיכום מסקנותיה, לקבל חוו"ד מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

1. בבדיקתה ביום 30/1/14 לפניי הפסיכיאטר, ד"ר ברוך, ציינה המשיבה את הדברים הבאים:

"כיום מקבלת מירו. היתה אישה עובדת והיום מרגישה ריקנית, יותר עם עצמה, לא בא לה לצאת ולהיות בחברת אנשים. עבדה כל חייה, היתה שמחת חיים. מתפרצת בבכי, החיים שלה סביב רופאים וכדורים, עלתה במשקל (ממידה 38 ל-44) לא מה שהיתה. כל דבר מעייף אותה. היתה אנרגטית וקלילה".

1. הרופא הפסיכיאטר ערך למשיבה בדיקה קלינית, עיין במסמכים רפואיים שהוצגו בפניו ואבחן כי המשיבה סובלת מפוסט טראומה PTSD אשר בגינה מצא להתאים למשיבה נכות נפשית זמנית בשיעור 20%. הוועדה אימצה את מסקנות הרופא הפסיכיאטר.

1. לא מצאתי כי נפל פגם בכך שהוועדה מצאה לקבוע שקיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של המשיבה לבין האירוע ובגינו נשלחה המשיבה לבדיקת רופא מומחה אשר התאים למשיבה נכות נפשית זמנית.

1. עיון בהחלטת הרשות מעלה כי ההחלטה אינה מציינת את האיברים אשר הפגיעה בהם מוכרת כפגיעת איבה. כל שמציינת החלטת הרשות הוא שפגיעת המשיבה – אשר אירעה כתוצאה ממעידה ונפילה בחדר הרחצה בעת שנשמעה אזעקה - הוכרה כפגיעת איבה.

1. בנסיבות אלה ובהתחשב בפרטים שצויינו בהחלטת הרשות לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה נוכח לשונו המפורשת של סעיף 12 לחוק, לכאורה, לא היתה הוועדה מוסמכת להתאים נכות נפשית למשיבה.

1. כל שקובע סעיף 12 לחוק הוא שקיימת חובה מקדימה כי פגיעה תוכר כפגיעת איבה, על מנת שניתן יהיה להגיש תביעה על בסיס פגיעה זו.

1. פגיעתה של המשיבה, קרי מעידתה במקלחת, הוכרה כפגיעת איבה. הפגיעה נפשית לא נשללה במפורש ע"י הרשות. למעלה מכך, הרשות אף לא ציינה בהחלטתה אלו איברים ספציפיים נפגעו במהלך הפגיעה שאירעה כתוצאה ממעידה במקלחת והוכרה כפגיעת איבה.

1. למעלה מן הצורך, אציין כי עולה מחותמת "נתקבל" אשר הוטבעה על גבי ההודעה שזו הוגשה למערער ביום 27/11/12, כעשרה ימים בלבד לאחר האירוע. בעובדה שחלפו 10 ימים בלבד בין מועד האירוע למועד הגשת ההודעה ע"י המשיבה יש כדי לתמוך בטענת המשיבה לפיה על אף שציינה פעמיים בטופס ההודעה כי נבהלה בעת שמיעת האזעקה לא מצאה לנכון, גם בשל חוסר הבנה, לציין ברחל בתך הקטנה ליקוי נפשי.

1. כאמור, הדברים מצויינים למעלה מן הצורך, שכן בטופס ההכרה של הרשות לא מצויינות הפגימות הספציפיות שהוכרו במסגרת פגיעת האיבה. על כן, ממילא לא מצאתי לקבל את הטענה שלא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הנכות הנפשית הזמנית שהותאמה למשיבה לבין האירוע.
2. משהחלטת הרשות לא ציינה איברים ספציפיים שפגיעה בהם נכנסת לגדר פגיעת האיבה, מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים ביחס לסוגיית האפשרות לערוך היקש בין ענף נפגעי פעולת האיבה לבין ההלכה הפסוקה, אשר נקבעה ע"י בית הדין הארצי לעבודה ביחס לענף נפגעי עבודה, לפיה לוועדה רפואית הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין אירוע לבין פגיעה נטענת, גם במקרים שבהם פקיד התביעות לא הכיר בקשר סיבתי בין אותו אירוע לבין הפגיעה הנטענת, ובלבד שפקיד התביעות לא דחה במפורש קיומו של קשר סיבתי (עב"ל (ארצי) 36202-03-12 המוסד לביטוח לאומי נגד נוראל (28/1/14)).

הנכות בגין השברים בצלעות

1. לצורך קביעת הנכות בגין השברים בצלעות נשלחה המשיבה ע"י הועדה למומחה כירורג אשר בדק את המשיבה בדיקה קלינית שממצאיה תוארו כדלקמן:

"בית חזה סימטרי, ללא דפורמציה, ללא רגישות. כניסת אויר טובה ושווה לשתי הראות, קולות הלב תקינים, ללא קוצר נשימה במהלך הבדיקה. היועץ עיין ב-CT בית החזה מיום 27/1/13 בו נראו שברים בצלעות מימין 4-8 בשלבי ריפוי."

1. המומחה הכירורג התאים למשיבה נכות זמנית בשיעור 20% בהתאם לסעיף 38(1)(ב)(V) מיום 23/2/13 ועד יום 31/8/13 ונכות צמיתה בשיעור 1% על פי סעיף 38(1)(ב)(II) מיום 1/9/13. הוועדה אימצה את מסקנות המומחה הכירורג.

1. לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה לכאורה אין מקום להתאים למשיבה, בהתחשב במצבה הרפואי ובממצאי הבדיקה הקלינית, נכות בהתאם לסעיף 38(1)(ב)(II). עיון בתקנות מעלה כי סעיף 38(1)(ב)(II) עוסק ב"מצבים שאחרי כריתת צלעות או שברים בצלעות – לאחר שבר בצלעות שלא התאחה מעל 3 חודשים". בחוו"ד הכירורג מצויין כי בדיקתCT מיום 27/1/13, כחודשיים ועשרה ימים לאחר האירוע, מלמדת שלמשיבה שברים בצלעות "בשלבי ריפוי". חוו"ד אינה מציינת כי במועד שמעל 3 חודשים מיום האירוע ניתן לקבוע איחוי מלא של השברים בצלעות.

1. הערכת האיחוי של השברים בצלעות הינה הערכה רפואית גרידא, הנתונה לוועדה בלבד. על כן ההחלטה להתאים למשיבה נכות צמיתה בגין שברים בצלעות שלא התאחו לאחר 3 חודשים ממועד האירוע הינה בבחינת מסקנה רפואית מובהקת המסורה לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה. בית הדין לא יחליף את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו, במקום בו הקביעה נשענת על אדנים רפואיים מובהקים.
2. מצאתי כי החלטת הוועדה סבירה, נשענת על אדנים רפואיים מובהקים וניתנה במסגרת סמכותה המלאה של הוועדה, באופן שאין בו משום פגם משפטי היורד לשורשו של ענין ומאפשר החזרת עניינה של המשיבה לוועדה.
3. סוף דבר – הערעור נדחה.
4. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

בית החזה

ניתן היום, ו' סיוון תשע"ה, (24 מאי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.