לפני תביעה לפינוי הנתבעות מחנות אשר הושכרה בשכירות מוגנת וזאת, בעילת נטישה.

מבוא:

1. התובע הינו עזבון המנוחה דליה גרייזמן ז"ל (להלן: "המנוחה") באמצעות ילדיה-יורשיה על פי צוואה – גיל גריזמן, רונית פלום וסיסי שולמן (להלן: "התובע" או "העזבון") . המנוחה הייתה נשואה למר יעקב גרייזמן ז"ל (להלן: "בעלה המנוח של המנוחה") אשר נפטר קודם להליכים המשפטיים והמנוחה ירשה את עזבונו. המנוחה נפטרה ביום 27/6/16, במהלך ההליכים המשפטיים.
2. הנתבעות הינן אשתו ובתו של מר פרג' קרן אשר נפטר ביום 10/2/13 (להלן: "הדייר המנוח").
3. בבעלות התובע בניין ברחוב ביאליק 31 ברמת גן הידוע כחלקה 374 בגוש 6127 (להלן: "הבניין"), הבניין היה רשום על שם המנוחה ובעלה המנוח, לאחר מותו ירשה אותו המנוחה ולאחר מותה הועבר הבניין לבעלות העיזבון.
4. במפלס הכביש של הבניין נמצאות מספר חנויות וביניהן חנות קיצונית צפונית היא החנות משוא התביעה (לעיל ולהלן: "המושכר") . אין חולק כי בבניין גם דירות מגורים אשר באחת מהן התגוררה המנוחה עד לפטירתה ובאחרת מתגוררת בתה סיסי שולמן- אשר העידה מטעם התובע.
5. בין המנוחה ובעלה המנוח כמשכירים, לבין הדייר המנוח כשוכר, נחתם ביום 21/10/1971 הסכם שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב -1972 (להלן: "החוק") במסגרתו שכר הדייר המנוח את המושכר (לעיל ולהלן: "הסכם השכירות") .
6. מאז שכירת החנות נוהל בה עסק לממכר פיצוחים בשם: "מרכז הגרעינים פרג' ובניו".
7. הליך משפטי אשר התנהל בפני בית המשפט השלום – כבוד השופטת ברקוביץ בת"א 67683/07 (להלן: "ההליך משנת 2007") -

כבר בשלב זה של הדיון ראוי לציין כי בשנת 2007, ננקט על ידי המנוחה ובעלה המנוח – ה"ה גרייזמן, הליך משפטי לפינוי המושכר אשר הוגש כנגד הדייר המנוח, אשתו – הנתבעת 1 (באותה תביעה הנתבעת 2) וכן ילדיו ובכלל זה- הנתבעת 2 (באותה תביעה הנתבעת 7). באותו הליך משפטי, נטען כי הדייר המנוח חסוי -מפאת אירוע מוחי אשר בו לקה בשנת 2003, העביר לשניים מילדיו – קרן נוריאל וקרן שמעון (באותה תביעה נתבעים 5 ו – 8 בהתאמה) את העסק המתנהל במושכר והעברה זו מהווה נטישה של המושכר וכן הפרת הסכם השכירות.

באותה תביעה נטען על ידי כלל הנתבעים, מלבד הנתבע 8, כי הדייר המנוח לא העביר את זכויות בחנות למי מילדיו וכי הנתבע 5 עובד בחנות בלבד.

הנתבע 8 טען כי הנתבע 1 העביר לו לבדו את הזכויות בחנות וכי התובעים הסכימו לכך.

ביום 7/8/11, ניתן פסק דין בהליך משנת 2007 מפי כבוד השופטת עידית ברקוביץ.

נקודת המוצא לפסק הדין – עליה לא הייתה מחלוקת – הינה כי לא בוצעה העברת זכויות כדין, דהיינו לא נשלחו תצהירי העברה לבעלי הבית מטעם הנתבע 1. משכך, התמקדו הדיון והכרעת בית המשפט בשאלה האם בוצעה בפועל העברת הזכויות לידי הנתבעים או מי מהם.

במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט את התביעה תוך שקבע, בין היתר, כי:

דין טענות התובעים ולפיהן הועברו אל הנתבע 8 זכויות הדייר המנוח להידחות הן לאור קלישות ראיות התובעים, אשר הסתמכו בעיקר על עדות הנתבע 8, אותה בית המשפט מצא כלא מהימנה והן לאור הראיות אשר הוצגו על ידי הנתבע 1 ובכלל זה תצהיר רו"ח המעיד על כך שהעסק במושכר הינו של הנתבע 1. בהתבסס על הראיות כאמור, קבע בית המשפט כי הנתבעים 5 ו – 8 עבדו במושכר ואולם, השליטה בו לא הועברה מידי הנתבע 1 אל הנתבעים 5ו – 8. לאור זאת, דחה בית המשפט את הטענה בדבר הפרת הסכם השכירות וכפועל יוצא מכך, אף דחה את טענת נטישת המושכר על ידי הנתבע 1. בהקשר זה האחרון הוסיף בית המשפט וקבע כי העסק המופעל במושכר מתנהל במשך שנים רבות על ידי הנתבע 1, באמצעות בני המשפחה שלו, אשר פועלים מטעמו ובעבורו.

בהמשך לקביעתו זו הוסיף בית המשפט וקבע באשר לכלל הנתבעים כי:

"מן הראיות עלה, כי הימצאות מי מהנתבעים בחנות, היתה מכוח מעמדו של הנתבע 1 כדייר מוגן ובלא שהועברו להם זכויות בניגוד לדין." לאור האמור נדחתה תביעת התובעים להורות על סילוק ידם של כלל הנתבעים מהמושכר.

בשולי פסק הדין ובבחינת למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט לסוגיית הסעד מן הצדק, תוך שבסעיף 30 לפסק הדין הינו מקדים וקובע:

"סוגיית ה"סעד מן הצדק" רלבנטית רק לנתבע 2, בהיותו הדייר המוגן, ככל שהיתה מוכחת נגדו עילת פינוי (וזאת, להבדיל מהנתבעים 2-7 אשר אינם הדיירים המוגנים והתביעה נגדם הינה תביעה לסילוק יד". בהקשר לסעד מן הצדק, קובע בית המשפט כי אינו נדרש להכריע בסוגיה הואיל וממילא קבע כי לא מתקיימת עילת פינוי כנגד הנתבע 1.

1. אין חולק כי במסגרת ההליך משנת 2007, הוגש על ידי הנתבעת 1 תצהיר במסגרתו הצהירה הנתבעת 1, בין היתר הצהרות כדלהלן.

בסעיף 3 הצהירה הנתבעת 1:

"העובדה שאני אינני רשומה כדיירת מוגנת לצד בעלי הינה רק משום העובדה שבתקופה בה חתם בעלי על חוזה שכירות לגבי החנות הייתי מטפלת בילדים קטנים והיה נהוג שהבעל יוצא מהבית ומטפל בכל הנושאים והיה ברור כי קיימת חזקת שיתוף ואין כל צורך לרישום כלשהו. ומבכל מקום מעולם לא הייתה ביני לבין בעלי בעייה בעניין הרכוש המשותף ושררו בינינו יחסי אימון הדדים בכל השנים כך שלא חשבתי לביצוע רישום כלשהוא ע"ש, בעיני ואין ספק אני שותפה איתו בחנות ובעסק ובכל דבר" (הטעויות במקור ל.ב.).

עוד הזכירה הנתבעת 1 הסכם גירושין אשר נחתם בינה לבין הדייר המנוח במסגרתו העבירה זכויותיה בחנות לבניה שמעון ונוריאל ואולם, לטענתה בסיכומו של דבר ההסכם לא אושר ובוטל על ידה ועל ידי בעלה המנוח.

בסעיף 15 הוסיפה הנתבעת 1 וטענה כי לא יתכן שהזכויות הועברו לנתבעים 5 ו – 8 הואיל ו:"מאחר ויודעים כי אני שותפה בזכויות של בעלי בחנות ובעסק ולא יתכן כי תעשה העברה כלשהיא ללא ידיעתי".

באותו הליך הצהירה והעידה גם הנתבעת 2 ובמסגרת תצהירה חזרה והתייחסה אל המושכר כאל חנות שהינה בבעלות אביה ואמה.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובע- אמנם בהסכם השכירות נרשם רק שמו של הדייר המנוח ואולם, הנתבעת 1 שכרה את המושכר עימו ביחד, כנכס משותף לשניהם כבעל ואשה ומשכך, לאחר פטירת הדייר המנוח הפכה הנתבעת 1 לדיירת המוגנת בעסק.

לטענת התובע – תימוכין לאמור, ניתן למצוא בתצהיר ובעדות אשר ניתנו על ידי הנתבעת 1 עצמה במסגרת ההליך משנת 2007 אשר הובאו לעיל בסעיף 8. עוד טוען התובע כי חיזוק נוסף, לדבר דיירותה המשותפת של הנתבעת 1 עם הדייר המנוח, ניתן ללמוד ממכתב ב"כ הנתבעת 1 – עו"ד שגב מיום 17/3/13 במסגרתו כתב כי השכירות במושכר עברה אל הנתבעת 1.

לטענת התובע, לא זו בלבד שבראיות האמורות יש משום חיזוק לטענותיו בדבר דיירותה המוגנת של הנתבעת 1 במושכר, אלא שהנתבעות מנועות ומושתקות היום מלהתכחש לטענותיהן העקביות בהליכים משפטיים להן היו צד ולטעון היפוכו של דבר.

יתרה מכך, מוסיף התובע וטוען שגם לגופם של דברים יש לקבוע כי הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת. בהקשר זה פותח התובע וטוען כי השאלה האם אמנם שכרה הנתבעת 1 את החנות ביחד עם הדייר המנוח היא שאלה שבעובדה . במקרה לפנינו – לטענתו- הואיל והנתבעת 1 אשר נכחה במעמד החתימה על הסכם השכירות טענה, במסגרת ההליך משנת 2007, כי הדייר המנוח חתם גם בשמה – הרי שיש לקבוע כי הסכם השכירות נחתם בשליחות על ידי הדייר המנוח גם בעבורה ובהתאמה לקבוע כי גם היא דיירת מוגנת מכוחו. בהקשר זה מצביע התובע, בין היתר, על הימנעות הנתבעות מהעדת הנתבעת 1 כיוצרת חזקה ראייתית שלילית הפועלת כנגד גרסתן בכלל ובפרט בסוגיה זו.

לאור האמור, לטענת התובע, יש לקבוע כי לאחר פטירת הדייר המנוח, נותרה הנתבעת 1 דיירת מוגנת במושכר.

התובע מוסיף וטוען כי אין חולק שלאחר פטירת הדייר המנוח, לא עבדה הנתבעת 1 במושכר אלא העבירה את החזקה בו לבתה- הנתבעת 2 - המנהלת במושכר עסק של ממכר פיצוחים בשם של "כארדי אורלי- מרכז הגרעינים" והתנהלותה זו מהווה נטישת המושכר, המקימה לתובע עילה לפינוי המושכר.

1. הנתבעות מנגד טוענות ראשית כי כלל טענותיו של התובע ולפיהן יש לראות בנתבעת 1 דיירת מוגנת מפאת הלכת השיתוף במקרקעין ו/או מפאת דיני השליחות, כמו גם טענותיו בדבר השתק שיפוטי דינן סילוק על הסף הואיל והועלו לראשונה בסיכומיו.

לשם הזהירות מוסיפות הנתבעות ומכחישות טענות התובע לגופן, תוך שהינן טוענות כי התובע מושתק מלטעון שהנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת, לאור מעשה בית דין הנובע מפסק הדין בהליך משנת 2007, במסגרתו- לטענת הנתבעות- נקבע כי הדייר המנוח (הנתבע 1 באותו הליך) הוא בלבד הדייר המוגן במושכר.

זאת ועוד, בכל הנוגע לטענותיהן כפי שהובאו במסגרת ההליך משנת 2007, טוענות הנתבעות כי במסגרת ההליך הנוכחי הן לא התכחשו לדבר טענותיהן דאז אלא, הסבירו כי דבריהן אז נבעו מחוסר ידיעה ומתוך מחשבה שאמנם הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת ואולם, סברתן זו התבררה כלא נכונה במסגרת פסיקת בית המשפט בהליך משנת 2007. עוד טוענות הנתבעות- בהתבסס לטענתן על קביעת בית המשפט בע"א 688/70 משולם דאר נ' שמעון חממי - כי הואיל והקביעה ולפיה הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת הינה קביעה שהיא בגדר מצג של חוק ולא של עובדה, הרי שאין בטיעוניהן – השגויים משפטית- בכדי למנוע מהן העלאת טענותיהן בהליך לפני.

בהקשר זה ובמאמר מוסגר מוסיפות הנתבעות ומדגישות כי לתובע לא נגרם כל נזק כפועל יוצא מכך שהנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת באשר, לאור קביעת בית המשפט בהליך משנת 2007, אין פסול בניהול העסק באמצעות בני משפחה ומשכך- ככל שהיה נקבע כי הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת כשלעצמה- יכלה היא להמשיך ולהפעיל את העסק באמצעות ילדיה ולאחר אריכות ימיה להעבירו למי מהם אשר יעבוד עימה – דהיינו, התוצאה תהיה אותה תוצאה כפי שהינה היום- שהנתבעת 2 הינה דיירת הממשיכה את אביה- הדייר המוגן המנוח. הנתבעות מדגישות העדר נזק לתובע גם כטעם נוסף בגינו יש לדחות טענת התובע הנסבה על השתק שיפוטי בהינתן שלאור העדר נזק- לא שינה התובע מצבו לרעה כפועל יוצא מטענתן.

עוד טוענות הנתבעות כי בטיעונן בהליך זה הינן למעשה מסתמכות על הכרעות בית המשפט בתיק משנת 2007 ולא קם כנגדן השתק משפטי בהינתן שלא זכו בתיק משנת 2007 על בסיס טענותיהן, אלא להיפך- בית המשפט לא קיבל טענותיהן בדבר דיירות מוגנת לנתבעת 1.

זאת אף זאת לטענת הנתבעות גם המנוחה סברה שיש בפסק דינו של בית המשפט בהליך משנת 2007 משום קביעה ולפיה הנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת והראייה- מכתב הדרישה להחזרת המושכר הוצא על ידי התובעת המנוחה 3 שבועות בלבד ממועד פטירתו של הדייר המנוח.

לאור האמור, טוענות הנתבעות כי הנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת בעסק ומשהנתבעת 2 עבדה בפועל במושכר קודם לפטירת אביה- הדייר המנוח, הרי שזכויותיו הועברו אליה כדיירת נגזרת-ממשיכה.

כפועל יוצא מהאמור, ומשאין חולק כי הנתבעת 2 מפעילה את העסק במושכר באופן סדיר ולא נטשה את המושכר הרי, שלטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה -

1. בדיון אשר התקיים לפני העידו מטעם התובע- בתם של המנוחה הגב' סיסי שולמן ומטעם הנתבעות – הנתבעת 2. לאחר סיום הליך ההוכחות הוגשו סיכומים בכתב על ידי הצדדים.
2. עיון בטיעוני הצדדים מעלה כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהנתבעת 2 עובדת במושכר וכן, כי עבדה במושכר עוד קודם לפטירת הדייר המנוח. האמור עולה מפורשות מעדויות הצדדים ובכלל זה בפרט מעדות הגב' סיסי שולמן-מטעם התובע- אשר העידה לעניין עבודת הנתבעת 2 בחנות, בעמוד 7 כי:

"אורלי עבדה רק לאחר שמונה אפוטרופוס וזה היה בתוקפת התביעה הקודמת, בערך 2006, אני לא זוכרת בדיוק."

עוד העידה באותו עמוד בשורה 29 כי היא רואה רק את הנתבעת 2 בחנות והוסיפה בשורה 31: "אותה ועת בעלה".

במענה לשאלה האם גם לפני פטירת המנוח ראתה את הנתבעת 2 השיבה:

"ת. ראיתי אותה בתקופה שגם היא בחנות תחת ניהול האפוטרופוס את החנות והיא עבדה שם כשכירה".

וכן אישרה כי היא מתגוררת בבנין בו נמצאת החנות (ראו עמוד 7 שורות 24-25).

1. לאור האמור ולאחר בחינת וריכוז טענות הצדדים עולה כי השאלה המרכזית במחלוקת הינה האם הנתבעת 1 היתה דיירת מוגנת מלכתחילה- דהיינו – ממועד הסכם השכירות וזאת, הגם שבהסכם השכירות נכתב כדייר רק הדייר המנוח- בעלה? פועל יוצא מתשובה חיובית לשאלה זו- האם נטשה הנתבעת 1 את המושכר והפרה את הסכם השכירות עת העבירה את הזכויות בבית העסק לבתה. ככל שהתשובה לשאלה שלילית, הרי שמשאין חולק כי הנתבעת 2 עונה אחר הגדרת דיירת נגזרת הואיל וכאמור עבדה במושכר עוד קודם לפטירת המנוח וכן, אין חולק כי לא נטשה את המושכר- דין התביעה להידחות.
2. האם הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת במושכר?

בהקשר לשאלה זו, אוחזים שני הצדדים בהליך המשפטי משנת 2007 וכל אחד מהם טוען "לי הוא" .

כך, מצדו האחד של המתרס - טוען התובע כי טענות הנתבעות כפי שהועלו על ידן במסגרת ההליך משנת 2007 יש בהן בכדי ולהשתיקן מלטעון טענות שונות בהליך לפני – בכלל זה בפרט – לטענתו, מנועות הנתבעות מלטעון בהליך הנוכחי כי הנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת וזאת, בשעה שטענו טענה זו במסגרת ההליך משנת 2007.

מצדו השני של המתרס - טוענות הנתבעות כי בפסק דינו של בית המשפט משנת 2007, קיים מעשה בית דין בטענת דיירותה המוגנת של הנתבעת 2 וזאת, הואיל ולדידם, במסגרת פסק דין קבע בית המשפט מפורשות כי הנתבעת 2 אינה דיירת מוגנת.

כפי שיפורט להלן, הנני סבורה כי ההליך משנת 2007 אין בו בכדי להועיל למי מן הצדדים ומשכך, אדרש לבחינת השאלה האם הנתבעת 1 אמנם דיירת מוגנת אם לאו לגופה.

1. ראשית- בכל הנוגע לטענות התובע ולפיהן, הנתבעות מנועות מלטעון טענות העומדות בסתירה לטענותיהן בהליך משנת 2007 –

אפתח ואציין כי טענות אלו הינן כמעט בבחינת :"הפוסל במומו הוא פוסל", באשר אמנם הנתבעות טענו במסגרת ההליך משנת 2007 כי הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת במושכר ואולם, מאידך גם התובעים באותו הליך טענו כי יש להורות על סילוק ידה של הנתבעת 2 מהמושכר עת טענו הם כי רק הנתבע 1 הינו הדייר המוגן במושכר.

הנני סבורה כי הנימוק אשר ניתן על ידי הנתבעות בהקשר לטיעון האמור- אשר טיעון זהה לו ניתן גם על ידי העדה מטעם התובע - ולפיו, מקור הטענות הינו בפער מידע משנת 2007 ועד היום- יפה לאלו גם אלו.

בהקשר זה, העידה הנתבעת 2 במענה לשאלה מדוע טענה את שטענה במסגרת ההליך משנת 2007, בעמודים 6-7 שורות 30-3 לפרוטוקול כדלקמן:

" ש. האם את במסגרת תיק 2007 גם טענת את ההיפך ממה שאת טוענת היום ולפיו הנתבעת 1 כאן לא היתה דיירת מוגנת, האם טענת זאת בתיק קודם?

ת. טענו אז שאינה דיירת מוגנת לפי מידע שהיה בידינו אז, היה בידינו הסכם גירושין וזה היה המידע בידינו שאינם חיים ביחד, אינם בני זוג, לאחר מכן במסגרת החקירות התברר שהם ביטלו את הגירושין ועובדה שפסק הדין נפסק כפי שנפסק."

בדומה העידה הגב' סיסי שולמן, מטעם התובע, בעמוד 10 שורות 5-13 כי:

"ש. מפנה לסעיף 15 לתצהירך, תוכלי להקריא?

ת. (מקריאה). אני לא מתכחשת למה שאמרתי, זה נכון ל-2007.

ש. עכשיו את טוענת שאביך רכש לבדו את הזכויות אף על פי שבסעיף 4 לתצהירך כתבת שהוריך רכשו יחד?

ת. עד 2007 אנו כילדה ומי שגרה באזור וסיסי גדלה איתי בשכונה, היינו בטוחים שזה העסק המשפחתי של אבא ואמא, ב-2007 במסגרת המשפט התברר לנו שאנו טעינו ורק מי שחתם על החוזה עם המשפחה של סיסי הוא בעל הזכויות היחיד וזה אבי. זה מה שקבע בית המשפט."

עיננו הרואות- שני הצדדים הניחו הנחות מוטעות בשנת 2007 ובהתאמה להן טענו את שטענו במסגרת אותו הליך ואולם, לאור ולאחר קביעת בית המשפט, שינו הדדית ובהתאם לה טענותיהם - שכפי שיפורט להלן, הינן למעשה משום מסקנות- ואינני רואה כל פסול בכך.

1. יתרה מכך, באשר לטענות הנתבעות הרי שאינני יכולה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה למעשה אין כל הבדל משמעותי בין קביעה ולפיה הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת לבין קביעה ולפיה אינה דיירת מוגנת , בכל הנוגע לתביעה המונחת להכרעתי ומשכך, הנני מוצאת לייחס מהימנות לגרסת הנתבעות ולפיה אמנם השינוי בגרסתן- כמו גם בהתנהלותן- נובע מאמונתן ולפיה בית המשפט במסגרת ההליך משנת 2007 קבע כי הנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת.

במה הדברים אמורים?

לו אמנם הנתבעת 1 דיירת מוגנת, טענת התובע הינה כי הואיל וזו אינה נמצאת בעסק אלא העבירה אותו לבתה – היא הנתבעת 2 הרי שנטשה את העסק. טרם אבחן טענה זו הנני מוצאת להקדים ולציין כי בהתאם לפסיקה ההקפדה בדבר מידת הקשר האישי של הדייר לבין בית העסק שלו הינה פחותה מזו הננקטת באשר לקשר שבין הדייר לדירת מגוריו. יתרה מכך, נקבע בפסיקה כי במקרה בו מצבו הבריאותי של הדייר החוזי אינו מאפשר לו להימצא בעסק באופן יומיומי, יכול הוא לנהל את עסקו באמצעות בני משפחתו (כשם שנקבע על ידי בית המשפט במסגרת ההליך משנת 2007 וכן, ראו – ע"א 477/67 רבינוביץ נ' ארגש, פ"ד כב (1) 309; דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, בעמודים 143-145 והאסמכתאות שם). צא ולמד- לו אמנם סברו הנתבעות כי טענתן משנת 2007 יש בה ממש ולא נדחתה על ידי בית המשפט, יכלו להמשיך במתכונת ההעסקה כפי שהייתה קודם לפטירת המנוח, באופן שהנתבעת 1 הינה הדיירת המוגנת, ברם זו מפעילה את העסק באמצעות הנתבעת 2 עד לפטירת הנתבעת 1 (תבדל לחיים ארוכים), אז היה נקבע כי הנתבעת 2 הינה דיירת נגזרת-ממשיכה. בנסיבות אלו, לא היה נקבע כי המושכר ננטש ומשכך, היתה נדחית התביעה.

הנני סבורה כי התנהלותן של הנתבעות, במסגרתה טענו מלכתחילה להעברת הזכויות לידי הנתבעת 2 מאת אביה המנוח, יש בה בכדי להעיד על תום ליבן ואמונתן הכנה ולפיה במסגרת ההליך משנת 2007 נקבע כי הנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת ומשכך, כי לאור פטירת הדייר המנוח, הדרך להעברת הזכויות הינו בהסתמך על סעיף 27 לחוק הגנת הדייר.

הזהות בתוצאה בין שתי אפשרויות הטיעון – אשר בשתיהן בפועל ההתנהלות היתה כמעט זהה, באשר בראשון כמו גם בשני, בפועל היתה פועלת הנתבעת 2 בחנות- יש בה בכדי לחזק טיעון הנתבעות והמהימנות אשר ניתן לייחס לו.

1. האמור חל ביתר שאת בהינתן שלטעמי, הטענה ובהתאם לה הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת, הינה טענה הנסבה להלכה ולמעשה על קיום סטטוס חוקי, אשר אין אדם יכול ליצור לעצמו ב"הבל פיו" ומשכך, לטעמי אין אדם יכול להיתפס בהצהרתו המוטעית הנוגעת לו. כך הם פני הדברים לדוגמא באשר להצהרת אדם בדבר יחסי עבודה, קל וחומר שכך הם פני הדברים באשר להצהרת אדם בנוגע להיותו נשוי – בכל המקרים ברי כי לא די בהצהרת האדם אלא שנדרשת קביעה האם אמנם הינו עומד בדרישות הדין המקימות לו הסטטוס האמור ומשכך, לא ניתן לתפוס אדם ככל שהינו סבור, באופן מוטעה, כי הסטטוס אשר סבר שחל עליו - בסיכומו של דבר אינו חל. בדומה לקביעתי זו נקבע בע"א 495/70 וילמה (מרים) צ'נגרי נ' יהודית הלוי (ישפה), כה(2) 400 (1971)

"ברור מההגדרה הנ"ל כי כדי ליצור מניעות צריך שהמצג יתייחס לענין שבעובדה ולא לענין של חוק. מצג בקשר לדבר שבחוק אינו יוצר מניעות."

[במאמר מוסגר הנני מוצאת לציין בהקשר זה כי במסגרת סיכומיהם הפנו הנתבעות לפסק דין ע"א 688/70 דאר נ' חממי והתייחסו ארוכות לעובדות כביכול של פסק דין זה ולקביעותיו. דא עקא, עיון בפסק הדין אליו הפנו הנתבעות מעלה כי לא מיני ולא מקצתי- פסק הדין נשוא ההפניה אינו עוסק בדיירות מוגנת אלא בבוררות, אין לו דבר וחצי דבר עם טענות הנתבעות וככל הנראה מקור ההפניה הינו בטעות בין פסק הדין אליו הפנו הנתבעות לבין פסק הדין צ'נגרי אליו הפניתי לעיל. ]

בנוסף נקבע בדומה, בכל הנוגע לסטטוס של עובד, כי:

"לא אחת נפסק כי בכוונות והצהרות אין די והיותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטאטוס אשר הצדדים אינם יכולים להתנות עליו. קרי - מעמד זה אינו נקבע ע"י הצדדים, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה ולא דווקא רצונם של הצדדים, מאחר שאין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה" (ראו: תע"א (אזורי-ת"א) 9092/07 עו"ד דוד מאירי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו 31/1/12); דב"ע לו/ 0-2 לוי- המל"ל (לא פורסם ) דב"ע נד/3-77 פנינה רוטברג- תדיראן בע"מ, פד"ע כז 454, 462; ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ , עבודה ארצי, כרך לג(76), 25).

לטעמי, כך הם פני הדברים גם באשר לדיירות מוגנת המהווה סטטוס ומשכך, סברה מוטעית של מי מהצדדים ולפיה הסטטוס מתקיים, אין בה בהכרח בכדי למנוע טענה שונה משמתברר כי בטעות יסודה.

1. זאת אף זאת, במסגרת סיכומי התשובה מטעמו טוען התובע כי טענות הנתבעות הינן טענות שבעובדה ולא שבחוק ומשכך, חל בהקשר אליהן השתק שיפוטי. דא עקא, שטענה זו בדבר קיומו של השתק שיפוטי בנסיבות לפני, אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה במסגרתה נקבע כי כאשר טען בעל דין טענה בהליך וטענתו התקבלה אזי קם "השתק שיפוטי" המונע ממנו מלהתכחש לטענתו גם בהליך אחר נגד יריב אחר (ראו - -ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S. A, פ"ד מח(4), 133; ע"א (מחוזי ת"א) 1927/06 מדעי זכריה נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (פורסם בנבו 27/1/08); -רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ ו-4 אח' נ' ישראל פרידמן, פ"ד נ(5), 418, עמ' 422-421; ע"א 502/00 רשות שדות התעופה בישראל נ' אפקון בקרה ואוטומציה, [פורסם בנבו])

אציין כי במסגרת רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6), 625. הועלו מפי כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז) הרהורים בנוגע לשאלה האם לא נכון לסטות מן ההלכה הקובעת כי הצלחה בהליך הקודם על דרך קבלת טענה שנטענה מהווה תנאי לתחולתו של ההשתק השיפוטי ואולם, שאלה זו הושארה בצריך עיון.

לאור האמור- גם לו קבעתי שאמנם טענות הנתבעות הינן טענות עובדתיות – ואינני סבורה כי כך הם פני הדברים - הרי שבהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, משאין חולק שהנתבעות לא זכו בהליך הקודם וטענתן לכל הפחות ואף לדידו של התובע, לא נדונה - אין כל מקום להשתיקן.

1. מכאן אפנה לבחינת טענת הנתבעות ולפיה קיים מעשה בית דין בפסק דינו של בית המשפט משנת 2007, באשר זה קבע כי הנתבעת 1 אינה דיירת מוגנת. אקדים ואומר כי באשר לטענה זו אינני נדרשת לקבוע מסמרות וזאת, הואיל וממילא הנני סבורה- כפי שיפורט להלן – שלא הוכח כי הנתבעת 1 דיירת מוגנת במושכר לגופם של דברים. יחד עם זאת ולשם שלמות היריעה בלבד, אציין כי לו נדרשתי לסוגיה הרי שלטעמי אין בפסק הדין משום מעשה בית דין בטענה זו, הואיל ובית המשפט לא נדרש להכרעה בסוגיה זו, לאור הכרעתו ולפיה הנתבע 1 לא הפר את הסכם השכירות הואיל ולא העביר זכויותיו במושכר לנתבעים 5 ו- 8 ואף לא נטש את המושכר משהמשיך להפעיל את העסק באמצעות בני משפחתו בעבורו. בנסיבות אלו, לא נדרש בית המשפט כלל ועיקר לשאלה האם הנתבעת 1 הינה אמנם דיירת מוגנת אם לאו ואמירתו בעניין זה – שאף לא נומקה, לא פורטה ולא הוסברה – נאמרה כאמרת אגב בפרק שכל כולו בבחינת "למעלה מן הצורך". בנסיבות אלו, אין בידי לקבל הטענה ולפיה יש בפסק הדין בהליך משנת 2007 בכדי ליצור מעשה בית דין בסוגיית דיירותה המוגנת של הנתבעת 1.
2. לאור האמור, הנני נדרשת לבחינה לגופה של הטענה ולפיה הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת בעסק מלכתחילה- דהיינו, היא ביחד עם הדייר המנוח הינם הדיירים המוגנים החוזיים.

באשר לטענה זו מועלת על ידי הנתבעות טענת סף ולפיה כלל טענת התובע הנסבה על דיירותה המוגנת של הנתבעת 1 התבססה – עד לסיכומיו – על טענת המניעות כנגד הנתבעות ולא על טענותיו כפי שהועלו בסיכומים ולפיהן, הנתבעת 1 דיירת מוגנת מכוח שיתוף כמו גם מכוח חתימתו של הדייר החוזי בשמה ובמקומה על הסכם השכירות.

הנני סבורה כי יש ממש בטענת הנתבעות ולפיה עד למועד סיכומיו לא הועלתה על ידי התובע טענה ולפיה הנתבעת 1 הינה דיירת מוגנת חוזית בנסיבות בהן הדייר המוגן החוזי חתם בשמה על הסכם השכירות, אלא שאמנם- כטענת הנתבעות- כלל טענתו, במסגרת כתב התביעה כמו גם בתצהיר מטעמו, נסבה על מניעות הנתבעות מלטעון שאינה דיירת מוגנת לאור טענותיהן בהליך משנת 2007.

יחד עם זאת, הנני מוצאת להבהיר כי גם לגופם של דברים לטעמי, דין הטענה להידחות וזאת הואיל וטענה ולפיה מכוח דיני השליחות ניתן לקבוע מעמד דיירות מוגנת לאשת הדייר החוזי המקורי, נדחתה בדעת רוב על ידי כבוד הנשיא ברק אשר אל דעתו הצטרפה כבוד השופטת (כתוארה אז) בייניש במסגרת רע"א 1711/98 דוד שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, נד(1) 394.

כך, באותו עניין, דחה כבוד הנשיא ברק את הטענה בדבר החלת דיני השליחות על מוסד הדיירות המוגנת וקבע:

"בכל הנוגע למעמדו של בן-הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטטוטורי בסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על-ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. על-פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטטוטורית – בעלי הבתים והדיירים גם יחד – כי "דור הילדים" יוכל ליהנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. אין זה ראוי כי בשלב זה של חיי החוק, ובלא לשמוע כל טיעון בעניין, ובלא להביא בחשבון את המשמעויות החברתיות והכלכליות, נכריז על הארכת תחולת החוק לדור נוסף של דיירים."

לדעה זו הצטרפה כבוד השופטת ביניש אשר הוסיפה וקבעה:

"גם אני סבורה כי החלת דיני השליחות במקרה כגון זה שבפנינו מרחיבה מעבר לנדרש את תחולת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] ואת היקף ההגנה המוקנית על-פיו. הרחבה זו אינה עולה בקנה אחד עם המגמה הפרשנית הזהירה והמצמצמת ביחס לדיני הגנת הדייר שעליה עמד בית-משפט זה לא אחת; מגמה המתחשבת בשינויים המהותיים שחלו במציאות החברתית והכלכלית שעמדה ברקע של חקיקת דינים אלה (ראו: ע"א 99/75 הימנותא בע"מ נ' בדיחי [14], בעמ' 425; ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור [15], בעמ' 118-119; רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן [16], בעמ' 634; רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי [17], בעמ' 165-166). כאמור בפסק-דינו של הנשיא, אין באמור לעיל כדי לשלול אפשרות להכיר ביחסי שליחות בין בני-זוג בנסיבות ובהקשרים משפטיים מתאימים."

במקרה לפני כל שנטען על ידי התובע הוא כי מכוח דיני השליחות חתם הדייר החוזי המנוח על הסכם השכירות בגין בית העסק גם בשמה ובמקומה של אשתו ואולם, מעבר לטענה זו לא הובאה כל ראייה או נימוק המצדיק הרחבת המסגרת הקבועה בדין והחלת דיני השליחות על יחסי הצדדים.

לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת 1 אינה דיירת חוזית מוגנת מקורית בעסק ומשכך, כי העסק הועבר לידי הנתבעת 2 בעת פטירת הדייר המנוח החוזי – אביה.

1. באשר לקביעתי האחרונה- אציין כי במסגרת סיכומיהם לא התייחסו מי מהצדדים לשאלת תוקף העברת הזכויות לנתבעת 2 הגם שלכאורה לדייר המנוח בעת פטירתו אשה- היא הנתבעת 1.

על אף האמור ולשם שלמות היריעה הנני מוצאת להתייחס לטענה ולקבוע כי לטעמי, העברה כאמור תקפה בהתאם לסעיף 23(ב) לחוק.

כך, סעיף 23 לחוק קובע:

"23. (א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בןֿ זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו."

בע"א 581/84 שמיר (שמוסקין) אברהם נ' קלמוביץ, פ"ד מ"ר (1)102 עת נדרש בית המשפט העליון לפרשנות המילים :"באין בן זוג" בסעיף 23(ב), נקבע על ידו כי:

"אכן, נאמר שם "באין בן זוג" אולם כוונת המחוקק היתה לאו דווקא לפטירתו ולמותו של בן-הזוג אלא לאי עמידתו של בן זוג זה בתנאי החוק. (ר' ע"א 440/64 [1]). ובמילים אחרות: יכול שיהיה בן-זוג בחיים ובנמצא והדיירות המוגנת תעבור, עפ"י הוראות הסעיף הנ"ל, לבן או יורש אחר מן הטעם שבן או יורש זה ממלא אחר הוראות החוק ואילו בן-הזוג אינו עומד בדרישותיו של החוק. לפיכך העובדה שלדייר המקורי, בתיק זה, היה בן-זוג שנותר בחיים - ועובדה זו בלבד - אינה אומרת דבר בתיק זה."

בהמשך לקביעה האמורה נקבע בפסיקה- וקביעה זו נכונה להשקפתי - כי גם מקום בו האלמנה מוותרת על זכותה לפי סעיף 23(א) לחוק יהיו ילדי הנפטר לדיירים מכוח סעיף 23(ב) לחוק. קביעה זו מבוססת על היגיון דברים כדלקמן:

"הפסיקה הכירה בכך שאדם שרכש זכות של דיירות סטטוטורית רשאי לקבל שהות סבירה להחליט אם להמשיך ולנהל במושכר את העסק שניהל הדייר (בר אופיר, בעמ' 285). כך, אלמנת הדייר שנפטר רשאית להחליט שלא להמשיך ולנהל את עסקו במושכר, שאז לא תעמוד בתנאי החוק. אם כן, אין כל סיבה שהאלמנה לא תודיע מלכתחילה כי היא מוותרת על הזכות שהחוק הקנה לה."

[ראו - ת"א (שלום ת"א) 23249-12-09 מתילדה משולם נ' עזבון המנוח ישי פנס ז"ל (פורסם בנבו 6/1/13)]

מן הכלל אל הפרט- בנסיבות בהן ויתרה הנתבעת 1 על זכויותיה כדיירת ממשיכה, הרי שהזכויות הועברו בהתאם לסעיף 23(ב) לחוק לידי הנתבעת 2 , שהינה בתו של הדייר המנוח, אשר אין חולק כי עבדה בבית העסק עוד קודם לפטירתו.

1. לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת 2 הינה דיירת נגזרת של הדייר החוזי המנוח ומשכך, כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר;

1. התביעה נדחית, התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך של 15,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום.
2. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.