ניתן ביום 18 מאי 2015

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל פריימן; ב"ל 45496-04-13), שבו התקבלה בקשת המשיב (להלן – המוסד) לדחות את תביעת המערער על הסף בשל "התיישנות".

הרקע

1. המערער, שאינו יודע קרוא וכתוב, הגיש למוסד ביום 27.12.2009 תביעה לתשלום דמי פגיעה והכרה בפגיעה בעבודה, כמשמעותם בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי). כעולה מתביעתו, במוצאי שבת, 18.8.2007, אירע למערער אירוע לב. לטענתו, בצהרי היום שקדם לאירוע הלב, 17.8.2007, אירע לו אירוע חריג בעבודה – ויכוח עם פקח עירוני בקשר לעסק שבו עבד המערער כאיש אחזקה.
2. המערער זומן, במכתב שנשלח אליו בדואר, להתייצב לחקירה לפני חוקר המוסד. ביום 2.3.2010 נחקר המערער כאמור.
3. המוסד דחה את תביעת המערער (להלן – מכתב הדחיה). על גבי מכתב הדחיה, נושא התאריך 7.3.2010, נרשם כי הוא נשלח למערער בדואר רשום. במכתב נוסף, נושא תאריך זהה, הודע למערער על זכאותו לקבלת סיוע משפטי בעקבות דחיית תביעתו (להלן – ההפניה לסיוע המשפטי).
4. לשלמות התמונה יצוין כי בתחילת שנת 2009 נקבעה למערער דרגת נכות כללית למן חודש נובמבר 2007.
5. ביום 24.4.2013, בחלוף למעלה משלוש שנים מהמועד המצוין בכותרת מכתב הדחיה, פנה המערער לבית הדין האזורי ועתר כנגד דחיית תביעתו. המוסד הגיש כתב הגנה ובקשה לסילוק התביעה על הסף (להלן – בקשת הסילוק), בנימוק שהתביעה הוגשה בחלוף המועד להגשתה, כפי שנקבע בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן – התקנות), אשר קובעת כי:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר."

1. המערער טען כי יש לדחות את בקשת הסילוק. לטענתו, שנתמכה בתצהירו, בסמוך לפני הגשת תביעתו לבית הדין הוא קיבל מכתב. מאחר שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא פנה לשכנו שהסביר לו את תוכן המכתב – מדובר היה בהפניה לסיוע המשפטי. נוכח מכתב זה פנה המערער לבירור העניין במוסד, שם נמסר לו כי תביעתו נדחתה. בעקבות זאת הוא פעל מייד וניגש לבא כוחו על מנת להגיש את התביעה. בנסיבות אלה, כך טען המערער, לא חלף המועד להגשת התביעה, שכן טרם חלפו 12 חודשים מיום שנודע לו על דחיית תביעתו.
2. המוסד טען כי מכתב הדחיה וההפניה לסיוע המשפטי נשלחים יחד, ותמוהה טענת המערער כי קיבל רק אחד מהם; מכתב הדחיה נשלח בדואר רשום כמצוין עליו, אם כי בשל חלוף הזמן לא נשמרה האסמכתא לכך; אף אם מדובר היה במכתב שנשלח בדואר רגיל, אין כל סבירות בגרסת המערער, שלפיה מכתב זה "הסתובב" במשך 3 שנים עד שהגיע לידיו; את ההזמנה לחקירה קיבל המערער תוך כשבועיים ימים; אין זה סביר שאדם במצב כלכלי רעוע, כמו זה שהמערער טוען לו, ימתין כ-3 שנים מבלי לברר מה עלה בגורל תביעתו.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. לאחר שהמערער נחקר על תצהירו, החליט בית הדין האזורי לקבל את בקשת הסילוק ולדחות את תביעת המערער על הסף. בית הדין האזורי קבע כי מקובלת עליו טענת המוסד, שלפיה אישורים על משלוח מכתבים בדואר רשום אינם נשמרים מעבר לשלוש שנים ולפיכך אין אפשרות להוכיח את המועד שבו התקבל מכתב הדחיה אצל המערער; מאידך, אין בגרסת המערער מועד ברור שבו קיבל את מכתב ההפניה לסיוע המשפטי; הטענה כי מכתב הדחיה, אפילו נשלח בדואר רגיל, "התגלגל" במשך כ – 3 שנים עד שהגיע לידי המערער, היא בלתי סבירה, אינה מתקבלת על הדעת והיא נדחית; המערער לא הביא כל ראיה חיצונית ונמנע מלהביא לעדות את השכן, ומכל מקום אין בעדות השכן "כדי להוכיח כי רק במועד זה [הכוונה היא למועד הנטען – בסמוך לפני הגשת התביעה בבית הדין – א.א.] התקבל המכתב אצל התובע".

הטענות בערעור

1. המערער סבור כי פסק הדין של בית הדין האזורי שגוי. לטענתו, למעט ההפניה לסיוע המשפטי, לא קיבל הוא את מכתב הדחיה, ולכן לא היה מקום לקבוע כי תביעתו הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך. המערער מוסיף כי מאז הפגיעה בעבודה מצבו, לרבות הנפשי, קשה; המוסד לא הרים את הנטל להוכיח כי המערער קיבל את מכתב הדחיה; בית הדין האזורי לא קבע כי המערער אינו מהימן; לא הוכחה טענת המוסד כי הוא אינו שומר את אישורי המסירה בדואר רשום בחלוף שנה ממועד המשלוח; לו קיבל המערער את מכתב הדחיה, הרי שהיה פועל מיידית, כפי שעשה בסמוך להגשת התביעה; לא היה לו, למערער, כל אינטרס שלא להגיב למכתב הדחיה; הוא אינו יודע קרוא וכתוב לכן יש להבחין בין המקרה שלו ובין מקרים אחרים.
2. המוסד סבור כי דין הערעור להידחות. לטענתו, גרסת המערער אינה סבירה. מכתבים שנשלחו למערער לפני מכתב הדחיה בקשר לנכות הכללית ולזימון לחקירה התקבלו על ידו ללא תקלה, וכך גם מכתבים שמאוחרים למכתב הדחיה. לפיכך, הטענה כי דווקא מכתב הדחיה לא התקבל – אינה סבירה; המוסד לא היה מחויב לשלוח את מכתב הדחיה בדואר רשום; לטובת המוסד עומדת חזקת המינהל התקין, שלפיה נשלח מכתב הדחיה למערער; בית הדין אינו צריך לקבוע במפורש כי המערער אינו מהימן על מנת לדחות את גרסתו, ודי בכך שבית הדין שוכנע כי המערער קיבל את מכתב הדחיה בסמוך לאחר המועד שנרשם בכותרתו; העדר היכולת לקרוא ולכתוב אינה רלוונטית, שכן מגבלה זו לא מנעה מהמערער מלהגיב למכתבים אחרים של המוסד; אין במסמכים הרפואיים אודות מצבו הנפשי של המערער, ביטוי למצב נפשי המצדיק את העיכוב שנקט המערער בתגובה למכתב הדחיה.
3. הצדדים הסכימו כי טענותיהם בישיבת קדם הערעור ייראו כסיכומים בכתב וכי פסק הדין יינתן על יסוד סיכומים אלה וכלל החומר המצוי בתיק.

מסגרת משפטית

ממצאים על המצאות

1. ההליך שלפנינו מעורר שתי שאלות מרכזיות: האחת, האם מכתב הדחיה הגיע למענו של המערער, אם לאו; השניה, מהו מועד קבלת מכתב הדחיה על ידי המערער (אם אמנם ייקבע כי אכן הגיע לידיו), שממנו מתחילה להימנות התקופה שבמהלכה רשאי המערער להגיש תביעה בבית הדין האזורי. הצדדים לפנינו לא טענו לעניינים אלה על כלל ההיבטים שלהם, לפחות לא בצורה ישירה, וכשלעצמנו אנו סבורים כי הכרעה עקרונית וגורפת בשאלות האמורות אינה נדרשת בענייננו ויש להותירה לזמנה. ובכל זאת מבקשים אנו להתייחס בקצרה ושלא באופן ממצה לכמה מהסוגיות האמורות.
2. על פי תקנה 1(ב) לתקנות, תובענה על החלטת המוסד בתביעה תוגש לבית הדין לעבודה "תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע...". על המוסד, הטוען לחלוף המועד להגשת התביעה בבית הדין האזורי, הנטל להוכיח כי לתובע נמסרה הודעה כאמור, לרבות המועד שבו נמסרה ההודעה לתובע ושממנו מתחיל מניין שניים עשר החודשים להגשת התביעה^[1].

הכיצד ירים המוסד נטל זה? האם על המוסד לשלוח את ההודעה (על החלטתו בתביעה) בדואר רשום דווקא? האם במסגרת טענתו כי התביעה בבית הדין הוגשה באיחור על המוסד להציג אישור מסירה, או שמא די בטענתו כי על ההודעה נרשם "דואר רשום" וכי כך אכן נשלחה? הכיצד נדע מתי הגיע דבר דואר שנשלח ליעדו?

אופן ביצוע ההמצאה

1. חוק הביטוח הלאומי והתקנות הרלוונטיות שהותקנו מכוחו, לא קובעים הסדר כולל ואחיד באשר לאופן המצאתם של מסמכים הנשלחים מטעם המוסד למבוטחים. אמנם, הוראות חוק מסוימות מחייבות את המוסד לשלוח הודעות או החלטות בדואר רשום^[2]. אולם – על פי רוב – כל שמחויב המוסד הוא למסור הודעות "בכתב"^[3]. גם החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט – 1959, קובע חובת מתן תשובה "בכתב" בלבד^[4], ואינו מתייחס בצורה מפורשת לאופן המצאת התשובה – בדואר רגיל או בדואר רשום דווקא.
2. שאלת אופן משלוח החלטות המוסד למבוטחים נדונה בפסק הדין בעניין פחימה^[5]. השופט צור קבע כי:

"המוסד פועל על פי חוק ואין כל הוראה חוקית הדורשת ממנו לשלוח למבוטחיו הודעות או מכתבים בדואר רשום דווקא. אכן, יש יתרון למשלוח הודעות בדואר רשום בכך שהמסירה לנמען מתועדת, אך אפשר שיש לה גם חסרון בכך שהוא מסורבלת ויקרה יותר. על כל פנים ההחלטה באיזו דרך לנקוט נתונה למוסד על פי שיקוליו ומדיניותו, ואין לבוא עימו חשבון בשל כך ששלח הודעה כלשהי בדואר רגיל ולא בדואר רשום דווקא."

מאידך סבר השופט רבינוביץ באותו עניין כי "רצוי שהמוסד לביטוח לאומי ישלח בדואר רשום למבוטחים החלטות שיש להם [כך במקור – א.א.] נפקות לעניין חובות וזכויות של המבוטחים. בכך עשוי להיחסך זמן שיפוטי יקר בטענות לגבי עצם קבלת אותם [כך במקור – א.א.] החלטות על ידי המבוטחים".

השופט צור הסתייג מעמדת השופט רבינוביץ וקבע כך:

"אני מסתייג מדעתו של חברי השופט רבינוביץ כי רצוי שהמוסד לביטוח לאומי ישלח למבוטחים החלטות בעלות נפקות לעניין חובותיהם וזכויותיהם בדואר רשום דווקא. שאלת היעילות או התבונה במשלוח הודעות למי מן המבוטחים בדואר רשום לא עמדה לדיון בפנינו ואין לנו כל נתון או מעמד להביע דעה בקשר לכך. אין לנו כל בסיס משפטי לקבוע כי ההסדר הנוהג  כיום במוסד אינו סביר. כפי שציינתי, בהעדר הוראה חוקית, ההחלטה בדבר מתכונת התיקשורת הנכונה של המוסד עם מבוטחיו נתונה להנהלת המוסד וחזקה עליה שהיא שוקלת את מגוון השיקולים הנכונים בעניין זה."

חברי השופט יגאל פליטמן (כתוארו אז) הצטרף לעמדתו של השופט צור, אולם נציגי הציבור מר שלום חבשוש ומר אורן שחור תמכו בעמדת השופט רבינוביץ, ובכך הפכה עמדתו באותו עניין לדעת רוב. עם זאת, אין לראות בעמדה זו אלא המלצה – "רצוי שהמוסד לביטוח לאומי ישלח בדואר רשום למבוטחים החלטות...". (הדגשה שלי – א.א.) – שאין בצידה משמעות אופרטיבית ממשית.

מכל מקום, בפסיקה מאוחרת יותר, בעניין יברקו^[6], הוחלט פה אחד, מפי חברי השופט פליטמן (כתוארו אז), כי "על המוסד לא מוטלת חובה לשלוח את החלטותיו למבוטחים בדואר רשום דווקא, כך שאי הצגת אישור המסירה למכתב אינו מהווה פגם בהתנהלות המוסד לעניין זה".

1. אף אנו סבורים כי בהיעדר איסור מפורש על כך, או בהעדר הוראה ספציפית הקובעת דרך המצאה אחרת – למשל ההוראות הנזכרות בהערת שוליים 2 לעיל, יש לפרש את חוק הביטוח הלאומי כמתיר המצאת מסמכים בדואר "רגיל". בפרשנות זו יש טעם רב, שכן חיוב המוסד במשלוח הודעות והחלטות ב"דואר רשום" דווקא, עלול לסרבל את עבודת המוסד עד כדי שיתוקו, והדבר יוביל בסופו של יום לפגיעה במבוטחים עצמם. יתר על כן, בראייה כוללת, נראה כי לא יהיה זה יעיל לחייב את המוסד להמציא את כל החלטותיו והודעותיו ב"דואר רשום" דווקא, שעלותו גבוהה בהרבה מעלות משלוח דואר "רגיל", וזאת בהנחה הסבירה, המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר, שרוב רובם של דברי הדואר מגיעים ליעדם אף במשלוח בדואר "רגיל". כך או כך, לא הוכח לפנינו אחרת.

חזקת המצאה

1. אין בנמצא בחוק הביטוח הלאומי או בתקנות שהותקנו מכוחו הסדר כולל ואחיד אף באשר למועד שבו יש לראות דבר דואר שנשלח על ידי המוסד ככזה שהגיע ליעדו, כמו גם לעצם ההמצאה.
2. בעניין כרם^[7] נדון ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה רשות המבצעת גבייה מינהלית של קנסות שהוטלו כדין, אינה רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת תשלום, וכי עליה להוכיח פוזיטיבית שהחייב קיבל את דרישת התשלום. בית המשפט העליון ביטל קביעה זו של בית המשפט המחוזי, בנימוק שהיא "נעדרת עיגון בדין ואף פוגעת בתכליות ציבוריות חשובות". בהרחיבו לעניין חשיבות חזקות המסירה בדואר קבע:

"בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002)...). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין." (הדגשות הוספו – א.א.)

אמנם ההקשר בעניין כרם שונה מהעניין שלפנינו, אולם יפים הדברים אף לענייננו-אנו, בשינויים המחויבים.

1. בנסיבות המקרה דנן ועל רקע הנפסק בעניין כרם, מתעוררת השאלה, שאף אליה לא נדרשו הצדדים, והיא האם הוראת סעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות), חלה ישירות על המצאת מסמכים מאת המוסד למבוטחים. סעיף זה, שכותרת השוליים שלו היא "המצאה על ידי הדואר", קובע חזקה בדבר עצם קבלתו של דבר דואר שנחזה להיות ממוען באופן תקין לאדם, ובדבר המועד לקבלתו^[8]. וכך קובע הסעיף:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון 'המצאה' ובין שהוא נוקט לשון 'נתינה' או 'שליחה' או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת -

(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר." (הדגשה הוספה – א.א.)

ויודגש, כפי שנקבע בעניין יעיש, "לשם הפעלת החזקה האמורה [בסעיף 57ג' לפקודת הראיות – א.א.] צריך, קודם כול, להראות, שקיים 'חיקוק' ה'מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר'.". בענייננו, אף כי לכאורה ניתן לפרש את חוק הביטוח הלאומי באופן ש"מתיר" או "מחייב" המצאה בדואר, לא נכריע בשאלה משהצדדים לא טענו בעניין זה.

פרט לתחולה ישירה של סעיף 57ג' לפקודת הראיות, מקור נוסף בדין שלכאורה עשוי אף הוא להוביל לאותה מסקנה, ניתן למצוא בשילוב של הוראות סעיפים 25(ד) ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים): הראשונה קובעת, בין היתר, כי סעיף 57ג' לפקודת הראיות יחול, בשינויים המחוייבים, "גם על פירושו של חוזה, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור"; השניה קובעת כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". גם בשאלה זו אין לקבוע מסמרות משהצדדים לא טענו לגביה.

1. כך או כך, בית הדין לעבודה אינו כבול בדיני הראיות^[9] ויכול לקבוע קיומה של חזקה עובדתית שכזו גם ללא תחולה ישירה של סעיף 57ג' לפקודת הראיות. שכן הוראתו של סעיף 57ג' לפקודת הראיות משקפת חזקה של הגיון וניסיון חיים, כפי שהובא לעיל בעניין כרם, המלמדים שככלל, דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר. בעניין יברקו קבע חברי השופט יגאל פליטמן (כתוארו אז) כך:

"ב"כ המערערת ניסה לטעון, כי משעל ידי המוסד לא הוצגה ראיה פוזיטיבית המעידה על כך שהמערערת קיבלה את המכתב, היה על בית הדין האזורי לקבוע, כי המכתב לא התקבל על ידי המערערת, ולפיכך תביעתה לא התיישנה. טענה זו דינה להדחות, שכן בנסיבות המתוארות בפסק דינו של בית הדין האזורי בדבר אופן פעולתה של המערערת לאחר מתן החלטת הדחייה, ומשב"כ המוסד הציגה כאמור העתק של מכתב הדחיה עליו צוינה המילה 'רשום', נטל ההוכחה כי המערערת לא קיבלה את מכתב הדחיה הועבר אל כתפיה של המערערת. נטל שלאור כל האמור, המערערת לא עמדה בו."

1. ויודגש – החזקה האמורה היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. כך, למשל, ייתכן שיוכח כי באזור שבו מתגורר המבוטח היה – ככלל, או בפרק זמן מסוים רלוונטי, קושי בחלוקת הדואר. זאת ועוד, חזקה עובדתית זו אינה עומדת לבדה ויש לשקול אותה יחד עם כלל הראיות והנסיבות, תוך התחשבות בכך כי עסקינן בהוכחת יסוד שלילי (על התובע להוכיח שהודעת המוסד לא הגיעה אליו), שמעצם טיבו קשה יותר להוכחה ועל כן, על מנת להוכיחו, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר^[10].

שמירת אישורי מסירה

1. כפי שנכתב לעיל ומבלי לקבוע מסמרות – אף כי לא הוכח שהמוסד מחויב לשלוח הודעותיו והחלטותיו בדואר רשום דווקא, נעיר כי אם המוסד אכן שולח החלטות מסוימות בדואר רשום, הרי שעליו לשמור את אישורי המסירה בצורה מסודרת ולמשך זמן סביר. בהקשר זה נציין כי אם אכן מדיניות המוסד, כפי שטען, היא לשמור את אישורי המסירה לתקופה של שנה בלבד ממועד המשלוח, הרי שמדיניות זו מעוררת קושי, ולא ברור מדוע אישור מסירה שמתקבל לא נשמר כפי שנשמרים יתר המסמכים הנוגעים למבוטח ולמשך אותה תקופה. על פני הדברים נראה כי ראוי לו למוסד לבחון את נהליו בעניין זה.

בהקשר זה ראוי להפנות לסעיף 12(א) לחוק הארכיונים, תשט"ו – 1955, המורה כי "לא יבוער במוסד ממוסדות המדינה או ברשות מקומית חומר ארכיוני, אלא בהתאם לתקנות". כן נפנה לתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), תשמ"ו – 1986 (להלן – תקנות הארכיונים), הקובעות הוראות לעניין ביעור "תעודות שגרתיות" כהגדרת מונח זה בתקנה 1 לתקנות הארכיונים, ובין היתר קובעות כי "רישום המתייחס למשלוח דואר או קבלתו" יש לשמור למשך שנתיים (פרט 7(13) בחלק א' לתוספת הראשונה לתקנות הארכיונים) (לעניין זה ראו גם פרט 41 לחלק ב' לתוספת הראשונה לתקנות הארכיונים, המתייחס במפורש למוסד לביטוח לאומי). מכל מקום, אף אילו היינו קובעים כי על המוסד לשמור אישורי מסירה של דואר רשום למשך שנתיים, הרי שלכאורה לא היתה לכך נפקות לענייננו, משהמערער הגיש תביעתו בבית הדין האזורי בחלוף כ-3 שנים ממועד משלוח המכתב.

הצדדים, נשוב ונזכיר, לא טענו דבר לעניין סוגיה זו, ואף אנו נותירו בצריך עיון.

הכרעה

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר המצוי בתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. במקרה הנוכחי חברו להם מספר גורמים, אשר ביחד עם החזקה העובדתית האמורה, תומכים בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שלפיה מכתב הדחיה נמסר למערער בסמוך לאחר שליחתו על ידי המוסד.

בית הדין האזורי, לאחר ששקל את מכלול הראיות שלפניו וכן את עדות המערער, שוכנע כי מכתב הדחיה נמסר למערער בסמוך לאחר שליחתו על ידי המוסד וכי יש לדחות את גרסת המערער, שלפיה לא קיבל את מכתב הדחיה אלא רק את ההפניה לסיוע המשפטי, וגם זאת כשלוש שנים לאחר שנשלחה אליו. הקביעות הללו הן קביעות עובדתיות שאין בית דין זה כערכאת ערעור נוהג להתערב בהן, ולא מצאנו כל טעות שנפלה בהן העשויה להצדיק את התערבותנו. ואלה טעמינו בתמצית:

א. כאמור, המערער לא הצביע על כל הוראה שבדין המחייבת את המוסד לשלוח לו את מכתב הדחיה בדואר רשום דווקא. מכאן כי אין נפקות לכך שהמוסד לא שמר את אישור המסירה של מכתב הדחיה.

ב. מכתבים שנשלחו למערער לפני ואחרי משלוח מכתב הדחיה הגיעו לידיו.

ג. טענת המערער כי דווקא מכתב הדחיה לא הגיע אליו ואילו ההפניה לסיוע המשפטי הגיעה אליו, ועוד כשלוש שנים לאחר שנשלחה, נראית לא סבירה. זאת במיוחד על רקע העובדה שיתר המכתבים שנשלחו למערער מאת המוסד התקבלו אצלו, דבר העשוי ללמד שאין טעות במען של המערער או קשיים בחלוקת הדואר באזורו.

ד. טוען המערער כי לו היה מקבל את מכתב הדחיה בשנת 2010, כטענת המוסד, במועד – לא היה לו, למערער, כל אינטרס שלא להגיש תביעה לבית הדין, כפי שעשה בשנת 2013. מכאן, שבהעדר אינטרס שלא להשיג על הדחיה ניתן למצוא חיזוק לכך שמכתב הדחיה לא הגיע למערער. טענה זו אין בידינו לקבל, שכן היא מניחה כדבר שבעובדה שכל מכתב דחיה של המוסד גורר אחריו תביעה. ניסיון החיים מלמד שלא תמיד כך הוא. יש שתובעים משלימים עם החלטות המוסד, אף שהן פועלות נגדם, ומטעמים כאלו ואחרים בוחרים שלא לתקוף אותן בבית הדין.

ה. לגבי מועד ההמצאה – המערער לא תמך את טענתו לגבי מועד קבלת מכתב ההפניה לסיוע המשפטי בעדותו של השכן. אנחנו ערים להערת בית הדין האזורי, שלפיה, גם אילו היה עושה זאת, לא היה בכך כדי לסייע. איננו תמימי דעים עם הערה זו, שכן לא מן הנמנע הוא שאילו השכן היה בא להעיד ותומך בטענת המערער ועדותו היתה נמצאת מהימנה, הרי שפני הדברים עשויים היו להיות אחרים.

ו. והעיקר – בית הדין האזורי לא שוכנע בגרסת המערער כאילו הוא המתין שלוש שנים לבירור פנייתו, ואכן לא סביר שהמערער המתין במשך שלוש שנים על מנת לברר מה עלה בגורל תביעתו. יש לזכור כי עסקינן בגמלאות מחליפות הכנסה, והדעת נותנת כי הנדרש להכנסתו לא ימתין פרק זמן כה ממושך מבלי לברר מה עלה בגורל תביעתו. ודאי כך הוא בהעדר טענה של המערער כי בכל אותן שלוש שנים (שעד לקבלת ההפניה לסיוע המשפטי) פנה מעת לעת למוסד לבירור מצב תביעתו. אי הסבירות במצב דברים זה מחזקת את המסקנה כי מכתב הדחיה אכן הגיע למערער בסמוך לאחר משלוחו. בנוסף, אם, כטענת המערער, לא קיבל הוא את החלטת המוסד לגבי הבקשה שהגיש, וכאמור – אנו סבורים אחרת, הרי שהיה עליו לשקוד באופן סביר לברר מה עלה בגורל בקשתו. תחת זאת המתין המערער באפס מעשה^[11]. במצב דברים שכזה קשה להלום את טענת המערער שלפיה יש לדון בעניינו לגופו, כמו גם את טענתו בעניין אי שמירת אישור המסירה על ידי המוסד.

ז. מבלי להיכנס לשאלות של הארכת המועד להגשת התביעה, שכן לא הוגשה בקשה כאמור, צודק המוסד בטענתו כי אין בחוסר ידיעתו של המערער קרוא וכתוב כדי לדחות את בקשת הסילוק. שכן, חרף מגבלתו האמורה התנהל המערער אל מול המוסד בהתאם למכתבים שנשלחו אליו^[12]. הוא הדין ביחס לטענה בדבר מצבו הנפשי. עיינו במסמכים הרפואיים שצירף המערער ולא מצאנו בהם עדות למצב נפשי שהיה בו כדי למנוע מהמערער מלפעול בקשר לתביעתו זו.

1. לאור כל האמור, ובהתאם לחזקה העובדתית שלא עלה בידי המערער לסתור אותה, שלפיה דברי דואר שנשלחים כמקובל, מגיעים למענם כעבור פרק זמן סביר, יש להניח כי מכתב הדחיה הגיע לידו כעבור כמה ימים ממועד שליחתו, 7.3.2010. מכאן, שמניין שניים עשר החודשים להגשת התביעה, הֵחֵל לכל המאוחר ביום 1.4.2010, ועל כן היה על המערער להגיש תביעתו בבית הדין האזורי עד ליום 1.4.2011. משלא עשה כן, בדין קבע בית הדין האזורי כי יש לדחות תביעתו על הסף מחמת התיישנות.
2. סוף דבר – דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ה (18 מאי 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרון, פ"ד מ(1) 328 (1986) (להלן – עניין יעיש); ע"א 1271/11 עבד אלקאדר סמיר נ' NIKE INTERNATIONAL LTD (24.5.2011). ↑

2. ראו, למשל, סעיפים 328(א1)(2) ו-330(ד) לחוק הביטוח הלאומי (בקשר לתביעות שמעורב בהם צד שלישי), סעיף 359 לחוק הביטוח הלאומי העוסק במשלוח הודעה על קביעת דמי ביטוח במקרים מסוימים ועל אפשרות הערר על קביעה זו, וכן תקנה 7 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח – 1998, לעניין תביעה שהוגשה באופן לקוי. ↑

3. ראו, למשל, תקנה 23 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), התשמ"ד – 1984, תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ועדות עררים), בתשס"ט – 2009, תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ערר על החלטת ועדה מקומית מקצועית), בתשמ"ח – 1988, תקנות 14(ג) ו-19 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח – 1998, תקנה 24(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה – 1965, תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (ועדות עררים לשירותים מיוחדים ולילד נכה), התשנ"ה – 1995. ↑

4. סעיפים 2(א), 2(ג), 2א', 4, 5 לחוק. ↑

5. עב"ל (ארצי) 742/08 אילן פחימה – המוסד לביטוח לאומי, (13.4.2010) (דינים ארצי). ↑

6. עב"ל (ארצי) 177/10 צהיי יברקו – המוסד לביטוח לאומי, (ספטמבר 2010). ↑

7. רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.2013), בסעיף 20 לפסק הדין. עוד ראו האמור בסעיפים 21 ו-22 לפסק הדין. ↑

8. מקורו של סעיף זה בהוראת סעיף 36 לפקודת הפרשנות. במסגרת חקיקת חוק הפרשנות, תשמ"א – 1981, בוטל סעיף 36 האמור וחוקק, בשינויים קלים, סעיף 57ג' לפקודת הראיות. ↑

9. סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969. ↑

10. ראו למשל: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (5.10.2006), בסעיף 39 לפסק הדין, וההפניות שם; וכן: י' קדמי, על הראיות, מהדורת תשס"ד-2003, בעמ' 1443, 1492 - 1496, 1576. ↑

11. השוו: רע"א 2153/12 ד"ר מאיר שטיגליץ נ' הנהלת בתי המשפט (4.4.2012), בסעיף 4 להחלטה. ↑

12. השוו: ע"ע (ארצי) 17754-11-14 ח'דר – מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (26.4.2015), בסעיף 12 לפסק הדין. ↑